בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | צלבי קרס בקפה

תגובות

משה גרשוני - "גרשוני", אוצרת שרה בריטברג-סמל, מוזיאון תל-אביב לאמנות. חלק שני

כקולה של הרעיה בשיר השירים, הנישא ברחובות העיר בחפשה את אהובה, כך נישא קולו של משה גרשוני בציוריו בחפשו את אהובו את "יצחק". השם הפרטי יצחק נושא בחובו את מטענו המקראי, ולימים גם את שמו של יצחק רבין. ציוריו של יצחק של גרשוני מתחילת שנות השמונים הם אולי המקבילה שיצרה התרבות הישראלית החילונית לקינת דוד על יהונתן. "יצחק!" חרט גרשוני בעיפרון באלכסון על רישום של דגל מתנופף שלאומיותו נמחקה מפני השם הזה, ובקרקעית, במעי המדמם, מוטבעים אגרופיו של גרשוני הטבולים בשחור. "יצחק! יצחק!" נכתב בדם על דגל מוארך כשרוול רוח, וכדורים גדולים של אש הנופלים משמים. "ברחמים גדולים אהבתיך", אומר האוהב ההופך לאב רחום וחנון, ואגרופיו הכחולים והאדומים מכים באין.

ציורי הרקפות בהמשך חפים מכל נחמדות של ציורי פרחים: אלה הם פרחים אלימים, השרים בזעם נגד המוות, יוצאים מהגוף עצמו, מאבריו המוטחים בניירות הגדולים. למלות התפילה "המעטרני חסד ורחמים" נוספו צלבי קרס ממוסגרים, עד שמתקבלים מין ויטראז'ים מנופצים, שבהם גם שמות חיבה ביידיש של ילדים. כל זה יחד יוצר חורבות של הגוף והנפש, המאדירים את הזיכרון ואת הכליה. בשני רישומי רקפות מתחולל מפגש לא צפוי עם הנזירות המתיילדת של רפי לביא; הרקפות נהפכות לעמודי עשן, כתימרות העשן בציוריו של לביא, אבל גרשוני מוסיף להם צלבי קרס ומחבר בין ישראל לחורבן הגלותי.

השואה מככבת גם בסדרת "בחוכמה עשית" מ-1987, שבה גרשוני קורא תיגר על האל, המעמיד את אמונת עמו במבחן השואה. הטלאי הצהוב נהפך לכוכב שחור התלוי על בלימה מעל תהום צהובה של אור אלוהי סמיך. השואה מקננת גם בכלי הפורצלן המזוגגים: צלבי קרס בספלי קפה וצלחות של בוקר לצד פסוקים כ"צדק לפניו יהלך" ו"איפה כל היהודים?" - קרמיקה יהודית ששוכנת בה אירוניה מתגרה באותה מתיקות בורגנית-נוסטלגית של יודאיקה, המוצגת על שולחן פשוט של מחסן, ולא בוויטרינות זכוכית מוזיאליות.

החלטה אוצרותית עיצובית נוספת, המדגישה את דלות התצוגה המכוונת והברוכה, הן המחיצות הנמשכות מתוך קירות ההפרדה הארעיים ועליהן תלויות עבודות לא ממוסגרות, חשופות, כאילו זה מחסן. אחת העבודות קורעות הלב של גרשוני, "לבד לבד" מ-1980, מציגה גוף אמורפי של דם קרוש על דמוי קלף, שבמפרצי האור הלבן שבו נכתבו באצבע, באודם דם, המלים "לבד לבד" שכל אחת מהן כלואה ערירית בתוך בועה. ב-1991 הטביע את כפות ידיו בזהב - גב הכפות ולא פנימן - על נייר ערטילאי, כמו בנגטיב של צילום רנטגן.

פשוטה ומכמירת לב היא גם העבודה "לא אבא ולא אמא" מ-1998; יתמות האיש הבוגר הכותב בחיל ורעדה על סחף בוצי, שרוט - כנגד הבארוקיות של ציורי גרשוני מ-1989, שמתגלים בהם חזיונות מופשטים. בסדרת "זרי הניצחון" יש משלמותו של העולם הקלאסי: שלמות האליפסה המעוטרת בניצת העלים בהיקפה, מתפוגגת בכאוס שלאחר העידן הקלאסי. מתוך הסדרה הזאת שובה לב במיוחד דיפטיך אנכי מ-1990: בחציו התחתון מתעגל זר בשחור-לבן תיעודי, ובחציו העליון מחלחלת נעלו של המבשר, של המנצח, של האתלט הנצחי, המחבר בין עבר להווה, בין מיתוס ליומיומי.

אחד הדברים המאפיינים את יצירתו של גרשוני ניכר בתחושה שהעבודות נולדות מתוך יד המקרה. התחושה הזאת חזקה במיוחד בעבודות שבריטברג-סמל מכנה "עבודות לא חומריות". הם נוצרו במפגש שבין המצע לחומר, כמו הבד ללא צבע בסיס מ-1997 שגרשוני כיסה במעטה של מריחות פחם אופקיות, המחצינות כמו בצילום רנטגן את הדיכאון. או צלב המחוויר כעצם בחושך. אפשר לחוש בזה גם בציורי "העיניים" - אישונים חשוכים ועקורים, לעצמם, של שחור המותז על לקה תעשייתית, ומעל המלים "אל מלא רחמים". או העיניים שהן עיגולים ריקים, והמלים "הנה הנער" משמשות להן גבות.

בחלל האחרון מצויים הפסלים של גרשוני מ-2006, פסלים לא לו. גרשוני מאמץ את המבנים החיצוניים, את המעטפות ששימשו ליציקת פסלי ברונזה של אחרים, והופך אותם לשלו. מתוך החמוקים המשוערים מתרוממת ארובה, ששימשה במקור ליציקת ארד, וגרשוני מעצים אותה. אנך הארובה החבוש נדמה לעץ גדום, לבסיס של צלב. באחד הפסלים, שנדמה כי לאוקון ובניו נאבקים במתאריו, מיתמרת ארובה עד לגובה התקרה, מעצימה את תחושת החנק של השלמות הקלאסית הלכודה במוות המודרני והתעשייתי. לכל פסל יש כן עשוי ממוטות ומשטח ברזל, וגרשוני יוצר מתח או השלמה בין הפסל לבסיסו. שניים מהפסלים ניצבים בקצה הכן, כמו לפני נפילה לתהום. הארובה מופיעה גם בעבודות על נייר מאותה תקופה. "יצתה נשמתה" מוקדשת לדליה רביקוביץ, ובה ארובות הנשמה היו למעגלים שחורים וקטומים, המתעגלים על לובן הנייר. אחד מהם ספוג בנפט הממיס את מוצקותו למין רעד.

את התערוכה סוכר הקיר שעליו תלויים ארבעת הציורים המופשטים הפנורמיים של גרשוני מ-2006: רבדים רוגשים של ג'ל אקרילי שקוף על בד, שהתזות ספריי דקות חושפות ומחצינות בהם את חומריותם ואת תנועתם הפנימית, את נשמת החומר. זה הכי רחוק שאפשר מהמושגי של תחילת הדרך, והכי רחוק - ובו בזמן גם הכי קרוב - לדלות החומר. קשה לתאר במלים את יפי היצירות הללו, שיש בהן מעוצמתם הנפשית של רותקו ומאטיס המאוחרים.

את התערוכה מלווה "ספר חיים" (בעיצוב מיכל סהר וקובי לוי), ובו יש טקסטים משמעותיים באמת - בניגוד לקטלוגים וספרי אמן רבים אחרים. גם הם נובעים מההיכרות בין האוצרת לאמן, המצליח להיחשף בלי חשש. בספר משובצים תצלומי שחור-לבן שצילמה ב-1984 האמנית המנוחה שוש קורמוש, ובהם נראה גרשוני ברגעים של מנוחה בסטודיו העירום, מוקף ב"רקפות". גרשוני נדמה בהם לאיש אדמה הנח מעמל כפיו.



משה גרשוני, רקפות, 1984



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו