בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | אותו החושך

פרשת "בא"

תגובות

בפרשת בראשית מתחילה מלאכת הבריאה בצמד המלים "ויהי אור". האור הוא הדבר הראשון שנברא, אך שאר המאורות לא נבראו עד היום הרביעי. מה הוא אם כן האור שנברא ביום הראשון? על שאלה זו עונים חז"ל במדרש: "דאמר רבי אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם, שנאמר 'וימנע מרשעים אורם', ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר 'אור זרוע לצדיק'" (חגיגה יב).

אור ראשוני זה הוא אור בעל איכות אחרת, שיש בו צלילות המאפשרת לאדם להתגבר על מגבלותיהם של אברי החישה האנושיים. אך אור זה נגנז, והיכולת האינסופית של חושי האדם נהפכה לפנטסיה, כמין פרס המחכה לצדיקים בעולם הבא. ספר הזוהר מציג פירוש אחר, מהפכני, של האור הגנוז, הנשען על דיוק בלשון הפסוק "אור זרוע לצדיק". גניזתו של אור זה היתה כמו זריעת זרע, וזרע זה נובט ועושה תולדות וממנו מתקיים העולם באופן יומיומי. על פי תפישה זו, האור הגנוז מכיל את לשד החיים של הבריאה, תמצית של הכוח הבורא, וגניזתו אינה הסתרה, אלא זריעה שנועדה להפיק ממנו פרי (זהר ח"ב קמט).

אך היכן אפשר לראות את האור הגנוז במציאות? היכן נחשפת אותה איכות בוראת, אותה איכות שבתוכה מגביר אדם את יכולותיו עד למקסימום, עד שיוכל לצפות "מסוף העולם ועד סופו", בתוך המציאות הפשוטה שלנו? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואחת המפעימות שבהן קשורה אל פרשת השבוע שלנו.

סיפורי מצרים מוליכים את בני ישראל אל הגדרתם כאחרים מן המצרים. תהליך זה בא לידי ביטוי מובהק בעשר המכות. הן נחתמות בפסיחה על בתי ישראל, שעל שמה עתיד להיקרא חג ייסודו של העם בשם "פסח". מכות דם, צפרדע וכינים מתוארות כמכות הנופלות על ארץ מצרים כולה. רק לקראת מכת ערוב מפלה הקב"ה לראשונה בין ארץ גושן, מקום מושבם של בני ישראל, לבין שאר ארץ מצרים: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח).

הקב"ה מפגין את כוחו בהפליה, בהגדרת שתי הקבוצות כשונות זו מזו. ההפליה מתבטאת במניעה. הקב"ה מכה במצרים, אך מונע את המכה מבני ישראל. כך גם במכת הברד "רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד". אך טיבה של מכת החושך שעליה מסופר בפרשת השבוע שלנו הוא שונה: "ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך. ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שם י, כא-כג). מכת החושך היא מניעה של אור, ולכן אי אפשר להפלות את בני ישראל בעזרת מניעה נוספת. האור צריך להיות מוענק לבני ישראל כמתנה, כבריאה חדשה, ומשום כך נדרש שהאור שהיה לבני ישראל במושבותם הוא האור הגנוז מן היום הראשון לבריאה.

התמונה הנוצרת היא תמונה של ניגודים עצומים. גלות מצרים היא התגלות של רוע מוחלט, אך דווקא בתוכו מתגלה אותו אור הגנוז לצדיקים מן היום הראשון לבריאה. אין מדובר ביציאה מתוך החושך אל האור, אלא במין אור המתגלה בתוך החושך, כפנים אחרות של אותו החושך עצמו, כמו היה עומק השפל צדו האחר של האור. דווקא עמוק בתוך הסבל והתוהו, בתוך ההעדר המוחלט של התקווה, ניתן לחוש משהו מן האיכות הראשונית של הבריאה, איכות של לשד החיים שממנו מוענקים חיים אל המציאות כולה. לא כאיזה "אף על פי כן", כגיוס של כוחות חיים כדי לצאת מתוך החושך, אלא דווקא מתוך כניסה אל תוך החושך. שכן יש דבר מה בחושך המכיל בתוכו - אם רק מעיזים לגשת אליו - את עומק הקדושה. כמו היו שני קצותיה של המציאות - הרע ביותר והטוב ביותר - אחד.

איכות זו של אור, שבני ישראל צפו בו בעומק גלותם, לא חיכתה לדרשנים שיחשפוה וגם לא לזוהר. היא נמצאת כבר בפשט הכתוב. מיד אחרי מכת החושך, ורגע לפני שהקב"ה יורד לתוך מצרים, הוא מצווה על בני ישראל לעשות את קורבן הפסח ולסמן בדמו את משקופיהם, כדי שלא ייפגעו במכת הבכורות. אך הציווי אינו רק ציווי לשעה, אלא אף לדורות: "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבדה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שם יב, כה-כז).

הקב"ה אינו מחכה עד לסופו הטוב של הסיפור כדי לצוות על הזיכרון לעתיד. בעומק הגלות, רגע לפני מכת בכורות, הוא עוצר ומצווה על כך. בני ישראל יודעים בקושי שהם עם, המאורע ההיסטורי של לידת העם עדיין לא התרחש, וכבר הם מצווים לשמור את הזיכרון ההיסטורי לדורות. פרספקטיבה רחבה כזאת, המגיעה עד העתיד הרחוק המצוי מעבר לגבולו האחרון של ספר דברים, נראית כמעט בלתי אפשרית בעיני מי ששקוע בבוץ המצרי. אך התזמון של הציווי לעתיד דווקא בתוך הרגע האפל ביותר, רגע לפני היציאה, הוא תזמון מדויק. אין זה רק ציווי על העתיד, זו יצירת העתיד, יצירה שהיא בעצם פניו השניות של הבוץ החשוך של ההווה. רגע זה, של יצירת העתיד מתוך עומק גלות מצרים, הוא רגע של התגלות האור הגנוז שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו