בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | המצח הנחבט אל עצמו

אם בחיים טמון המוות, הרי שבמוות טמונים חיים. בפרדוקס הקטלני הזה, העובר כחוט השני בספרות, צפונה גם תקווה

תגובות

סבים וסבתות בארץ הזאת נהנים בין היתר מפרויקט נפוץ בבתי הספר שלנו: ספר "שורשים" שמטילים על הנכד או הנכדה לכתוב, ובו בין השאר ראיון עם סבא וסבתא על ילדותם בימי קדם. כשהגיע תורה של נכדתי, ששתי למלא את חובתי, וכעבור כמה ימים הוצגה לפני בגאווה היצירה, ממוחשבת וכרוכה, ובה בין היתר סעיף לא-צפוי: "פתגמים אהובים עלי". שם, בצד "לך אל הנמלה, עצל" ושאר דברי-מוסר מועילים, נתקלתי במלים: "לא בריא לחיות - מתים מזה". לא בדיוק מועיל, אמרתי לעצמי. אבל בעיקר פרדוקסלי למהדרין. היו ימים, ימי ילדותנו התמימה, שפרדוקס כזה לא בא בחשבון. עכשיו אפילו תינוקות של בית רבן משחקים בו.

שאלתי את נכדתי מנין לה הפתגם הזה. היא לא ידעה להשיב. והרי בלי דעת, אמרתי לעצמי, כיוונה לדעת גדולים. הרי זה ממש לב לבן של - לא פחות מהסונטות של ויליאם שייקספיר. גם שייקספיר לא מסתפק בקלישאה כגון "לא בריא לחלות - מתים מזה", אלא אומר וחוזר ואומר: "לא בריא לחיות - מתים מזה". החיים אינם חוט ההולך ונמתח עד שהוא נקפד, אלא הם חוט המתחיל להיקפד ממש ברגע שהוא יוצא לדרך. מין תהליך פרדוקסלי שמממש את עצמו מתוך שהוא מבטל את עצמו.

קחו את הסונטה מספר 73, הפותחת במלים:

הבט בי ותראה תקופת שנה

שבה עלים צהובים תלויים, נושרים,

מענפים שקור מרעיד אותם,

עיי מקדש בו שרו ציפורים.

המדובר בסתיו חייו של אדם. פעם שרו ציפורים על ענפיו, עכשיו עומדים הענפים בשלכת ורועדים מקור כזרועות עירומות של זקן חסר-בית. פעם - ועכשיו; פעם - קיץ, שירה, חיים; עכשיו - שלכת, דממה, מוות. גם בהמשך הסונטה מתוארים הדברים כרצף כרונולוגי: פעם יום - אחר כך ערב. אבל לקראת סוף השיר מתווסף ניואנס חדש:

ראה בי להט גחלים שוכבות

על אפר נעוריהן השרופים

כמו על ערש מוות, נחנקות

ממה שזן אותן לפנים.

כאן זה לא סתם רצף, לא פעם ועכשיו: פעם אש בוערת ועכשיו אפר. אלא קשר סיבתי בין השניים: מה שזן אותך פעם, עכשיו הוא חונק אותך. אותם עצים שפירנסו את האש באח הבוערת, עכשיו, שהיו לאפר, הם חונקים את האש. ואם נעבור לנמשל: אותן תשוקות, אותן אנרגיות שהניעו את החיים הצעירים, עכשיו שהגוף אינו מסוגל עוד להתמודד אתן, הן חונקות את בעליהן.

הנושא הזה, אגב, לא מפסיק להעסיק את המשורר הגדול ויליאם בטלר ייטס בזקנתו, כשם שהוא מעסיק את כולנו כשהגיל מתקדם. אבל גם שייקספיר, שלא הגיע לזקנה כייטס, ואת הסונטות כתב כנראה בשנותיו ה-30 וה-40 לחייו, חוזר לא מעט לעניין זה של הזמן הנותן ולוקח, לוקח תוך שנותן. כך, למשל, בסונטה 60: "הזמן שנתן הורס את מתנתו", ובהמשך אותה סונטה מתברר שהדברים קמים כדי שיקצור אותם חרמש הזמן; רוצה לומר, לא שהחיטה צומחת ואחר כך בא החרמש וקוצר אותה, אלא היא צומחת מתחילה כדי להיקצר - הקץ הוא טעם קיומה. וממילא לא נותר לך אלא להתאבל על מה שיש לך - שהרי מה שיש לך הוא כבר מה שנשמט ממך:

הרהור דומה למוות: אין מפלט לו

מבכי על מה שיש לו ונשמט לו (סונטה 64).

אין לי ספק - אך לא כאן המקום להוכיח - שפרדוקס זה מופיע גם במחזותיו של שייקספיר, ואולי הוא אפילו שייך למהות הטראגי נוסח שייקספיר. נסתפק בדברי ריצ'רד השני במחזה ההיסטורי הנקרא על שמו: "כיליתי את הזמן, עכשיו הוא מכלני" - לכאורה, שוב רצף כרונולוגי ולא בו-זמניות, אבל השימוש באותו פועל, לכלות, מראה כמה עמוק שתולה בשייקספיר ההרגשה, שהחיים עצמם מכילים את כליונם: תוך שהאדם מכלה את זמנו, זמנו מכלה אותו.

*

פרנץ קפקא רחוק משייקספיר מרחק 300 שנה, ואצלו הפרדוקס שאני מדבר עליו לובש דמות שונה מאוד. עם זאת, יש לו מבנה מקביל לזה שבסונטות. באחד הפרקים ב"הטירה" מתגלגל גיבור הרומן ק' לחדרו של מזכיר מוסמך של הטירה, ושם נודע לו סוף-סוף כיצד מגיעים לטירה, שהיא משאת נפשו. אלא מה? כדרכו האירונית של קפקא נרדם ק' דווקא כשהמידע הגואל נפתח לפניו. לא רק זאת, אלא המידע, כדרך שמציג אותו המזכיר, מנוסח בסדרה של חיובים ושלילות המבטלים זה את זה, הצבעה על אפשרות א' והפרכתה, אפשרות ב' והפרכתה, עד שהוא מתרוקן מכל תוכן. ולא עוד אלא שבתחילת הדברים באה כל שלילה בעקבות החיוב, א' ולאחריו לא-א'; ואילו בנקודת השיא מתברר שאי-האפשרות נובעת מן האפשרות, שלא-א' נובע מא'. "יש דברים הנכשלים רק בגלל עצמם", אומר המזכיר לק' השקוע בשינה. גם כאן, כמו בסונטה השייקספירית, טמונה השלילה בתוך תוכו של החיוב, ההזדמנות נכשלת "בגלל עצמה". ובאחת מאמרותיו המחודדות של קפקא לובש הפרדוקס הזה דמות סוריאליסטית: "עצם-המצח שלו חוסמת בפניו את דרכו, מצחו נחבט עד זוב דם אל מצחו-שלו". כלומר, מה שחוסם את דרכך ומרוצץ את גולגלתך הוא עצם המצח עצמו, עצם קווי המתאר המגדירים אותך, ומכאן הציור האבסורדי של מצח הנחבט, לא אל קיר חיצוני, אלא אל עצמו. ושוב, באמרה אחרת: "נדמה לו כי מתוך שהוא חי, הוא חוסם בפניו את דרכו. מן המכשלה הזאת הוא שב וגוזר את ההוכחה לכך שהוא חי". החסימה היא במהות החיים, אבל - וזה "אבל" מכריע - החיים הם גם במהות החסימה. אם בחיים טמון מוות, במוות טמונים חיים. בפרדוקס הקטלני צפונה גם תקווה.

*

גלגול שונה מאוד של אותו מוטיב - מרוחק ועם זאת קרוב - אני מוצא בירידתו של אורפיאוס לשאול, כמו שמפרש אותה הפילוסוף הצרפתי מוריס בלאנשו. בלאנשו אינו קל לקריאה, וזה חל גם על המסה הנפלאה שלו "מבטו של אורפיאוס".

אורפיאוס, הגדול במשוררים, יורד כזכור לעולם המתים כדי להחזיר משם את אורידיקה אשתו המתה. הדס, אל המתים, מתיר לו להעלות אותה לארץ החיים, אבל בתנאי שלא יחזיר אליה את מבטו. בסופה של הדרך מפר אורפיאוס את התנאי ואורידיקה נעלמת בחשכת השאול. את המיתוס הזה, העשיר במשמעויות אבל לאו דווקא פרדוקסלי, מפרש בלאנשו כירידתו של היוצר אל מקור ההשראה שלו כדי להוציא אותו לאוויר העולם בצורת יצירה אמנותית. כשלונו של אוריפאוס, העובדה שאינו מצליח להחזיר את אורידיקה מן האפלה אל אור השמש, מתפרש כאן ככשלונו של היוצר להפיק יצירה אמנותית ממקור ההשראה הטמון במעמקיו. הכישלון נובע מכך שאורפיאוס מפר את האיסור להחזיר מבטו אחורה. מה פירוש הדבר מבחינת תהליך היצירה? פירושו שהאמן נשאר תקוע באמת שנתנה לו את ההשראה ליצירתו, שסירב להיפרד מאותה אמת ועל כן לא הצליח לעבור על פניה ולתרגם אותה ללשון הבדיון האמנותי. כי אמנות אין פירושה עצם הירידה אל חשכת השאול, אל מעמקי האמת, אלא, בלשונו של בלאנשו, "הבאתה אל האור ומתן צורה ומציאות לחשיכה באור". החוויה החד-פעמית שנתנה את ההשראה ליצירה אינה תכלית-לעצמה, אינה יכולה להיראות פנים אל פנים, אלא רק להסתתר ביצירת האמנות. אורפיאוס מתעקש לדבוק בחוויה עצמה, לא בגלגולה האמנותי, ולכן הוא נכשל, ואורידיקה - כלומר היצירה - חוזרת אל הצללים.

ועם זאת, אותה אמת, שהיא מקור ההשראה, הלא היא שהולידה את היצירה מתחילה. המבט לאחור אל אותה אמת הוא שמאפשר את היצירה, אבל (וכאן הפרדוקסליות האופיינית כל כך לבלאנשו) הוא גם מה שלא מאפשר אותה. כי ברגע שהאמן "מתעלם מן האמנות ונענה לדחף הקם מן האפלה", כלשונו של בלאנשו, האמנות שלו אבודה, מאבדת את כוחה הקומוניקטיבי, את הצד המואר שלה הפתוח לאחר, ונעשית "בלתי קריאה".

*

על דרך החידוד הפרדוקסלי אפשר לומר אפוא שמה שמאפשר את היצירה הוא מה שלא מאפשר אותה; או מה שלא מאפשר את היצירה הוא שמאפשר אותה. הדיאלקטיקה הזאת שביחסי אמנות-אמת, תלותה של האמנות באמת מצד אחד, וחורבנה מכוח האמת מצד שני, מחזירה אותי לפתגם הקטן שברשימת הפתגמים האהובים על נכדתי: "לא בריא לחיות - מתים מזה". המוות טמון בחיים - ומותה של יצירת האמנות טמון בחיים שהולידו אותה. כמו אדם החב את חייו לאביו ולאמו אך עוזב אותם כדי לבנות לו את חייו, כך יצירת האמנות חבה את חייה לחוויה החד-פעמית שהולידה אותה, הבלתי-ניתנת-לחזרה ולכן בלתי-קריאה - אך אם לא תדע להתנתק ממנה, לא תהיה ליצירת אמנות.

כאן נפתחת הדרך להרהורים שונים, ולא כאן המקום לנבור בהם. בשבילי, על כל פנים, יש הרבה חוכמה באלגוריזציה הפרדוקסלית שעושה בלאנשו בסיפור המיתולוגי. אני חושב, למשל, על שפע הרומנים המוכברים עלינו, החבים לעתים קרובות כל כך את חייהם לחייו של המחבר או המחברת - לסבתא אתנית, לבעל בוגדני, לגירושים חמוצים - ומרוב תקיעות במה שהוליד אותם מתעלמים מן האמנות. אבל אני חוזר גם לנחמה הפרדוקסלית שמגייס בשארית כוחותיו האיש הנואש מכולם: "מתוך שהוא חי הוא חוסם בפניו את דרכו. מן המכשלה הזאת הוא שב וגוזר את ההוכחה לכך שהוא חי".

הפרופ' שמעון זנדבנק הוא חוקר ספרות ומתרגם. האנתולגיה "שיר אהבה" בתרגומו ובעריכה משותפת עם רחלה זנדבנק ראתה אור בהוצאת חרגול-עם עובד



אוריפיאוס ואורידיקה, וציליו טיציאנו, 1508



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו