בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורונים | בהתחלה

תגובות

הם רצו רק שאתקרב. הסכמתי לעמוד בצד. אחר כך רצו שנלחץ ידיים. הסכמתי, אבל רק למגע קל. אחר כך אמרו: למה שלא תשב כאן אתנו באמצע ותרים רגליים, אל תתנהג כמו סנוב. לא יכולתי לסרב אבל הסכמתי להרים רגל אחת בלבד וגם זה בלי להישען למלוא רוחב הגב. אחרי זה הם טענו שאם כבר אני יושב ומרים רגל, כבר אין סיבה שלא נחליף צ'פחות בינינו. מה יכולתי לעשות, הסכמתי לכמה קטנות. ואז הם הציעו שנאכל משהו אם כבר אנחנו יושבים ככה כמעט ביחד. זה נראה הגיוני והסכמתי, אבל רק לכמה עלי חסה ואולי קציצה אחת קטנה אם יש כזאת מיותרת. ואם כבר אנחנו אוכלים ומתפנקים לנו ככה בחברותא, כדאי שנרים כוסות לחיים, נספר בדיחות, הם אמרו, והסכמתי, אבל רק סודה, ובלבי קיוויתי שיציעו לי ויסקי סינגל מאלט לזכר ימים עברו ולציפייה לעתידים לבוא. אחרי ששתינו הם אכן סיפרו בדיחות מסגנונות שונים ואני שמעתי, אבל לספר לא ידעתי. אחר כך אמרו שאם כבר אנחנו יושבים כאן ככה ומרימים רגל ונותנים צ'פחות ושותים ואוכלים ומספרים בדיחות, אז למה שלא נצחק ונהיה מבסוטים. זה נשמע מתקבל על הדעת, גם הכיסא היה די נוח, אבל ליתר ביטחון הסכמתי רק לחייך חיוך דק. וטוב שכך, מפני שהם הציעו שנשכב לישון וממש נתכרבל ביחד, ואני אמנם רק נמנמתי, אולי הנחתי ראש על כתף של מישהו, אבל כשפקחתי עיניים לבסוף כבר לא היה שם אף אחד ואני הייתי צריך להתחיל את כל זה מהתחלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו