בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית" מאת שרון גבע | איזוהי גיבורה

הספר "אל האחות הלא ידועה" קובע כי קולות הנשים נשמעו בכל הנוגע לשואה, מקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, ועוררו עניין רב

תגובות

אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית

שרון גבע. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 302 עמ', 88 שקלים

רוז'קה קורצ'אק, שהיתה פרטיזנית ביער רודניקי שליד וילנה, ביקשה להמחיש את הלבטים שהיו לנשים צעירות לוחמות בתקופת השואה: "הרגשנו שכל גורל המין הנשי תלוי בנו. אם אנחנו נעמוד במשימה, אם נמלא את התפקיד שמטילים עלינו - אנחנו סוללות את הדרך לכל יתר הבחורות", אמרה. ואילו בעיתון "דבר", במסגרת הפולמוס על מידת האוניוורסליות לעומת מידת היהודיות ששיקף יומנה של אנה פרנק, נכתב כי היא "לא היתה אלא אחת הבנות שלנו", ובכך הומחש הרצון להפוך את היומן לנכס לאומי.

אלו הם אך שניים מציטוטים מרתקים רבים הנכללים ב"אל האחות הלא ידועה", ספר ביכורים של החוקרת הצעירה שרון גבע (שנכתב על סמך עבודת דוקטורט בהנחייתן של הפרופ' אניטה שפירא והפרופ' חנה נוה), ונושאו הוא האופן שבו התמודדה החברה הישראלית עם השואה מקום המדינה עד סופו של משפט אייכמן באמצעות סיפוריהן של נשים יהודיות בשואה. זהו ספר רב עניין, החושף לפני הקוראים שפע של חומר ממקורות ראשוניים, ובעיקר מעיתונות התקופה שהיתה מגוונת וענפה: מיומונים ועד ירחונים ושנתונים, מפלגתיים ברובם. ההישענות על מקורות ראשוניים, וקודם כל על עיתונות, היתה בחירה נכונה (המחברת התנזרה ממש משימוש בחלק גדול של המחקר הקיים והמשיק לנושא שלה, כולל אפילו הביוגרפיה של זיוה שלו על חייק'ה גרוסמן) משום שהעיתונות שיקפה מצד אחד ועיצבה מצד שני את הלכי הרוח שרווחו בציבור באותן 14 שנים, שבהן שימשה כלי התקשורת העיקרי, לצד הרדיו.

הספר מחולק לארבעה פרקים, היוצרים חלוקה מקורית של הנשים בשואה, כפי שתפשה אותן החברה בארץ, בעיקר בעשור הראשון למדינה: "האוחזות בנשק", הן הנשים שלחמו בפועל, בעיקר ביערות ובגטאות; "האמהות והבנות" (למה בעצם לא נקרא הפרק "האמהות וילדיהן"?), הדן בכאב הנורא של פרידה מילד או אובדנו, בהחלטות שנאלצו אמהות לקבל ובקורבנות שהקריבו; "המתנגדות ברוחן", שהן מי שתיעדו את ההתרחשויות החורגות מכל ניסיון אנושי קודם באמצעות יומנים, ציור, כתיבה, מתן עדות, ובעצם כל צורה של הנצחה; ו"נושאות התפקידים", מאשה ששימשה כקאפו ועד לנשים שנשאו ונתנו עם הרשויות הגרמניות במסגרת ניסיונות ההצלה. המחברת מנתחת את יחסה של החברה כלפי כל אחת מקבוצת הנשים ומגיעה למסקנה שדמותן ופועלן נידונו, התקבעו בתודעה או נשכחו בהתאם לתפישות שרווחו אז בארץ על מעמד האשה ובהתאם לצרכים החברתיים והפוליטיים של הזמן.

המסקנה החשובה הראשונה שהמחברת מעמידה כבר במבוא לספר היא שבשנות ה-50 לא שתקו הניצולים ולא הושתקו על ידי מי שעלו ארצה לפניהם או נולדו בה, אלא הם מילאו, גברים ונשים כאחד, תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת השואה בארץ. מסקנה זו, המגובה בשלל ציטוטים וחומר רב, סותרת את הטענה הידועה שקנתה לה שביתה - הרבה לפני שנבדקה - שהשואה לא היתה נוכחת בשנות ה-50, והיא נדחקה הצדה מפני הרצון ליצור כאן זהות לאומית ואנושית חדשה וחזקה, שאינה נשענת על סבל ואינה מכירה בחוסר אונים; שהניצולים התקבלו בעיקר בבוז ונתקלו ברתיעה מהם, משום שלא התאימו לדמות הנכספת, והובאו בעצם למילוי צרכים כמו לחימה, בניין והגדלת האוכלוסיה, ולא בזכותם הם. ואולם, שורה של אירועים ותהליכים באותן השנים הציבו שוב ושוב את השואה במרכז הדיון, והוא התנהל מתוך ויכוחים סוערים שכל אדם חושב נדרש להם: הסכם השילומים שקרע את המדינה ב-1952; חוק יד ושם שנה לאחר מכן והקמתה של רשות לאומית בהר הזיכרון; מה שכונה "משפט קסטנר", שוב כעבור שנה בלבד; הדיונים על יום השואה והגבורה - על שמו, מועדו וצביונו; מכירת נשק לגרמניה וחקיקה בנוגע לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם מזה, וזכויות נכי המלחמה בנאצים מזה; משפטיהם של שוטרים בגטאות וקאפו או זקני צריפים במחנות; פולמוס אלתרמן על שתי הדרכים, דרכם של המורדים וזו של מועצות היהודים; וכבר הוקמו אנדרטות וניטעו יערות, כמו יער הקדושים שנטעה בני ברית ממש בראשית העשור, וכבר פורסמו האנתולוגיות וספרי הזיכרונות הראשונים, ולמרות שכותביהם היו פרטיזנים ולוחמי גטאות בעיקר, גם הם עוררו ויכוחים קשים כמו, למשל, האם לכלול תיאורים של החיילים הסובייטיים כאנטישמיים וחסרי מצפון, וזה כאשר ההערצה ל"שמש העמים" היתה בעיצומה.

אפשר לומר שרשימה בלתי שלמה זו של עיסוק מתמיד בשואה נמצאה בעיקרה במישור הציבורי, ובעיסוק זה היו מעורבים מוסדות ורשויות של המדינה, כמו הכנסת ובתי המשפט, וכן גם ארגונים שונים והוצאות לאור מפלגתיות במהותן.

באה שרון גבע ומשיבה מעל כריכת ספרה ש"החברה הישראלית שמעה והשמיעה סיפורים על השואה, ולא פעם גילתה אוזן קשבת ולב פתוח", ובין הכריכות היא מראה שהדיון לא היה רק ציבורי-מוסדי, אלא שבשנות ה-50 לא חדלה העיתונות הישראלית לעסוק בשואה, לא פחות מאשר היום. גם סיפורים אישיים - וזה הדגש שהיא מביאה ומחזקת - על נשים ועל גברים, על יחידים ועל קבוצות, פורסמו כל העת, ולאו דווקא בהקשר של הפרשות הציבוריות בפני עצמן.

ובתוך הסיפורים האלה היא רואה את "נוכחותן המסיבית והאינטנסיבית" של נשים ששרדו את השואה. בכך היא מצטרפת לחוקרים כמו דן לאור, המזים את הטענה שבזמן השואה לא נכתבו בארץ ישראל שירה וספרות המגיבות עליה; או יעל דר, שהראתה את האכפתיות והישירות שבהן שיקפה עיתונות הילדים בארץ את סבלם של היהודים בזמן אמת.

מסקנה מרכזית נוספת שאליה מגיעה גבע נוגעת למושגי "שואה וגבורה" באותן שנים: החברה בארץ היתה אמנם זקוקה לסיפורי גבורה ומופת, ובמיוחד בתקופה שבה ההתגוננות היתה כמעט בלתי אפשרית - סיפורים שיחזקו אותה בהגנה על קיומה בשנותיה הראשונות, כאשר הציונות התפרשה קודם כל כהשגת אפשרות לעם היהודי לקחת את גורלו בידיו הוא. ובכל זאת, כותבת המחברת, הגדרתו של הציבור הישראלי את המושג "גבורה" בתקופת השואה היתה רחבה מאוד. בבה אידלסון, אז חברת כנסת מטעם מפא"י, למשל, אמרה בדיון שנערך בנוגע לקביעת יום השואה, שגם מי שהלכו, בהעדר מוצא, גם אמהות עם ילדיהן, לכבשנים, היתה בהם גבורה; ויושבי ראש יד ושם דיברו על גבורת ההישרדות וגבורה שנדרשה כדי לשמור על צלם האדם. בקטע מרשים במיוחד מצטטת גבע את יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, האומר לפקודיו שגבורה אינה מושג צבאי, אלא היא מתגלה גם ביום-יום, ומהותה היא ההקרבה: "אפשר זו (הלחימה) דרך המלך של הגבורה, אולם למעלה מובילים אלפי שבילים". מטאפורה זו היא תמצית יחסה של החברה הישראלית לנשים בשואה, כותבת גבע. "לא שתי דרכים, לא בזויה וראויה, לא כצאן לטבח ונס המאבק המזוין, לא גלות וארצישראליות, לא שם וכאן, לא חורבן ותקומה, לא שואה וגבורה, אלא אלפי שבילים". ואכן, קשת הנשים שנחשבו לגיבורות השואה אז בארץ היא רחבה מאוד, והמכנה המשותף להן הוא אותה הקרבה ואותה עמידה בניסיון עליהן דיבר יצחק שדה.

אמנם, קל היה יותר להגדיר אחיזה בנשק והקרבה של אם כמעשי גבורה, וקשה היה יותר לאבחן אותה אצל אלה שעסקו בהנצחה; והוויכוח על מהותה של הגיבורה שיקף את המפה הפוליטית מקיר לקיר, כל מפלגה וסיעה מושכת את השמיכה הזאת לפי האידיאולוגיה שלה ולפי עמידתם של חבריה בתקופת השואה, כפי שהראה כבר רוני שטאובר בספרו "הלקח לדור" (יד יצחק בן צבי, 2000), אך הקשת הרחבה כבר היתה קיימת עוד לפני משפט אייכמן, ואף זו היא מסקנה חשובה.

קולותיהן של הנשים נשמעו בכל הנוגע לשואה, מסכמת גבע, מקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, כל ימות השנה, ועוררו עניין רב. סיפוריהן היו מרכיב מרכזי ביצירתם ובחיזוקם של סמלים כמו הקרבה, למשל. הן הוצגו כחזקות, אך מעולם לא הוצגו כחזקות מן הגברים; סיפוריהן חיזקו את חלוקת התפקידים בין המינים, ולא ערערו עליה בניסיון ליצור סדר עולם חדש; וככל שההוקרה כלפיהן גברה והשפעתן גדלה, היא ממשיכה, הלך והתבסס מעמדן כנחותות ותפקידיהן כמצומצמים. נראה שיש במסקנה זו משום השלכה של מעמד האשה והמאבקים לשיפורו היום על תקופה קודמת - שבה סדר עולם חדש לא נראה באופק; מסקנה זו גם עומדת בניגוד לאופן שבו הוצגו נשים פעילות ויוזמות אלה על ידי המחברת עצמה ובניגוד למובאות שהראו את ההערכה הרבה כלפיהן בחברה. ולכן, יפה עשתה שרון גבע שכתבה במבוא לספר על המניעים הפמיניסטיים שעמדו בבסיס מחקרה וחתמה את ספרה דווקא בדיון בסיפורים האישיים שנחשפו במשפט אייכמן ובחשיבותו כמחזק מגמות קודמות וכפותח שערים נוספים. גבע מזכירה שם את יצחק שדה וחיים גורי שכתבו על האחות שעל החוף ועל האח הלא ידוע, וקובעת שגם שנים רבות אחרי משפט אייכמן אנחנו לא יודעים הכל, וכנראה גם לא נדע.

קובץ מאמריה של הפרופ' דינה פורת "'קפה הבוקר בריח העשן': על מפגשיהם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה" יראה אור בקרוב בהוצאת יד ושם ועם עובד



צביה לובטקין, פרטיזנית מגטו ורשה, מתארת את קורותיה באוזני ועידת ההסתדרות, מאי 1946



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו