בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תור הברזל" מאת ג'. מ. קוטזי | בשוכבי גוועת

ימיה האחרונים של גיבורת הרומן "תור הברזל" הם הסלמה הולכת ונמשכת, גם של המחלה שבגופה, גם של המחלה של דרום אפריקה. כמו הוסר מסך מעל עיניה של הכותבת, והעוול פורץ דרך כל הפתחים

תגובות

תור הברזל

ג'. מ. קוטזי. תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת עם עובד, 219 עמ', 88 שקלים

הספר "תור הברזל" נפתח בסערה. מכתב שכותבת אם לבתה היחידה, אחרי שהתבשרה כי הסרטן שבגופה אינו בר ריפוי. כל עוד היא יכולה היא כותבת, ולא שולחת. אחרי מותה, אולי יגיע המכתב אל הנמענת, ואולי לא. אולי היא תקרא, ואולי לא. האם תבין, האם תתחלחל, האם תסלח לאמה על שלא גילתה לה שהיא גוססת? כל שאלה שנותרת פתוחה קלה יותר מהתשובה החד משמעית: כן, גברת, את עומדת למות.

הכותבת היא פרופסור ללימודים קלאסיים. גימלאית בת 70 בערך, תושבת דרום אפריקה של שלהי שנות ה-80, לבנה. האפרטהייד עוד כאן, וקוטזי נותן לה להתחשבן עם חייה, להתחשבן עם הבת שלה, להתחשבן עם הארץ הארורה שבה חיה ובה תמות. הוא נותן לה לחלוק והוא נותן לה לנאום. היא גם מבקשת רשות ממאזיניה, מתנצלת על המונולוגים הארוכים שלה. אבל מי יעז להשתיק נידונה למוות? לא הקוראים ולא המאזינים. הבת שנסעה לאמריקה שלא כדי לחזור, שנטשה מאחוריה אמא חולה וארץ חולה, אליה מיועדים הדברים. אבל היא אולי לעולם לא תראה אותם.

כדרכו של ג'. מ. קוטזי, גם "תור הברזל" הוא ספר אפל, מיטלטל בין ספק-הזיה לבין מציאות נוקבת. בין תיאורים ריאליסטיים של דמויות ומצבים משתרג המוזר, הקיצוני, הבלתי סביר. לגיבורה הכותבת אין משפחה, אין חברות, אין איש קרוב. רק עוזרת הבית, פלורנס, שיש בה מעט חמלה עד שעולמה מתמוטט; ואז גבר זר, חסר בית, שצץ משום מקום. הכותבת מוצאת אותו ישן ליד המוסך שלה, מטונף ושתוי, וכלב נאמן לצדו. מציעה לו עבודה, נותנת לו כסף, מקרבת אותו אל ביתה, אל חייה, אל מותה. כחוקרת מיתוסים, היא רואה בו יותר ממה שהוא: השליח, מלאך המוות. כשהיא מגלה שעבד על אונייה, היה ספן, הפרופסור ללימודים קלאסיים קוראת לו בינה לבינה אודיסאוס. אבל בסופו של דבר מתגלה שהוא בעצם דומה יותר לספן האחרון של המיתולוגיה, כארון, שמעביר בסירתו את נשמות המתים אל ממלכת השאול. הוא היחיד שנשאר לצדה כשהיא כבר לא יכולה להושיט יד אל התרופות, כשהיא לא יכולה לכתוב עוד.

ימיה האחרונים הם הסלמה הולכת ונמשכת, גם של המחלה שבגופה, גם של המחלה של דרום אפריקה. כמו הוסר מסך מעל עיניה של הכותבת, והעוול פורץ דרך כל הפתחים. במו ידיה היא מתאמצת לעצור את שטף הדם שניתז מראשו של נער. היא רואה מקרוב חיילים, שוטרים, גופות, עיירה של שחורים שעולה באש. כוחות הביטחון פורצים לביתה והורגים אדם שהסתתר בו. פתאום היא נזעמת, פתאום היא נלחמת, עכשיו, כשכולם פוטרים אותה כזקנה חולה ומשוגעת - גם העושקים, שהיא שייכת אליהם מעצם היותה לבנה, וגם המתקוממים. היא רוצה להציל נערים, שלא ייצאו בני 15 למות מות גיבורים. הרי מלחמה אין בה כל הדר ומסתורין רק ציניות ואבדון, ומות ילדים הוא תמיד לשווא. אך באיזו זכות תאמר היא משהו בגנות מאבקו של אחר? זה קצת מאוחר מדי, גברת.

היא חשבה שדי לה שחיה את חייה המסודרים, הלבנים, כאדם טוב. היא לא גזענית, היא התנגדה כל ימיה לאפרטהייד, גאווה גדולה חשה על בתה שעזבה את הארץ במחאה והיא וילדיה שלווים ובטוחים באמריקה, מטילים סנקציות מרחוק. אבל עכשיו, כשגופה מתכרסם מבפנים, תוססת הבושה. לא אשמה, לא חרטה, גם לא חרפה. בושה. מלווה אותה כל ימיה. אפשר לחיות לצדה, אבל כשמכירים בה, כבר אי אפשר להתעלם. בושה על מי שאני. בושה על מה שנעשה בשמי. בושה שגם בריחה עד אמריקה לא תכבה.

בדומה למרבית הספרים של קוטזי, יליד דרום אפריקה שחי כיום באוסטרליה, זוכה פרס נובל ופרופסור לספרות אנגלית, ימי האפרטהייד הם מוקד הספר הזה. משטר של אפליה ועוול שגורמים בני אדם לבני אדם. אדם שחור אינו שווה אדם. זה הסיפור של דרום אפריקה, מדינה שחלום בלהות הוא המציאות שלה. אלפי מלים לא יעירו את עצומי העיניים, וספרות היא רק מלים. ובספר הזה, בניגוד ליצירות אחרות של קוטזי, הוא כמו אומר: שתדבר, הגברת הזאת, שתכתוב. שתשפוך מררתה כמו שהיא. היא לא סופרת, אבל אני לא אעזור לה מעבר להכרחי. כתיבתו של קוטזי במיטבה מנקבת את הנפש האנושית ומטפטפת אותה למלים. כאן הוא כמו משעה את עצמו, מתחבא ומציץ מאחורי הגב הדואב של הדמות, הנרכן אל הדפים. הוא נותן לה לכתוב את עצמה אל מותה, וכתיבתה, יחד עם הייסורים והתרופות, מסלימה גם היא, בפרצי זעם, בלבול, בהגברת הטשטוש שבין היה ללא היה.

לצד דרום אפריקה, גיבורה אחרת של המכתב הזה היא אהבת אם. וכאן חמלתו של קוטזי כמו גוברת. ממכאוביה, כל מה שהכותבת מייחלת אליו הוא אמא. או משהו דמוי-אמא, תחליף-אמא, להניח את הראש בחיקו. את אמה שלה היא מבקשת. את האמא שהיא עצמה היתה, לילדה קטנה שאפשר היה לספר לה סיפורים לפני השינה וללטף את שיערה. את בתה שלה, הבוגרת, היא נלחמת שלא לבקש. מסתפקת בשיחות טלפון נעימות, אינפורמטיביות, באינטימיות שנשמרת כשרק אוקיינוס מפריד ביניהן. אינטימיות בין אידאות, אומרת הפרופסור ללימודים קלאסיים, אידאת האמא ואידאת הבת. "למי אני כותבת?" היא שואלת ועונה: "לך אבל לא לך; לי, לך שבי".

במה תאיים על נידון למוות? במה תנחם נידון למוות? באותו דבר, כנראה: העתיד. מה שיישאר אחריך, מי שיחיה אחריך. בעתיד של הארץ שלה, טוב לא נראה לעין. והיא עצמה לא השאירה חותם, לא חרצה אפילו פס על קיר המאבק לשינוי. את הילדים שהכירה לא הצליחה להציל ממוות. ניסתה להרביץ בהם תבונה אבל עכשיו הברזל מדבר, אין מקום למלים. והבת שלה עצמה רחוקה כל כך. נכדיה זרים גמורים. להם כבר לא יהיה שום קשר לדרום אפריקה, ושום קשר אליה. סופה הוא בבידוד מושלם. איוואן איליץ', בנשימותיו האחרונות, זכה בנשיקת בנו על ידו. לרגע של חמלה אנושית אחרונה מבן משפחה. הגברת הזאת זוכה לחסד אחרון רק מגבר זר, איש של אוויר, שבנה בתוך לבה בית מקרטונים.

Age of Iron \ J.M. Coetzee

נר נשמה

אני זוכרת את שיחת הטלפון האחרונה אתך. "איך את מרגישה?" שאלת. "עייפה, אבל חוץ מזה בסדר", עניתי. "אני מתקדמת צעד-צעד. פלורנס תומכת בי כסלע איתן, כמו תמיד, ויש לי מישהו חדש שעוזר בגינה". "אני כל כך שמחה", אמרת בקולך האמריקאי הנמרץ. "את חייבת לנוח הרבה ולחזור לעצמך".

אם ובת בטלפון. צהריים שם, ערב כאן. קיץ שם, חורף כאן. ובכל זאת הקו צלול כאילו את בבית השכן. המילים שלנו פורקו, הוטלו דרך השמים, חוברו מחדש, ללא פגם. עכשיו מחבר אותי אלייך לא הכבל התת-ימי אלא קשר יעיל, מופשט, נישא בשמים: האידיאה שלך מקושרת לאידיאה שלי; לא מלים, לא נשימה חיה שעוברת בינינו, אלא האידיאה של מלים, האידיאה של נשימה, מקודדת, נמסרת, מפוענחת. בסוף אמרת, "לילה טוב, אמא", ואני, "שלום, יקירתי. תודה שטלפנת", על המלה יקירתי הנחתי לקולי להשתהות (איזו התפנקות) עם מלוא המשקל של אהבתי, והתפללתי שרוח רפאים של האהבה הזאת תשרוד לאחר מסעה בנתיבי החלל הקרים ותבוא אלייך הביתה.

בטלפון, אהבה אך לא אמת. במכתב הזה ממקום אחר (מכתב ארוך כל כך), אמת ואהבה יחד, לבסוף. בכל את שאני כותבת, מהבהבת אהבה ורועדת כמו להבת סנט אלמו, את אתי לא כמו שהנך היום באמריקה, לא כמו שהיית כשעזבת, אלא כמו שהנך בצורה עמוקה יותר ובלתי משתנה: כמו הנפש האהובה, כמו מה שאינו מת. אל נשמתך אני פונה, כמו שנשמתי היא שתישאר אתך כשהמכתב הזה יבוא אל קצו. כמו עש המגיח מנרתיקו, מנפנף בכנפיו; זה, אני מקווה, והדבר שיתגלה לעינייך כשתקראי: נשמתי מתכוננת לעוף הלאה. עש לבן, רוח רפאים מגיחה מפי הדמות שעל ערש המוות. המאבק הזה בחולי, הקדרות והתיעוב העצמי בימים האלה, התנודות, גם הכתיבה המבולבלת (יש עוד קצת מה לספר על האפיזודה בהוט ביי - פרקיל חזר שיכור ורע-מזג, מצא את המפתח והסיע אותי הביתה, וזהו זה; ואולי, מי יודע, הכלב הוליך אותו בחזרה) - הכול חלק מן המטמורפוזה, חלק מהתנערותי מן המעטפת הגוועת.

ואחרי זה, אחרי שאגווע? אל דאגה, רוחי לא תרדוף אותך. לא תיאלצי לסגור את החלונות ולסתום את הארובה למנוע מן העש הלבן לרחף פנימה במהלך הלילה ולהתיישב על מצחך או על מצחו של אחד הילדים. העש הוא פשוט מה שירפרף על לחייך בקלילות שאין כמוה כשתניחי את הדף האחרון של המכתב הזה, לפני שהוא מתעופף לו במסעו הבא. לא נשמתי תישאר אתך אלא רוח נשמתי, הנשימה, תשושת האוויר סביב המילים האלה, מערבולת רפה שברפות המשורבטת באוויר על ידי מעבר הרפאים של עטי על הנייר שאצבעותייך אוחזות עכשיו.

להרפות מאחיזתי בעצמי, להרפות מאחיזתי בך, להרפות מאחיזתי בבית שעדיין שוקק זיכרונות: משימה קשה, אבל אני לומדת. גם המוזיקה. אבל את המוזיקה אקח אתי, לפחות את זה, כי היא כרוכה בנשמתי. האריוזות מ"מתיאוס פסיון", כרוכות וקשורות אלף פעמים, כך שאף אחד, שום דבר, לא יכול להתירן.

אם פרקיל לא ישלח את הכתובים האלה, לעולם לא תקראי אותם. לעולם לא תדעי על קיומם. גוף מסוים של אמת לא יקרום עור וגידים: האמת שלי: איך חייתי בזמן הזה, במקום הזה.

ג'. מ. קוטזי, מתוך "תור הברזל"



דרבן, 1986. פעולת מחאה של גבר שחור המפר את ההפרדה הגזעית שהיתה נהוגה באוטובוסים בתקופת האפרטהייד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו