בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "תרבות וספרות"

תגובות

לעורר מהשינה

בדברים שנשא גרשום שוקן לזכר אביו, ש"ז שוקן, ושהתפרסמו מחדש ב"תרבות וספרות" (24.12), נגע ללב במיוחד גילויו המפעים של הבן כי הטקסט היהודי שחולל מפנה כה גורלי בחיי אביו היה דווקא סיפור מסיפורי רבי נחמן מברסלב. מכל אלפי הטקסטים היהודיים שנכתבו במרוצת הדורות, דווקא סיפורי מעשיות אלה הם שמשכו את לבו של הצעיר היהודי שנדד בשדות זרים וגרמו לו לגילוי היהדות שטרם הכירה.

למקרא הדברים נזכרתי בדבריו של רבי נחמן המובאים בהקדמה לסיפורי המעשיות: "העולם (=הציבור הרחב) אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה. ואני אמרתי שסיפורי מעשיות מסוגלים לעורר מהשינה". ניכר שרבי נחמן עצמו היה מודע מאוד לכוחם הרב והבלתי צפוי של סיפוריו. כך מביאים בשמו תלמידיו בהקדמה הראשונה להוצאת סיפורי המעשיות "ושמענו מפיו הקדוש בפירוש שאמר שכל דיבור ודיבור של אלו המעשיות, יש בו כוונה עצומה. ואמר (=רבי נחמן) שאלו המעשיות הם חידושים נפלאים ונוראים מאוד מאוד, ויש בהם דרכים ונסתרות ועמוקות מופלג מאוד, וראויים לדורשם ברבים, לעמוד בבית הכנסת ולספר מעשה מאלו המעשיות, כי הם חידושים גבוהים ונוראים מאוד מאוד".

צא וראה עד היכן מגעת השפעתם של סיפורים אלה, שבזכותם החל ש"ז שוקן במפעל החשוב של בניית ספרייתו העברית וטיפוח יוצרים יהודים צעירים ומבטיחים כש"י עגנון.

חנן זוסמן

החזן האסתטי

גרשום שוקן מספר בהרצאתו ("תרבות וספרות", 24.12) על "החוש האסתטי של אביו זלמן שוקן שהתבטא ביחסו אל סגנון התפילה בבית הכנסת" בעיר מגוריו צוויקאו בגרמניה, ואיך השפיע על שינוי הסגנון ואיך הביא חזן שאף הכין אותו לבר המצווה שלו.

החזן המדובר, אשר גם הכין את הנער גרשום שוקן לבר המצווה, הוא סבי, פנחס מנחם קולה, יליד 1880, אשר כיהן כחזן בצוויקאו בחסותו של זלמן שוקן בין שתי מלחמות העולם. סבי, תלמידו של החזן המיתולוגי גרשון סירוטה, זכר כל ימיו לטובה את תקופת כהונתו בצוויקאו והזכיר לא פעם את יחסו החם של זלמן שוקן אליו, אל משפחתו ואל תפילתו. לאחר טלטולים רבים במלחמת העולם השנייה עלה סבי לארץ מיד לאחר קום המדינה ומת ב-1959, שנת מותו של זלמן שוקן.

יאיר בר-קול

מחווה למחווה

הביקורת המצוינת של רות אלמוג, "זה לא רומאן זה רמון" ("תרבות וספרות", 24.12), הזעיקה אותי במה שלא היה בה: בציון המחווה הגדולה שעורך מיגל אונמונו למיגל סרוונטס.

"ערפל" הוא כמעט אנדרטה אמנותית לסרוונטס, עם כל האירוניה והפיכחון האופייניים לו. רות אלמוג מונה את שבחי "ערפל" (שנכתב ב-1914) מבלי להעיר על הקשר ההדוק ל"דון קיחוטה", הרומאן המפרק את עצמו לנגד עינינו, אף שהוא נחשב לרומאן הראשון בתרבותנו (נכתב ב-1605).

די לציין את המבוא ל"ערפל", שנכתב על ידי דמות בדויה לכאורה לפי בקשת המחבר אונמונו, ולגלות את המחווה הישירה למבוא הנפלא שכתב סרוונטס ל"דון קיחוטה": "לא היה דבר שהתקשיתי בו יותר מאשר בכתיבת אקדמה זו שאתה קורא", מתוודה סרוונטס, ומספר לקורא: "בשעה לא צפויה נכנס ידיד, אדם חביב ונבון, ומשראני שקוע במחשבות, שאל אותי לפשר הדבר, ואני לא הסתרתי מפניו וסיפרתי לו שמהרהר אני באקדמה שעלי לכתוב לקורות דון קיחוטה, אך הנה הגעתי לידי כך שאיני רוצה לחברה" ("דון קיחוטה", תרגום ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, עמ' 11). הידיד פורץ בצחוק ומלמד את סרוונטס (עדיף לומר "המחבר", כי העניינים מסתבכים בהמשך) פרק בהלכות הקדמות: הוא מציע לו להמציא שמות של מחברים חשובים ולהיתלות בהם כדי לפאר את ספרו, עם ניבים לטיניים והערות שוליים, הורציוס והברית החדשה - ומוסיף הערה אקטואלית: "כיום ניתן להפיק מכך לא מעט כבוד ותועלת" (עמ' 13).

אפשר לציין עוד מחוות רבות שנשלחות מה"ערפל" של אונמונו לסרוונטס. למשל דמותה הפיקטיבית של האשה הנאהבת מעלה על הדעת את דולצינאה, וכך גם מעמדו של הטקסט בעיני עצמו ושאלת קיומו של מחברו. מחיקת הגבולות בין הז'אנרים, שרות אלמוג מזכירה ביחס ל"ערפל", היא מאבני היסוד של "דון קיחוטה", וכמו שאונמונו מזכיר במבוא שלו את שאיפתו של דון מיגל להיות ליצן טרגי, כך גם סרוונטס מזכיר באקדמה: "השתדל שקריאת סיפורך תעלה חיוך על שפתי העצב". דרך אגב, כמו שאונמונו מפקפק ב"אחרית המבוא", הצמודה ל"מבוא", בעצם הצורך להשתמש בדבריו של הכותב הפיקטיבי (דמות ספרותית למעשה), כך סרוונטס מודיע לקורא כי החליט לקבל את עצת ידידו ולוותר על ההקדמה, אלא שהחלטתו משתרעת עד היום על פני עמודים אחדים בפתח הרומאן עתיק היומין.

כלומר, אני מאמינה שאונמונו מבקש לתת את הקרדיט על ההשראה הגדולה שזכה בה למורו ורבו סרוונטס, ואולי גם קבוצת הסופרים הניסיוניים "אוליפו" היו מצטרפים אליו.

אסנת רבינוביץ

פניה הרכות של הסינגוגה

בהמשך למאמרו של יעקב שביט על שלמה המלך וישוע הנוצרי ("תרבות וספרות", 24.12) ובמיוחד על פסל שלמה באחד משערי הקתדרלה של שטרסבורג, אבקש לציין את הקשר בין הפסל הזה לפסלים שמתחתיו) (שלא הופיעו בעיתון): הכנסייה והסינגוגה.

המלך שלמה, היושב על כיסאו, מופיע באופן מפתיע עם חרב בידיו, אף שהוא סמל השלום. נרמז כאן על משפטו המפורסם, שבו הכריז "קחו לי חרב ו... גזרו את הילד החי לשנים" (מלכים א ג, כד-כה). הנמשל, בעיני הנוצרים: הכנסייה טוענת שהיא חיה, לעומת הסינגוגה המתה.

המשל נמצא כבר בשיר הידוע "צמאה נפשי" של אברהם אבן עזרא, כשהוא מדבר על ישראל החי: "ראה לגברת אמת / שפחה נואמת / לא כי בנך המת / ובני החי". במקרא עצמו מופיעים שני החרוזים האחרונים בפי האם הראשונה ובפי האם השנייה.

זהותו של הפסל אינה ידועה. אולם רבים הבחינו בפניה הרכות של הסינגוגה עם עיניה המכוסות, מול הבעת פנים הקשוחה של הכנסייה. והיו גם שניחשו שהפסל היה אולי יהודי אנוס (מרנוס) שאת כישוריו האמנותיים ביטא בעיצוב הפסלים.

הרב ז'אקו גרינוולד

זוג משמים

בלי ליטול פסיק ממאמרו של יעקב שביט על הקשר המורכב בין ישוע לשלמה בתיאולוגיה היהודית והנוצרית במאות הראשונות לספירה ("תרבות וספרות", 24.12), יש להעיר כי הקתדרלה של שטרסבורג נבנתה בשני שלבי בנייה עיקריים. השלב הראשון היה בשנות השלושים של המאה ה-13 וכלל את השער הדרומי המדובר, שנבנה בהשפעת בנאים ופסלים שהגיעו משארטר, ומייצג את תחילתו של הסגנון הגותי.

הקומפוזיציה הקיימת כיום על השער הדרומי של קתדרלה שטרסבורג אינה הקומפוזיציה המקורית, והאקלזיה והסינגוגה שוכנות לבטח במוזיאון העיר ובמקומן מוצבים העתקים. המרחב שהקדים את השער הדרומי של הקתדרלה שימש במאה ה-13 כחצר המשפט של העיר. ישוע ושלמה, המתוארים כאן כמלכי השמים והארץ ושופטיהם, העניקו גושפנקה לשופטים המקומיים. ניתן לומר, אם כך, שלפחות ברבע השני של המאה ה-13 ראו תושבי שטרסבורג בישוע ובשלמה זוג משמים, כל עוד שמרו השניים על יחסי הייררכיה ברורים.

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

הבהרה

ב-31.12 הופיע במדור זה המאמר "על הקסם שבדפדוף במאמר זכי ישן" מאת אורי הולנדר. מאמר זה גדוש במידע שלא נבדק כראוי. כך נכתב בו, בין השאר, שייתכן כי הדוקטורט האנגלי של המשורר "לא נכתב מעולם", ומשום כך "אפשר להבין מדוע הוא, נתן זך, בחר שלא לפרסמו". וכן, כי מאמרו "המשמים" של זך, שהתפרסם לפני כ-35 שנה, "מזכיר מאמרים שנכתבו בעיתון 'לאשה'", וכי ציטוט מדבריו של עזרא פאונד "מתפרש בהקשר הנוכחי כשילובם המוזר של השדה ה'זכי' הקבוע בשדה גרפומני מתחלף". ועוד כהנה וכהנה דברים.

והרי העובדות, שאותן ניתן לאשש בנקל. המאמר "אימאג'יזם ווורטיציזם", המבקש להציג לפני הקורא המעוניין את החבורה המחוננת של האוונגרד האנגלי ערב מלחמת העולם הראשונה, מבוסס על מסקנותיו של פרופ' (אמריטוס) זך בעבודת הדוקטורט שלו, שהעתקה מצוי באוניברסיטת אסקס שבאנגליה וכן במוזיאון הבריטי. וחשוב מכל, המאמר פורסם בספר היוקרתי של הוצאת "פינגווין" בשם "מודרניזם 1890-1930", ובחלקו של זך, כישראלי, נפל הכבוד הבלתי רגיל לכתוב את הפרק על האימאג'יזם האנגלי-אמריקאי לצד פרקים על תנועת דאדא, הסוריאליזם, האקספרסיוניזם הגרמני, הפוטוריזם האיטלקי, הפוטוריזם הרוסי ועוד ועוד. ספר "פינגווין" עב-כרס זה הופיע עד היום בעשרות מהדורות ועורכו הוא המבקר וחוקר הספרות האנגלי הידוע פרופ' מלקולם ברדבורי. יהודה ויזן, שתירגם את הפרק של זך, על אף התנגדותו, נאלץ לשלם להוצאת פינגווין סכום ניכר על הרשות לתרגמו לעברית.

פרופ' (אמריטוס) זך נמנע עד היום מלתרגם את הפרק בעצמו כיוון שסבר שאין בו עניין לקורא העברי, שאינו מצוי בהתפתחותה ובמניפסטים של תנועה ששמותיהם ויצירותיהם של מרבית חבריה (להוציא עזרא פאונד), מעולם לא תורגמו לעברית ואינם מוכרים אלא לחוקרי הספרות האנגלית בישראל המסוגלים לקרוא אותו במקור בספר המפורסם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו