בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

Bloody Victory: The Sacrifice on the Somme מאת ויליאם פילפוט | מלחמת ההתשה, מערכה ראשונה

הקרב על נהר הסום במלחמת העולם הראשונה גבה עשרות אלפי נפגעים ונצרב בזיכרון הקיבוצי ככישלון. ויליאם פילפוט טוען בספרו כי היה זה דווקא קרב מוצלח שהביא למפנה במערכה כולה

2תגובות

Bloody Victory: The Sacrifice on the Somme

William Phipott. Abacus. 721 pp, $10.99

בעוד ארבע שנים ימלאו 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ותיק הקרבות האחרון, חייל צרפתי-איטלקי, לאזר פונטיצ'לי שמו, מת לפני כשנה והוא בן 110. לא יימצאו אפוא וטרנים עמוסי מדליות להוליך אותם בכיסאות גלגלים אל אתרי הקרבות, אך יש להניח שהעובדה המצערת הזאת לא תפגע בחגיגות המרהיבות ובטקסים רבי ההוד שייערכו לציון המאורע החשוב הזה. סוכני תיירות שכל התמחותם ארגון "תיירות זיכרון" מעידים כי גל המבקרים בכל שנה בשדות הקרב גובר והולך, ומתפתחת סביבם תעשייה נכבדת של מזכרות, מוזיאונים והווי. בטקסים, כצפוי, ימלאו הפוליטיקאים את מקום החיילים הנפקדים וישמיעו באוזני העולם כולו לקחים עתירי חוכמה על הטבע האנושי, על חשיבות השלום ואולי גם על אחדות אירופה וקדושת הברית של הלוחמים למען השלום והדמוקרטיה.

הנהר סום שבצפון צרפת וסביבותיו, כמו שדה הקרב בוורדן, יככבו בוודאי בתוכנית האירועים. הנופים הנפלאים והשדות הפורחים יהיו רקע מסעיר לזיכרון האבל והסבל. הדוברים יזכירו את הבוץ, את הקור, את החפירות ואת ההרג הנורא. משוררי וסופרי המלחמה יהיו גם הם כוכבים: וילפריד אוון, זיגפריד ששון, רוברט גרייבס ואולי גם אריך מריה רימארק יועלו על נס שוב ושוב, ופרחי הפרג יתנוססו על דש כל מעיל. כולם יהללו את החיילים הפשוטים, הפטריוטים, ששמו נפשם בכפם ובמאמצים חסרי תוחלת ניסו לכבוש עוד כמה מטרים מידי האויב. כשם שיהללו את החיילים הפשוטים, יגנו את הפוליטיקאים ובעיקר את הגנרלים חסרי החזון, האכזריים, ששלחו מיליוני חיילים לקרבות מיותרים ואבודים מראש בשעה שהם עצמם התבססו מאחורי קווי החזית במבצריהם ובבתי האחוזה, שתו שמפניה, עישנו סיגרים ונועדו זה עם זה בישיבות ארוכות וחסרות תכלית.

1 ביולי 1916, יום פתיחת המתקפה הגדולה בקרב הסום, יוזכר שוב ושוב בדברי הנואמים. הצרפתים והגרמנים יעלו על נס את גבורת החיילים שהקריבו ביום זה את חייהם בהגנה על המולדת. בדברי הנואמים הבריטים יצוין התאריך כאירוע הטראגי והנורא בתולדות המלחמה, ואולי בתולדות בריטניה בכלל. ואכן, מקרב הלוחמים הבריטים חסרי הניסיון שהקרב בסום היה למרביתם טבילת אש ראשונה נימנו ביום הזה כ-62 אלף נפגעים, מתוכם כ-20 אלף הרוגים והשאר פצועים. אך הקרב נמשך חודשים ארוכים, ומהלכיו האחרונים אף גלשו ל-1917, אולם אלה כמעט לא יוזכרו בנאומים. שוב ושוב יישמע מניין הנפגעים הנורא, יותר ממיליון בשלושת הצבאות הלוחמים - בריטים, צרפתים וגרמנים. ולמי שיעז לפקפק בתוקף ההיסטורי של ההצגה הטראגית של פרשת הלחימה בסום, יאמרו המתנגדים כי קשה לעטר בתואר "ניצחון" את הקרב הנורא, שבסופו התברר שגם באזורים שבהם היתה הפלישה הבריטית מוצלחת ומבוססת יותר, לא היה עומק הכיבוש גדול מ-11 קילומטרים.

הגרסה של צ'רצ'יל

הניסיון להציג את המתקפה בסום באור אחר הוא תכלית ספרו המרתק של ויליאם פילפוט. הוא לא טוען לבכורה או לחלוציות בניסיון זה. הוא מכיר בחלקם של היסטוריונים שקדמו לו במאמץ קשה זה, אך ספרו המקיף, המתועד להפליא, מציב נקודת אחיזה שקשה לערער עליה.

מרבית פרקי הספר עוסקים בתיאור דקדקני ומפורט של מהלכי הקרבות. אירועי ה-1 ביולי הם רק תחילתו של הסיפור. בפרקים האחרים הוא מנסה (בהצלחה לא מבוטלת) לבסס את טענתו, כי ראשיתה של התפישה השגויה באשר לקרבות הסום ולמשמעותם בתולדות המלחמה נטועה בהבנה לא נכונה של השתנות פניו ואופיו של שדה הקרב במלחמת העולם הראשונה.

אנשים שציפו לקרבות קצרים והחלטיים בנוסח המאה ה-19, לא הסתגלו לרעיון כי המציאות ההיסטורית, התפתחות התעשייה והתבססותה של המדינה הריכוזית המודרנית שינו לחלוטין את פני הקרב. בנתונים כאלה, טוען המחבר, קשה לבוא בטענות אל הגנרלים ולבקש מהם הישגים מרהיבים. ובלשונו: "במציאות המצור המתמשך שהיתה חזית המערב, הגנרלים היו הטכנאים המקצועיים של שדה הקרב התעשייתי-המדעי. לצפות מהם שיגלו גאונות בנוסח נפוליאון, משמעותו להציב אותם בעידן הלא נכון".

המחבר מוליך את ספרו בשני מהלכים מקבילים שמתחברים בסופה של הדרך. הנתיב הראשון עוקב בדקדקנות אחר מהלכי התקיפה והתמורות שחלו בה אחרי שאומצו לקחים ואסטרטגיות חדשות, תולדה של לקחי הקרבות. המסלול השני הנבחן הוא שלבי התגבשותו של מה שהמחבר מכנה "מיתוס הסום". בסוגייה זו אימץ פילפוט את גישתם והבחנתם של היסטוריונים שקדמו לו וחקרו את שלבי התגבשותו של זיכרון מלחמת העולם הראשונה. ויליאם פילפוט מזכיר כי בעיני החיילים עצמם שנשלחו לקרבות שתוארו לימים כחסרי תכלית, מתקפת הסום היתה הצלחה שאין לה שיעור. במכתביהם וביומניהם הם קוננו על הקשיים, הקור והבוץ, אך בסופו של דבר לא הסתירו את תחושתם כי ההצלחה ומה שכונה בפיהם "ניצחון" בקרבות הסום מסמלים את ראשית תבוסתה של גרמניה.

הקרבות העקובים מדם בחזית סטלינגרד, במלחמת העולם השנייה, תוארו וקובעו בזיכרון הקולקטיבי כקו פרשת המים שסימן את ראשית תבוסתה של גרמניה הנאצית. כך חשו החיילים ב-1943, וכך - התברר לימים - חשו גם מפקדי הצבאות. לוחמי סטלינגרד אז, וההיסטוריונים ומעצבי הזיכרון הקיבוצי שבאו אחריהם, לא היססו לתאר כך את הקרבות בעיר הנצורה, למרות האבידות הכבדות ומחיר הדמים הנורא.

מתקפת הסום, טוען פילפוט, היתה למלחמת העולם הראשונה מה שקרב סטלינגרד היה למלחמת העולם השנייה. אך את המתקפה בסום העמידו צ'רצ'יל, לויד ג'ורג' וההיסטוריונים אחריהם ל"מבחן הדם"; ובמבחן הזה נכשלה מתקפת הסום כישלון חרוץ - מניין האבידות לעומת השטח המועט שנכבש חרץ את גורל הקרב בעיני הדורות הבאים.

המחבר מייחס חשיבות מכרעת לווינסטון צ'רצ'יל בעיצוב הזיכרון הקיבוצי המטעה הזה. כפי שצ'רצ'יל השתלט לשנים רבות על הכתיבה ההיסטורית על מלחמת העולם השנייה, כך הוא השתלט גם על הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של מלחמת העולם הראשונה. פילפוט עוקב אחר השתלטות הגרסה הצ'רצ'יליאנית על הזיכרון הקולקטיבי. לצ'רצ'יל, ללויד ג'ורג' ולפוליטיקאים אחרים היה עניין בהשלטת הגרסה שלהם. מניעיו של צ'רצ'יל הפוליטיקאי - אך גם חייל שהתנסה התנסות קצרה באימי חזית המערב - היו אף חזקים ומובהקים יותר מאלו של לויד ג'ורג', הפוליטיקאי וראש הממשלה.

צ'רצ'יל לא שעה לחוות הדעת של החיילים שלחמו בסום, ושנה-שנתיים לאחר תום המלחמה החל במאמץ נמרץ לתאר את הקרב ככישלון חרוץ נורא ואיום, מעשה ידיהם של גנרלים חסרי בינה וניסיון, ובראשם הגנרל המושמץ מכל - דגלאס הייג.

נצחון הימ"חים

פילפוט מייחס את הורתו של מיתוס הכישלון לאותו גורם שממנו הוא מבקש לייחס למתקפה בסום את החשיבות העליונה: החיילים שיצאו לקרב באוגוסט 1914 היו משוכנעים שעד חג המולד ישובו לבתיהם עטורי מדליות וגאים במלאכתם. כל אחד מהם, ובעיקר כל אחד מן המנהיגים שעמדו בראשם, ידע היטב עד כמה השתנו הנסיבות ומה עמוקות התמורות החברתיות והכלכליות שהתחוללו מאז מלחמות המאה ה-19 הקצרות והמכריעות. כל אחת מן המדינות הלוחמות היתה יכולה לגייס מיליוני חיילים לקווי החזית ולהפעיל תעשייה מודרנית שתצייד את הלוחמים בכל הדרוש להם כדי לנהל מלחמה ארוכה ומתישה. לא עוד קרבות נוק-אאוט, אלא מלחמת התשה ארוכה, שמנצח בה מי שמצליח להחזיק מעמד ולפגוע יותר ביריבו. אלה הן מלחמות המאה ה-20 המתועשת; אכזריות, ממושכות ונטולות תהילה.

הגנרלים הבריטים המושמצים שהוליכו את הגייסות לסום לא ציפו לקרב הכרעה אחד, שיפרוץ את כל הקווים ויוליך את הלוחמים עד לבירת גרמניה. התשה מעצם טבעה היא ממושכת, יש בה עליות ומורדות, והיא תובעת קורבנות רבים. מי שעומדים למבחן אינם רק החיילים בחזית, אלא המערכת המורכבת שמגבה אותם ומקיימת אותם בתנאים קשים. עומדים במבחן גם פסי הייצור של התחמושת, שצריכים לספק לחזית כמויות עצומות של פגזים ופצצות מסוגים שונים. שהרי במשך הקרבות למדו הגנרלים שפגז המסוגל לרסק מוצבים קרובים של האויב, אינו טוב לשימוש כאשר מבקשים להשתיק קני ארטילריה מרוחקים מקו הלחימה.

מכונת המלחמה המודרנית נשענה על קווי אספקה ארוכים ומורכבים, וגם אלה ניצלו את ההתפתחויות האחרונות בתובלה. ככל שהתארכה המלחמה, גברה חשיבותם של גורמים "תעשייתיים" חדשים, כמו המטוסים, שתפקידם באיסוף המודיעין, למשל, היה קריטי, והטנקים, שבשלבים האחרונים של הלחימה הכריעו מערכות.

במלחמה שכזו משתנה גם תפקידו ומעמדו של המצביא, הגנרל, המנהל את כל המערך הסבוך והמפותל הזה. היו בצבא הבריטי גנרלים טובים ומצביאים רבים. דגלאס הייג לא היה אדם נוח לבריות, ואיש לא התקשה לתלות בו את כל האשם ולהופכו לרשע חסר הלב ש"זרק" המוני חיילים אל מותם. ועם זאת, הוא ניהל קרב שאת תנאי היסוד שלו הוא לא יצר. הוא ניהל מלחמת התשה, וידע שבמלחמה כזו יש צורך בנשימה ארוכה ובנכונות לשלם מחיר כבד.

ההיסטוריה נעלמת

פילפוט מייחד דיונים ארוכים ומרתקים לשלבי עיצובו של הזיכרון הקיבוצי הבריטי. כשהוא דן בחלקם של היסטוריונים מסוימים, כמו "היסטוריון הטלוויזיה" א-ג'-פ טיילור, בגיבושו של מיתוס הכישלון, המחבר אינו חוסך במלות גינוי וזעם. הוא מכיר היטב את מערכת הגורמים הסבוכה המעצבת את הזיכרון, ולכן, למשל, הוא מייחד פרק מעניין ביותר למלחמת העולם השנייה בצרפת, כדי להמחיש כיצד דווקא המלחמה ההיא, "השנייה", השפיעה על התפישה הרווחת את משמעותה של המלחמה הראשונה.

גורמים וצרכים לא-היסטוריים, או שמא נאמר חוץ-היסטוריים, בני זמנם, מעצבים מיתוסים של זיכרון קיבוצי, ועם אלה קשה להתמודד. אך מן ההיסטוריונים דורש פילפוט מידה אחרת של התייחסות למקורות ולעובדות. ההיסטוריה, הוא אומר, כלומר, הכללים של המחקר ההיסטורי, הוזנחו ולא השפיעו בעיצוב המיתוס. אחרי ככלות הכול, התלמידים בבריטניה למדו על מלחמת העולם הראשונה בשיעורי הספרות, ולא בסדנאות להיסטוריה. כל מה שידעו על המלחמה בא להם מן העיצוב הספרותי המאוחר יחסית של סופרי החפירות. בסופו של דבר, לאחר מלחמת העולם השנייה גם זיגפריד ששון הודה בינו לבינו כי שגה מאוד בהערכתו את מלחמת העולם הראשונה, עליה כתב בשלהי שנות ה-20. אך מה שכתב כבר היה לקלאסיקה שכולם קוראים ומצטטים. ההיסטוריה יצאה מן התמונה.

"הניצחון העקוב מדם" הוא מחקר מופתי של היסטוריה צבאית דקדקנית ופרטנית. ויליאם פילפוט מוליך את קוראיו בכל עיקולי הדרך של המערכה לסעיפיה, עד שהוא מבקש מהם לקבל את מסקנתו כי יש להנהיג רוויזיה מקיפה בתפישתנו את מלחמת העולם הראשונה ואת מעמדה של המערכה בסום בה.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



1 ביולי 1916. החיילים הבריטים ערוכים על גדות הסום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו