בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פני המקום" מאת דורית פלג | אלוהים יצא להוריד את הזבל

האומץ של דורית פלג להכניס את אלוהים למערכת זוגית ארצית עם אשה, להשכיב אותו לצדה במיטה ולחייב אותו להשתתף בתשלומי הארנונה, מעורר בי הערצה

תגובות

פני המקום

דורית פלג. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 465 עמ', 89 שקלים

דינה קופרמן, תל-אביבית בת 41, חיפאית במקור, עם ילד אחד בגן מנישואים שגוועו, פורשת ממשרת ההיי-טק התובענית שלה. היא רוצה להקדיש יותר מזמנה לילד. אנחנו עוברים אתה מסע של הסתגלות לחיים החדשים, מנהלים אתה את שגרת היום-יום בלב תל אביב, מנסים לפענח את טיב גירושיה וקשריה המשפחתיים, חווים דרך עיניה סצינות ברחובות, בתי קפה וחנויות מכולת, מחפשים אתה משרה חדשה, דירה חדשה שתתאים יותר למצבה הכלכלי, הולכים אתה לגן של הילד. אה, שכחתי משהו. בשלב מאוד מוקדם של הסיפור אלוהים נכנס לגור אתה כבן זוג. אבסורד, נכון? ככה, בתל אביב, למצוא בן זוג? הנה כבר אלפי הפנויות בעיר מצקצקות באי אמון.

לקריאת "פני המקום" של דורית פלג הגעתי עם המון אמון והמון ציפיות. לפני שנים רבות קראתי את ספרה "קולה של הגברת פאני" (עם עובד, 1992) והתאהבתי. בסיפור, בכתיבה ובגברת פאני. אני ממש מפצירה בכם לחפש את הספר הזה. בצד הציפיות, היתה בי המון סקרנות. אמנם - גילוי נאות - הז'אנר של ספרי פנטסיה אינו חביב עלי במיוחד. החיים הגשמיים של כאן ועכשיו מספקים סוריאליזם ואבסורד די והותר. אין לי צורך שיקחו אותי למחוזות על-טבעיים. אולם ספר שמבטיח דיאלוג ישיר עם אלוהים, את זה אני לא מוכנה להחמיץ. כמו הפאפארצי הנמשכים אחרי בר רפאלי ודיקפריו, ורוצים להציץ לחדר המיטות שלהם (טוב, הגזמתי, גם ללובי של המלון שהם בסוף לא מתאכסנים בו), כך אני מוכנה להציץ תמיד ליחסים של אחרים עם אלוהים, מקווה שבאיזושהי דרך גם אני אצליח להתקדם על הרצף מהקצה של הכפירה המוחלטת, אם לא לקצה השני של האמונה השלמה בהשגחה פרטית, אז לפחות למיקום גבוה יותר (אני במיוחד נושאת עיניים לזה של הפיסיקאי ריצ'רד פיינמן שאמר, בציטוט חופשי: "אני לא טוען שאין אלוהים. לי פשוט אין אתו יחסים דיפלומטיים").

האומץ של דורית פלג להכניס את אלוהים למערכת זוגית ארצית עם אשה, להשכיב אותו לצדה במיטה, על כל המשתמע מכך, לחייב אותו להשתתף בתשלומי הארנונה, ללכת בשבילה לקניות ולשחק עם הילד שלה על השטיח מעורר בי - כמי שגדלה על "כי לא יראני האדם וחי" - הערצה. על מה היא תדבר אתו? מה הם ישימו על השולחן? ואילו פירורי תובנות אוכל אני ללקט משם?

סיימתי את הספר מבולבלת לא פחות משהתחלתי אותו. אלוהים, אותו אלוהים שאני לא יודעת עליו עכשיו יותר מאשר בתחילת הספר, חנן את דורית פלג בכשרון כתיבה מפעים. הסיפור מפכה מדמותה של דינה בשפה דיבורית, כשפלג מנתחת במדויק את הרובד שבו אשה כמו דינה תספר את סיפורה. היא לא מאבדת אף פעם את השליטה, ולא עושה טעות אחת. התמונות שהיא מציירת במלותיה הן מלאות, אמינות ומרגשות - משרדי חברת היי-טק, מכולת תל-אביבית, כנס של חוזרים בתשובה או מעוף לילי בשמי תל אביב יד ביד עם שכנתה הדתייה גברת גוטקינד (החוויות המטאפיסיות שעוברות על דינה, בעוד אלוהים עסוק בעבודתו כפועל זבל, מעוררות לא פעם את השאלה מי הוא בן התמותה האמיתי בזוגיות הזאת). גם הומור לא חסר לה (אלוהים מופתע מפיטוריו מעבודתו רק משום שלא הבין את המונח "זמני". זו רק דוגמה קטנה למופעים מרהיבים של אירוניה ושנינות).

דינה שבתה אותי והייתי מוכנה בעצמי לעבור לגור אתה, אם לא האלוהים הזה שנכנס בינינו. כי מה רוצה דינה מאלוהים? הספר מתחיל באיזו טענה בנאלית נגדו על עולם של עוולות ורוע, אפילו השואה מצוטטת במסגרת הטיעון. בהמשך, הספר בהחלט מתרומם מהבנאליה הזאת, אבל התקשיתי להבין לאן הוא הולך. זוגיות עם אלוהים אמורה היתה לשמש כמקרה מבחן של סוגיית ההשגחה הפרטית, אולי הכי פרטית שאפשר, אבל על הזוגיות המשונה הזאת שורות בעיקר תחושות של שחיקה וניכור (אז אולי היא לא כה משונה), שמעוררות שאלות דווקא על מהות הזוגיות האנושית.

נציגי האמונה באל הרליגיוזי בספר זה הם המתחזקים, החוזרים בתשובה הכל כך בני הזמן הזה. זו בחירה נכונה ורלוונטית לגמרי, ופלג מצליחה ללא מאמץ, כמו שהיא מצליחה בכל תיאור אחר, להציג במדויק את רואי האור, אדוני הידע המוחלט, המתהדרים בהיכרות קרובה עם אלוהים - אבל לא מזהים אותו גם כשהוא עומד מולם פנים אל פנים, כמעט אמרתי בשר ודם. ובכל זאת הייתי מעדיפה שפלג תנהל את הדיון מול רליגיוזיות אחרת, לא של דרשני עצרות וברסלבים מקפצים בצמתים.

חייה של דינה מתקדמים בסתמיות ובשרירותיות. היא נגררת מאירוע לאירוע ולא מצליחה להוציא את החלטותיה לפועל. הייאוש שהולך ונמסך בה נהפך לכובד פיסי כמעט משתק, מדכדך אך בהחלט מעורר הזדהות. לעומת זאת, לא הצלחתי לפענח בשום צורה את התפתחות יחסיה עם אלוהים, וכאשר, לקראת סוף הספר, היא משליכה עצמה עליו, על זיעתו וסירחונו, ויודעת שהיא כבר לא תוכל לחיות בבית שאין בו אלוהים - עמדתי אני שם ליד משאית הזבל ולא הבנתי למה.

המהדורה הנוכחית של הספר היא בעצם הוצאה מחודשת לספר שראה אור לראשונה ב-2006, עם תוספת של פרק (עמוד וחצי של אקוורל יפהפה) ועם שינוי באקורד הסיום של הספר. לדברי המחברת, השינוי נועד כדי "לתקן" את חוויית הכאב, העוול וההרס שעליה התלוננו קוראים רבים של המהדורה המקורית. בסופו של הספר (על שתי מהדורותיו) אלוהים עוזב, ומשאיר את דינה לבד בין חורבות חייה לשלם את הארנונה שלה בעצמה. אך דינה, כך במשפט הסיום של המהדורה החדשה - חווה הארה פתאומית של השלמה, הכרה בכוחותיה ואמונה בעצמה.

האמת? לאחר כל הדרך הארוכה שהלכתי עם דינה, אקורד הסיום הזה נשמע לי מזויף. חיפשתי את המהדורה המקורית. בסופו של פרק סיום זהה נמצאת דינה באותו מצב של נטישה וחורבן, אך ללא הנטייה למחילה ולהכלה שהודבקה לה במהדורה החדשה. כאן היא מתבוננת במרירות באלוהים ורואה בו עוד גבר נוטש, "כדרכם של גברים באשר הם". אם זה היה תלוי בי, לא היה כל צורך בהוצאה מחודשת של הספר. האשה השבורה שבסופו לא היתה זקוקה בעיני לשום תיקון. אהבתי אותה כמו שהיא.

ספרה של נילי אושרוב "שיכון צדיקים" ראה אור בהוצאת קרפד ומודן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו