בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים

תגובות

מוקדם מדי לברך על המוגמר

בתגובה לרשימתו של צבי בראל על ספרו של רשיד חאלידי "כלוב הברזל: סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה" ("הארץ, ספרים", 22.12). בפתח מאמרו מניח בראל לקוראים להבין כי מדינה פלסטינית עצמאית היא כמעט עובדה קיימת. הוא מציין כי חלה תפנית דרמטית במעמדה של המדינה הפלסטינית שזכתה להכרתן של כמה מדינות, ומזכיר את דברי ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, לפיהם באוגוסט 2011 יוכרז על כינון המדינה והיא תוצג להכרה באו"ם. קריאה זו של המציאות המדינית היא נקודת המוצא שממנה יוצא בראל במאמר הביקורת על ספרו של חאלידי. מסקנתו המיידית היא שהחוקרים שכתבו את ההיסטוריה של הלאומיות הפלסטינית, ובתוכם חאלידי, יתקשו להבין כיצד התאדו התיאוריות עליהן נשענו, שעסקו בהסבר מדוע לא קמה עד היום מדינה פלסטינית: "גם לחאלידי תהיה בעיה לקבל את העובדה שלמרות איתני הטבע הפוליטיים והמדיניים, הצליחו הפלסטינים להקים מדינה עצמאית ומוכרת". בנימה מבטלת מציין בראל כי הספר של חאלידי "מפרט את הממצאים הארכיאולוגיים של הלאומיות הפלסטינית שמייצגים את הכישלון המדיני שלהם".

בניתוח זה טמונות שתי בעיות עיקריות. ראשית, מוקדם מדי לברך על המוגמר ולראות במדינה פלסטינית עצמאית כאילו היתה עובדה קיימת. אמנם מדיניותם של אבו מאזן וסלאם פיאד מקדמת את הפלסטינים לעבר השגת המטרה, אך אתגרים רבים עדיין ניצבים לפניהם, מבית ומחוץ, היכולים לשוב ולהפוך את הקערה על פיה. חאלידי אכן מנוסה מדי מכדי להציע הצעות מדיניות משלו, כדברי בראל, אך בה בעת הוא שולח אזהרה שממנה מתעלם בראל: אם מנהיגי ישראל והפלסטינים, וכן השחקנים החיצוניים, לא יתעשתו כדי להשיג הסדר של שתי מדינות, כי אז פתרון המדינה האחת יהיה ברירת המחדל שתיוותר. חאלידי אינו פוטר את ההנהגה הפלסטינית מאחריות בעניין זה, וקובע שעליה להחליט מהו המבנה המתאים של היישות הפלסטינית העצמאית שהיא מבקשת לכונן, שתחיה בדו-קיום עם ישראל. שאלה זו נותרה פתוחה והיא רלוונטית כיום אף יותר מהשנה שהספר נכתב בה (2006), על רקע הפילוג הפוליטי-חברתי העמוק שהתהווה מאז בעם הפלסטיני. חאלידי העריך שהפלסטינים לא יוכלו לצאת בעתיד הנראה לעין מכלוב הברזל שאליו נקלעו: הם לכודים בקונפיגורציה של שתי מדינות, אלא שהם אינם מסוגלים להביא למימושה.

לדעתי, אי אפשר לקבוע בשלב זה כי הערכה זו של חאלידי איבדה מתקפותה. שנית, חאלידי אמנם סוקר את כשלי ההנהגה הפלסטינית לדורותיה, אך אלה אינם בבחינת "ממצאים ארכיאולוגיים". חאלידי מביא ממצאים עדכניים משני העשורים שחלפו, המעידים לדידו על הכשלון המדיני של הפלסטינים. לצד הצגת הישגיו של אש"ף בהחייאת התנועה הלאומית הפלסטינית, חאלידי מקעקע את הדימוי שרווח במשך שנים ארוכות, כאילו הארגון העניק לפלסטינים מסגרת דמויית מדינה שתוביל, בסופו של דבר, לכינונה של מדינה עצמאית. נקודת השיא של דימוי זה היתה החתימה על הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. אך בשנים שחלפו מאז היה ברור שאש"ף לא מספק את הסחורה, מכיוון שהוא כלל לא נערך לכינון מדינה. ביקורתו של חאלידי כלפי הנהגת אש"ף שבאה מתוניס והנהיגה את הרשות הפלסטינית היא נוקבת ומתמקדת בכישלונה לכונן שלטון חוק יציב ומערכת מוסדית ראויה לשמה, שתוכל לקיים שליטה אפקטיבית ב-3.6 מיליון פלסטינים ולדאוג לרווחתם. הוא מגיע למסקנה שהנהגת אש"ף, שפעלה עד הגיעה לפלסטין כתנועת שחרור, לא התאימה למשימה של כינון מדינה.

הד"ר אפרים לביא

מנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום

אוניברסיטת תל אביב

היישוב קיבל את תוכנית החלוקה

צבי בראל כותב במאמרו כי חאלידי "מרסק ביד אמונה את התפישות שהתקבעו בנראטיב הציוני, מיתוסים ששימשו את ה'צדק' הישראלי". אבל חאלידי אינו יכול להתחמק מהעובדה שהיישוב היהודי, בהנהגת התנועה הציונית, קיבל את תוכנית החלוקה של האו"ם. זאת אומרת, היהודים הכירו בעובדה ששני עמים חיים בארץ ישראל המנדטורית ולכל אחד מהם יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו. הערבים, לעומת זאת, שללו מכל וכל את זכותו של העם היהודי למדינה משלו, ללא חשיבות מה גודלה.

אלה עובדות היסטוריות שאי אפשר להתעלם מהן. הן מוכיחות באופן הברור ביותר, שההנהגה הפלסטינית אכן אחראית לעובדה שלא הוקמה מדינה פלסטינית.

יעקב אמיר

ירושלים

לאתר את הרגל הקצרה

בתגובה לרשימתה של יעל סגלוביץ על הספר "ראי שבור" מאת מרסה רודורדה ("הארץ, ספרים", 29.12). במסווה של אקדמיזם קר, מנוכר, תוך שהיא מסתפקת בהצבת שאלות ומתקשה, לכאורה, לספק להן תשובות, מנסה יעל סגלוביץ לבדוק את הסיבה לחוסר ההנאה שחשה בעת קריאת הספר "ראי שבור". תוך שהיא נזקקת למובאות מאירות עיניים ומרחיבות דעת משל ז'אק דרידה, מבקשת הכותבת לפענח את המכשול שהוצב לפניה שעה שביקשה לקרוא ביצירה.

"ייתכן", תוהה סגלוביץ, "שאחת מן הסיבות לכך נעוצה בעברית שבה כתוב הספר, עברית הלוקה בחסר - האותיות לעתים נשמטות". והיא מביאה כדוגמה את המשפט: "היא שמעה אומרים שילדי עשירים גדלים פגומים", או "כשצעדו זה בצד זו, תחת עצי הערמון, הרהרה גרטרודיס שמעולם לא שמעה אומרים שהגברת שימשה סנדקית למישהו". הדוגמאות המובאות כאן אינן בגדר עברית קלוקלת או לוקה בחסר: לכאורה, אפשר היה לטעון שבעברית העיתונאית, היומיומית, הרזה והחבוטה, השגורה בפי הכותבת, נשמטה האות שי"ן בין הנשוא (שמעה) לבין פסוקית הלוואי (אומרים), אלא "ששמע אומרים" הוא בגדר עברית תקנית לחלוטין, שנבחר לשם יצירת משלב לשוני מעט מוגבה יותר מלשון מדוברת וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שבקטעים אלה הדמויות מהרהרות בדברים ולא נותנות להן ביטוי בדיבור ולכן סביר שיהיו כתובים בלשון מעט גבוהה יותר; שנית, הספר מתרחש לפני 100 או 120 שנה (רוצה לומר בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20) ולכן אך סביר שדמויותיו תדברנה, או למצער, תהרהרנה במשלב שהוא מעט מעל לסגנון המוכר לכותבת.

"בחלק מן המשפטים", ממשיכה המבקרת, "חסרים מבנים הכרחיים בתחביר העברי (כמו נושא): "הרהרה במעבידים החדשים; הם נראו אנשים טובים". הבה ונחזור לשיעורי התחביר בחטיבה: הפועל בעברית חייב בכינוי הגוף רק בהווה. נטיית העבר (כמו במקרה דנן) כבר כוללת את הנושא וכינוי הגוף אינו חובה.

בקריאה שטחית, מהירה, שתפקידה לאתר מיד משפטים הזרים לעברית נטפלת סגלוביץ ל-ו' חיבור מיותרת שחמקה בטעות מעיני העורך וממהרת להסיק: "חלק מן המשפטים כתובים במבנים שזרים לעברית הכוללים חזרה מיותרת על ו' החיבור". דומה שהמבקרת נחפזה יתר על המידה, הן בקריאה והן בהסקת המסקנות, והדוגמאות המובאות ברשימת הביקורת הן כולן ברמת עריכת הלשון ולא ברמת התרגום.

"ראי שבור" הוא אכן ספר עוצמתי ומטלטל, שרודורדה כתבה כשכבר מלאו לה 65 שנה. אני מוצא שזהו ספר כה ספוג בכאב ובמלנכוליה, כה חדור ברגש חד של אובדן, כך שבהשוואה ל"כיכר היהלום" הוא ספר הרבה יותר שאפתני, הרבה יותר מורכב ונכון ליטול סיכונים, לאין שיעור עמוק יותר. וכפי שהבחינה סגלוביץ, יש בו הכל: ילדים לא חוקיים, גילוי עריות, סודות אפלים, תחבולות ומזימות כספיות. בקיצור, כל החומרים המרכיבים דרמה סוחטת דמעות.

ואולי היעדר ההנאה שחשה המבקרת בעת הקריאה נעוץ בדבר אחר לחלוטין, והוא הצורך לקרוא ספר מהר כדי לעמוד בדד-ליין והחובה שלא נאמרה לאתר תמיד את הרגל הקצרה, שכן בדומה לילדים הרודפים אחר יונתן בשירה של יונה וולך, בלי קצת דם, בלי מעט דרמה, מה הטעם?

איתי רון, מתרגם הספר "ראי שבור"

ברצלונה

כבר השעה מאוחרת

בתגובה לרשימתו של יפתח רייכר-עתיר על ספרו של בן מקנטייר "מבצע קציצה" ("הארץ, ספרים", 29.12). רייכר-עתיר מעלה במסכת מרתקת, תחת הכותרת "על גופתי המתה", תיאור של אחת מעלילות ההונאה המודיעיניות שהופעלו במשך מלחמת העולם השנייה, וגם השפיעו על מערכות הקרב. הוא גם מספר על מבצע הונאה "לשון אדומה" שבוצע על ידי צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, ואינו זוכר באם בוצעו מבצעים נוספים. ובכן, הנוגעים בדבר יוכלו בוודאי לספר על כמה מבצעים כאלה, ואפשר להזכיר את ההסחה שבוצעה ערב מלחמת "קדש" 1956, כאשר כוחות צה"ל הועמדו והופנו כביכול להתקפה על ירדן, והמידע נמסר כנראה למי שהעביר אותו למפעיליו במזרח אירופה. ההונאה האחרת היא הכרזת משה דיין ערב מלחמת ששת הימים כי "השעה מאוחרת" לפעולה צבאית, ושחרור פומבי של המוני חיילים לחופשה ביום שישי שלפני 5 ביוני 1967.

ברוך תירוש

תל אביב

שרלוק הולמס בהר הבית

בתגובה לרשימתו של מיכאל הנדלזלץ על ספרו של ארתור קונן דויל "שובו של שרלוק הולמס: כל הסיפורים, חלק ב'" ("הארץ, ספרים", 29.12). הכותרת של רשימתו של מיכאל הנדלזלץ בשער מוסף ספרים "אתה חי רק פעמיים" - טעות היא.

כפי שאוהבי ומעריצי הדמות הבלשית האלמותית יודעים, הוא חי יותר מפעמיים. מזה שנים יוצאים לאור ספרים מאת המחברת לורי קינג אודות הבלש הולמס והעוזרת הצעירה שלו, מארי רוסל. מארי, מתברר, לא רק אמריקאית אלא גם יהודייה. באחד מהם (עד עכשיו יצאו עשרה), "הו ירושלים", שפורסם ב-2000, העלילה מתרחשת בארץ-ישראל של סוף השלטון העותמני וראשית הכיבוש הבריטי.

מעבר לקשר להולמס ולסיפור המרתק, יש בספר חומר מתאים ביותר לדור הצעיר בארץ, כולל אנשי העליה השנייה, ערבים, הר הבית ותככים מסוכנים. אינני מבין מדוע עד עכשיו אף מו"ל ישראלי לא חשב להוציא את הספר במהדורה מתורגמת.

ישראל מידד

שילה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו