בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתגר גבוה מהאברסט

חבל שספרו של מרטין וייל אינו יפה כמו מפעלו: הפיכת מזבלת חירייה לפארק ענק

תגובות

חירייה: על צחנה ויופי - יומן אישי, מאת מרטין וייל, הוצאת עם עובד, 175 עמודים, 2010

ב"חירייה: על צחנה ויופי - יומן אישי" מתאר מרטין וייל, מנהל מוזיאון ישראל לשעבר, את מאמציו להפוך את מזבלת חירייה ואת השטח הנרחב סביבה לפארק, ולא לעוד אתר בנייה. הסיפור הזה מתחיל בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין ב-1999, ונמשך במאבקים ביורוקרטיים לתפעול יעיל של חברה ממשלתית לניהול הפארק. גדולתו של וייל ושל האנשים שנאבקו לצדו היא ביכולתם להביט אל העתיד הרחוק, לתכנן אותו ולחשוב על הדורות הבאים. את הנס הקטן של שטח פתוח גדול אך מוזנח בלב מטרופולין מוכרחים להפוך לנס גדול: פארק מוריק שבלבו הר שבעבר היה מזבלה. וייל מקדיש את הספר האישי הזה לא רק למי שעזרו במאבק הציבורי על חירייה אלא גם לנכדיו, ומייחל "שיטיילו שם עם נכדיהם שלהם בשלווה ובעונג" (עמ' 3).

לרוע המזל, הספר שמתאר מפעל לדורות, נועד לשרת את הרגע ולא קוראים עתידיים. לסיפור המאבק למען איכות הסביבה יש פוטנציאל לעודד פעילים במאבקים אחרים, אבל קשה להאמין שאפשרות זו תמומש. למרות חוסר הנוחות שבמתיחת ביקורת על מחבר שפועלו החוץ-ספרותי כל כך מרשים, אנסה להסביר מדוע.

ראשית, הספר אינו כתוב היטב, כלומר הפרוזה לוקה בחסר. בתחילת הספר וייל כותב: "הייתי רוצה להיות, אך אינני סופר" (עמ' 15). אולם לא צריך להיות מחבר דגול, אלא מספיק עורך אקטיבי או מתרגם (חלק מהטקסט נכתב באנגלית במקור) או סופר צללים כדי להימנע מהסגנון הנוקשה וזרוע הקלישאות של החיבור. וייל מתבל לפרקים את כתיבתו בסלנג אנכרוניסטי וממוסגר במרכאות כגון "הנחיתה עלי 'זאפטה' הגונה" (עמ' 24). הנוקשות בולטת במיוחד כאשר וייל מביא דברים בשם אומרם בחיקוי למונולוג פנימי ברומאן. לדוגמה: "אני מודאג... אנחנו נמצאים בשלב קריטי. על פי המידע הפנימי שבידינו, פקידי הממשלה עובדים תחת לחצים עצומים" (עמ' 86). הסגנון אינו דיבורי, אלא פסוודו-ספרותי, או אולי עיתונאי; אפשר לדמיין בובה ממוכנת ולא אדם שאומרת את המלים הללו.

יתר על כן, וייל נוטה להימנע מלהיכנס לעובי הקורה בתחומים הטכניים והתיאורטיים של האירועים שהוא מתאר. אולי זה מוגזם לבקש שיסביר בדיוק מה היא הריאקציה הביו-כימית שבגינה נוצר גז מתן בחירייה. אבל, כשאוצר אמנות כמו וייל מתחיל לדון בקונפליקט בין אסתטיקה טהורה לאמנות שימושית ופוליטית ומותיר תחושה שהוא נוגע רק בפני השטח, יש מקום להתלונן שהספר אינו ממצה את הפוטנציאל שלו.

החולשה הגדולה ביותר של הספר היא במבנה הדרמטי. וייל יוצר מתח לקראת הפגישה של ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שתקבע אם הפארק יוקם בכל השטח הפנוי סביב חירייה, או שמא רק בחלק מהשטח. אם כך יקרה, הוא ייהפך ליחידות דיור (ה-guys bad ברורים בסרט הזה: כרישי הנדל"ן), ותוחמץ ההזדמנות האחרונה לריאה ירוקה גדולה בגוש דן. במשך חודשים, וייל וחבריו מתרוצצים ומתאמצים כדי להשיג תמיכה לתוכניתם ונתקלים בהתנגדות אימתנית גם מצד בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים וגם מצד קטני אמונה. בדרמה בנויה היטב ומספקת רגשית, היו יכולים מעשיו של הגיבור להיות גורם להצלחה או לכישלון, אבל לא כאן. בסיפור חירייה יש דאוס אקס מכינה, בדמותו של ראש הממשלה אריאל שרון, שמורה ממרום מושבו לאשר את הפארק. גדוד פרשים מגיע ושער הניצחון מופקע בדקה התשעים.

שרון, שיום יבוא ומישהו יכתוב ספר עב כרס על קשריו עם הרים וגבעות (הגבעות שנכבשו ב-1948, הרי הלבנון, הר הבית, חירייה), שהוא בעצמו "הר אדם חמור סבר" בלשונו של וייל, נוכח ככוח מניע שמעבר לחיי היום-יום. גם אחרי שאיבד את הכרתו, השפעתו מורגשת. עם קריאת הפארק על שמו, הקשר בין חירייה לשרון קיבל הוקרה סמלית. אך קודם לכן, במהלך ביקור בפסגת חירייה, שבו שרון "נהנה להיות על ראש ההר", הוא אומר "בואו נעשה את זה", וכך היה (עמ' 83). בשם שרון נוצר הפארק.

האם אפשר בכלל להאשים את וייל בפתרון דרמטי נחות כאשר הוא כותב ספר תיעודי? מובן שאין לצפות ממנו לשנות את מה שקרה. אבל הידיעה שאלה הן העובדות לא משנה את חוסר הסיפוק שמתלווה לקריאה. ההתערבות של כוח עליון גורמת לכך שפעילים עתידיים למען איכות הסביבה לא יוכלו לשאוב מווייל השראה רבה. האם הדבר היחיד שמשנה דברים במדינה הזאת הוא כוחו של ראש ממשלה בולדוזרי? אצל וייל, נדמה שכן. זה אינו מודל לפעולה עתידית.

למרות מה שנאמר לעיל, כדאי לקרוא בספר כמבט אישי על פרויקט נכון כל כך שנמצא עדיין בעיצומו, פרויקט שיש בו אלמנטים פוליטיים, סביבתיים וגם אמנותיים-עיצוביים-ארכיטקטוניים. כדאי גם לקרוא כדי להשכיל מעט על הדרכים שבהן מתנהלת המדינה. אפשר ללמוד מהספר על הביורוקרטיה הסחבנית, על צרות האופק של משרדים מסוימים בממשלה ועל כוחם הרב של בעלי ההון. עוד שיעור, שווייל פחות מעוניין להדגיש, הוא החשיבות של תורמים זרים ונציגיהם בארץ. וייל, שמציג את עצמו בדרך כלל כדוד הקטן מול גוליית הממשלתי, כן דיו לספר גם על כך שכמנהל קרן ברכה רמז כי הוא ימשוך תרומות של מיליונים כדי לשמן את גלגליו של גוליית. כאשר יש למצוא יושב ראש חדש לחברת פארק איילון, והשר לאיכות הסביבה מעוניין באלוף בדימוס, וייל משכיל להכריז: "אני לא בטוח שנרצה לתרום כספים להכשרת הדיוט" (עמ' 160).

מרטין וייל יצר ספר שאינו עומד ברף האיכות הגבוהה שפועליו האחרים מציבים. בכל זאת, יש לשמוח שלסיפור החשוב של חירייה ופארק שרון יש תיעוד הזמין לציבור בספריות ובחנויות הספרים. אבל כפי שווייל עצמו כותב, יש לקוות שבעתיד ייכתב הסיפור גם בידיים אחרות.



מרטין וייל. נס גדול היה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו