טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אי שקט" מאת אור ארנסט | תורת המידות

אור ארנסט היא כותבת מבטיחה, משום שישנם רגעים יפים המעידים על יכולותיה וגם על רגישות פואטית מרשימה. אבל אלה נבלעים באנקה מתמשכת של מאמץ יתר

תגובות

אי שקט

אור ארנסט. הוצאת כרמל, 171 עמ', 74 שקלים

שתי נובלות כולל ספרה של אור ארנסט "אי שקט": האחת עוסקת באשה טרנסג'נדרית בגיל העמידה שמנהלת בית קפה ביפו, והשנייה מגוללת את קורותיה של צעירה ילידת המקום. שתי הנובלות מבקשות לנסח את קולה של יפו כדמות נשית, שנעה בין קטבים ומחפשת לעצמה זהות. מפוכחת וסוערת בו זמנית, מבקשת כל אחת מהדמויות - כמו העיר שהן נתונות בה - לנהל משא ומתן בין העבר לבין העתיד; להשתחרר ממשא היסטורי או ביוגרפי שרודף אחריה, ולבקש ממנו מוצא.

הפרויקט המשולב, שעוקב אחר האשה ואחר העיר ומבקש לומר דבר מה על האחת באמצעות השנייה, הוא מעניין ושאפתני, וכך גם המבנה הפואטי של כל אחד מהסיפורים, שמשלב גודש ורזון: הסיפור הראשון מתאפיין בסגנון גדוש בדימויים סוערים המלווה עלילה מינורית, שדבר כמעט אינו מתרחש בה; בסיפור השני העלילה היא גודשת ושוצפת, מכילה את המרובה, אך סגנונה ישיר ונקי. המתח בין מלאות ובין ריקות מתקיים בתוך כל אחת מהנובלות, וגם ביניהן. אבל במתח כזה, מרשים ומורכב ככל שיהיה, אין די: כדי שהמבנה של הספר יחזיק לאורך הקריאה, עליו להיות משוחרר ממאמץ ובעל שליטה עצמית. לעתים קרובות מדי נדמה שהספר כורע תחת עודף של רהבתנות, ספונטניות ויומרה.

בנובלה הראשונה האשה הטרנסג'נדרית מנהלת בית קפה עם שותפתה המבוגרת ומוכת הגורל, שבעלה הצית את ביתם המשותף כשילדיה היו בתוכו. ארנסט אינה נמנעת מדמויות יוצאות דופן או טראגיות, והבחירה בדמות נשית טרנסג'דרית מעמידה לפניה, כמו לפני כל כותב אחר, אתגר של תקינות פוליטית. דמויות כאלה מזמינות בעל כורחן שני מבטים שונים זה מזה, בעייתיים כל אחד בדרכו: מבט מציצני ומסוקרן על "האשה שהיתה גבר", על מיניותה ועל מערכות היחסים הרומנטיות שלה, שמפעיל סיפור סנסציוני ותאוותני; או מבט "מנרמל", שמבקש בכל מאודו לתאר מהלך חיים אנושי סטנדרטי ודיסקרטי ומטשטש בתוך כך את סיפורי החיים המורכבים שכרוכים בשינוי זהות מינית ומגדרית. קיים, כמובן, טווח בין השניים, אבל ארנסט בוחרת במובהק במבט השני.

לעתים תכופות לא ברור מדוע היא מעמידה במרכז הסיפור אשה טרנסג'נדרית ולא אשה אחרת. הגיבורה מתרפקת על אהבתה הגדולה לבעלה שמת, שותה כוסות תה ומכרסמת עוגיות שומשום לאור השקיעה, ומדי פעם בפעם מנהלת דיאלוג עם חברתה, שגם הטראומה שלה נותרת חסויה. הזהירות המופלגת הזאת בעיצוב הדמויות יוצרת סיפור נטול עלילה; סיפור לירי של "אווירה", רווי מחוות סמליות גרנדיוזיות, שמטביעות רגעים פואטיים יפים לא מעטים בנחשולים של דימויים שוצפים. לעתים, בגופן מוטה, מופיע קול אחר - קולו של הגוף הגברי שהגיבורה הותירה מאחור - ומלותיו הן הרגעים החזקים והעמוקים בנובלה. אבל השאיפה שלא ליצור סנסציה עלילתית מרחיקה לכת. היא יוצרת סיפור שמידת העניין שהוא מעורר היא מוגבלת.

הנובלה השנייה שונה בתכלית. ללא שהיות, האיפוק העלילתי מפנה את מקומו למוחצנות מופרזת. הגיבורה היא נערה מיפו, שמגוללת בגוף ראשון את קורותיה במשך שנים לא מעטות. במהלכן היא מתמודדת עם מותו של אחיה בתאונת דרכים, עובדת כבלדרית סמים בסמטאות האפלות, נוסעת לניו יורק ללמוד תיאטרון בסיוע שכנתה ניצולת השואה, מנהלת רומן עם לסבית מזרחית שונאת גברים, נפרדת ממנה ומתאהבת בבחור, נכנסת להריון ומתה במהלכו. בין כל המאורעות היא גם מהרהרת בגורלה, נזכרת בעברה וכותבת שירים, ובתוך הגודש הזה, מפציע בגופן נטוי קולו של העובר שברחמה, שלא יראה אור יום. במלים אחרות, הרבה מאוד קורה לגיבורה הזאת.

שתי הנובלות הותירו אותי מבולבל, משום שלא הבנתי לאשורו מהו הסיפור המצטבר שהן מגוללות. למרבה הרווחה, האפילוג בסוף מציע מבט כולל: הוא מספר על יפו, שאף היא - כמו הספר - נעה בין חול לקדושה, חומקת מהגדרה, ותמיד בלתי יציבה. "בכל מאות השנים היא נחרבה ונבנתה", כותבת ארנסט על העיר, "ואת הכל היא ראתה בכאב, בשמחה, בשיממון רגשי, בצער על הבלי עולם, בתקווה, בשלווה, בפיוס, בחתרנות, ברחמים, במתיקות". יפו היא הקו המקשר בין שתי הנובלות, והן מבקשות לשחזר את תחושת חוסר המורא והיעדר המרות של העיר, וגם את רשימת הרגשות שהיא מעוררת. אבל הרשימה הזאת היא ארוכה מדי. עיר או רומן יכולים להיות אתרים שמכילים את כל אלו, אבל נובלה היא כפר קטן: עליה להיות הדוקה יותר וחוקי האחדות חלים עליה ביתר קפדנות. נובלה לא יכולה לשאת את השופע ואת המיותר, וגם לא את ההנצחה החטופה של תמונת הסיפור הקצר. מידותיו של "אי שקט" צרות או רחבות מדי ביחס לסוגה שהוא כתוב בה - הוא מתאר בית בחלקו הראשון, ועיר בשני. הוא היה צריך להיות סיפור קצר, ורומן.

ארנסט היא כותבת מבטיחה, משום שישנם רגעים יפים המעידים על יכולותיה וגם על רגישות פואטית מרשימה. אבל אלה נבלעים באנקה מתמשכת של מאמץ יתר ושל חוסר איזון. שמו של הספר חושף היטב את רוחו: התכנים ב"אי שקט" לא מוצאים בו את מקומם. הוא עצמו סובל מחוסר מנוחה.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות