בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפריקה-ישראל | דבר אחד ידעתי: אני שחור, אני יהודי

סיפור חייו של ברוך טגניה, ראשון החולמים על העלאת יהודי אתיופיה לארץ

תגובות

מעטים מקרב מי שאינם בני העדה האתיופית שמעו על ברוך טגניה (1944-2010), האיש שנחשב לחוזה העלייה היהודית מאתיופיה ולמנהיג אמיץ-לב שהקדיש את חייו, מגיל תשע ואילך, להצלת יהודים מסודאן ומאתיופיה. בשבוע שעבר מת ברוך טגניה, דחוק ודחוי על ידי הממסד הישראלי.

הוא נולד בכפר ווזבה שבאתיופיה, וגדל והתחנך אצל סבו, טגניה טמנו, שהיה מתלמידי ד"ר יעקב פייטלוביץ, חלוץ החוקרים של יהדות אתיופיה. סבו האמין בהשכלה ושלח את נכדו ללמוד בבית הספר האזורי בכפר, ואף שכר לו מורה פרטי ללימודי שפות. הסב גם סיפר לנכדו סיפורים מקראיים בעלי מוסר השכל, לחזק בו האמונה בצדק (דוד וגולית) ואת ההקרבה העצמית למען הזולת (עקידת יצחק). בריאיון ל"מגזין גזיטה" באפריל 2010 סיפר טגניה: "חשבתי שכל סיפורי התנ"ך שסבי סיפר לי התרחשו באתיופיה, בכפרים הסמוכים. דימיינתי שהקרב של דוד וגוליית היה לא הרחק מהבית שלי, ועקידת יצחק - בהר הסמוך".

ב-1956, בהיותו בן תשע, בא איש לבית הספר שבו למד, שלף דף וקרא בשמו ובשמות 14 ילדים נוספים, והמשותף להם: שהיו יהודים. יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, הורה להביא קבוצת ילדים יהודים מאתיופיה כדי שילמדו יהדות מודרנית, יכירו את הארץ וישובו לאתיופיה ללמד את היהודים. ואכן, קבוצה בת 15 ילדים, ובתוכה ברוך טגניה, נלקחה לאדיס אבבה, לארמונו האישי של היילה סלאסי, הקיסר האחרון של אתיופיה. הוא קיבל את חברי הקבוצה ואישר, באופן חריג, את יציאתם מגבולות המדינה, בעיקר מפני שהאמין להבטחות מישראל כי הילדים יקבלו השכלה מערבית מתקדמת, וישובו לארצו כדי לפתח את הכלכלה.

הילדים באו לארץ, והישר מנמל התעופה נלקחו לפנימיית כפר בתיה. שם למד ברוך עברית ורכש מקצוע בתחום החקלאות. כחמישים שנה מאוחר יותר, ב-2006, בנאום שנשא לפני סטודנטים באוניברסיטת מק-גיל שבקנדה, שיחזר את חוויותיו הקשות מאז: "בהתחלה היה קשה מאוד, אנשים שאלו אותי כל הזמן איך ייתכן שחור יהודי. בעבורי, זה היה קשה וזו שאלה שקשה להשיב עליה, ולכן נהגתי להפנות אליהם את אותה שאלה, אני בטוח כי גם להם לא היתה תשובה. אבל אני ידעתי דבר אחד, אני שחור, אני יהודי".

מתי אליאס נזכר בחברו: "ברוך ואני למדנו יחד בכפר בתיה, הוא פעל רבות בישראל ומחוצה לה כדי להגביר את ההכרה ביהדות אתיופיה". וחבר נוסף, יעקב אליאס, מספר: "ברוך היה תלמיד חכם. היה לו כוח השפעה גדול על אנשים, הוא נלחם לביטול הגזרה הרבנית, אשר דרשה גיור לחומרה מיהודי אתיופיה בשנות השמונים".

ב-1964 נדרש ברוך לחזור לאתיופיה ולהיות מורה בכפרו כמובטח, אך בבואו גילה כי בתי הספר היהודיים סגורים. הוא נדד אל מחוז ג'ימה שבדרום-מערב אתיופיה, שם הועסק בהוראה בבית ספר חקלאי, אך בג'ימה לא היו יהודים. בתוך שנה חזר לצפון אתיופיה, שם חיו רוב היהודים. באזור זה, סיפר לפני כשנה לבתיה מקובר, עורכת "ידיעות נגט": "עזרתי למומחים שונים מישראל, כדי שיצליחו באתיופיה. באותן שנים הסתובבתי בכל צפון אתיופיה, ובכפרים של היהודים, וראיתי את חייהם הקשים. הרגשתי שהם מצפים שמישהו יגאל אותם מהמצוקה. לא יכולתי לשאת את הסבל של יהודי אתיופיה. הרגשתי, שמטרת חיי היא לגאול את יהודי אתיופיה".

ב-1974 פרצה מלחמת אזרחים באתיופיה ועלתה לשלטון החונטה הצבאית בהנהגת מנגיסטו היילה מרים. טגניה עורר חשד אצל השלטון החדש באתיופיה. חשדו בו שהוא סוכן מוסד. הוא נמלט, עבר לסודאן ומשם לניגריה, ולאחר מסע ייסורים שארך כמעט שלוש שנים חזר לישראל. בתוך זמן קצר הקימו הוא וחבריו ועד למען יהודי אתיופיה; הם יצאו להפגין ודרשו בתוקף מממשלת ישראל הכרה בזכותם של יהודי אתיופיה לעלות לישראל. בה בעת כתב תוכנית עלייה, הגיש אותה לראש הממשלה מנחם בגין והציע את עצמו כשליח לסודאן. בגין ראה בעין יפה את ההצעה והחליט לשלוח אותו ואת איש המוסד לסודאן.

אולם הקשיים נמשכו. המודיעין הישראלי הזהיר כי מסוכן מדי לאזרח ישראלי להימצא בסודאן. נוסף לכך, מפלגות מסוימות הטילו ספק בעצם קיומם של יהודים שחורים באפריקה והתנגדו ליוזמת העלייה. היא הוסרה מסדר היום הפוליטי, אולם טגניה סירב להרים ידיים. הוא מחפש דרכים אלטרנטיביות ואפיקי פעולה אחרים.

בעת פעילותו בתוך המוסד הכיר שני יהודים מחוץ לארץ, שהביעו עניין בגורלם של היהודים בסודאן. בעזרתם, ובסיוע כספי נדיב שהעניקו לו פעילים אמריקאים, הצליח להביא עשרות מיהודי אתיופיה לרומא. מדינת ישראל, שהובכה כהוגן, נאלצה להעניק להם אשרות כניסה, ורעיון הצלת היהודים מאתיופיה חזר לתודעה.

רחמים אליעזר, שדר רדיו בשפה האמהרית, שהיה שותף לחלק מהמאבקים שניהל טגניה, סיפר על התהליך שעברו בהסברה בחוץ לארץ: "ברוך טגניה ואני עבדנו יחד בתקופה שבה ישראל התכחשה לקיום יהודים באפריקה, ואיש לא רצה להקשיב לנו. מאחר שהבנו כי בארץ אין עם מי לדבר, נסענו לארצות הברית. גם שם לא רצו להקשיב לנו, אולם התחלנו בקבוצות קטנות בקמפוסים, ללחוץ יד ולדבר באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב על סבל היהודים ועל החובה להצילם. ברוך ידע לגעת באנשים, הוא ניגן על רגשות היהודים, וראיתי אותו בוכה בזמן הנאום. אנשים, ובייחוד נשים, בכו יחד אתו, ואז היה ברור לי כי המסר שלנו נקלט".

ככל שהרחיב טגניה את פעילותו בארצות הברית ובקנדה, כך נהפך ל"ילד הרע" של הממסד הישראלי והורחק מכל פעילות במוסד. בה בעת נהפך למנהיג נודע ונערץ ברחבי העולם. הוא קיבל הזמנה מארצות הברית לשאת נאום לפני הקונגרס על מצב היהודים בסודאן. טגניה ויונה בוגלה, מנהיג יהודי-אתיופי, עלו לדוכן הנאומים החשוב והמשפיע ביותר וגוללו את הסכנות האורבות ליהודים במחנות הפליטים בסודאן. בסופו של דבר, בין היתר, תודות למאבקו הלא-מתפשר של טגניה, העלתה ישראל אלפי יהודים מסודאן ב-1984 ב"מבצע משה" הנודע.

לעצמו עשה מעט מאוד. ישראל הפנתה לו עורף. הוא עבר לחיות בקנדה ונשא שם אשה שילדה לו בת יחידה. ב-2005 חלה במחלה קשה, שהכריעה אותו לבסוף בשבוע שעבר. חברו למאבק, רחמים אליעזר, מעריך: "קהילת ביתא ישראל איבדה את אחד המנהיגים החזקים, המחברים והמובילים בקרבה, שהעניק השראה ודוגמה אישית לאחרים. ברוך לקח את הצלת יהודי אתיופיה כמפעל חיים אישי, האמין במה שהוא עושה והגשים את אמונתו".



ברוך טגניה ובתו, שנות השבעים. מטרת חיי היא לגאול את יהודי אתיופיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו