בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תמימותו של האב בראון" מאת ג"ק צ'סטרטון | נושא המגבעת

הקוראים ההולכים בעקבותיהם של ג"ק צ'סטרטון והאב בראון נתקלים בספר בלשי ששכרו כבר בקריאתו, ושפירותיו ניכרים גם לאחר מכן

תגובות

תמימותו של האב בראון

ג"ק צ'סטרטון. תירגם מאנגלית: אסף שור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 382 עמ', 88 שקלים

במבט ראשון, נדמה שאין כאן חידוש גדול: הקובץ "תמימותו של האב בראון", פרי עטו של גילברט קית צ'סטרטון, מציג עלילות שמתאגדות לדיוקן משעשע ומכמיר לב של הסיפור הבלשי הקצר. לפני הקוראים נפרשות פרשיות שונות, שמתחילות בגניבת סכו"ם יוקרתי ומגיעות עד למעשה אהבה עטוף בפיות. בתפקיד מפענח המקרים המבריק ניצב כומר קתולי קצר קומה עם מגבעת: האב בראון בעל ההומור הדק, העין החדה והיכולת להרכיב את פסיפס הפתרון מתוך הפרטים הקטנים.

אבל במבט מעמיק יותר, נראה שהסיבה לצמיחתו ופריחתו של האב בראון, על חולשותיו ואפרוריותו, היא תחושת המחנק שסגרה על צ'סטרטון, הסופר הלונדוני שנולד ב-1874 וחזה בהתפתחותו של הייצור התעשייתי. כלוב הברזל של העולם המודרני, הגיונה של המכונה, הוא הסיוט שהספר מבקש להתנער ממנו, ובראון הצנוע הוא חלק מההתנגדות המרשימה שעולה כמעט מכל עמוד.

ייחודו של הכומר מתחיל כבר בהופעתו החיצונית: האב הלונדוני מגלם בגופו ובלשונו את דמות המראה המושלמת כמעט לשרלוק הולמס (בן עירו שגר ברחוב בייקר): בראון הוא נמוך, מלא, אפרורי ושתקן. דווקא הפושע פלמבו, שמופיע בתחילת הקובץ כאמן עבירות אגדי ולאחר מכן נהפך לחוקר פרטי ולידידו של בראון, מזכיר בהופעתו החיצונית, ביכולת התחפשותו ובברק פעולותיו את יציר כפיו של סר ארתור קונן דויל.

בכך לא תמה ההתרסה של צ'סטרטון כנגד ההיגיון המעוות של עידן ה"תבונה". גיבורו לא חף מהתייחסויות שליליות כלפי תרבויות אחרות (הודו, למשל) ולא נמלט מבעיות של מגדר (הנשים חלשות או טהורות והגברים בדרך כלל נחושים וקשוחים), ועם זאת, הוא מטפל ברגישות יוצאת דופן בתעלומות המוטלות אל פתחו, ואין זה משנה אם אלה בעלי הון, נערה תמימה או כמרים אחרים שלהט אמונה יוקד מדי זורם בעורקיהם. בניגוד למצופה, הוא לא ניחן בגאוות החוכמה שמעטרת את דיבורם של בלשים ספרותיים אחרים. ואולי דווקא ענוותנותו היא המושכת את הקוראים עמוד אחר עמוד.

גם המתח בין הפושע לבלש, שמופיע בדרך כלל כמאבק מוחלט בין טוב לרע בסיפורים בלשיים, מוצג באופן מורכב יותר. ב"תמימותו של האב בראון" מותכים זה לתוך זה ריחוק עוקצני וחמלה כלפי החוטא והכומר, המוצאים את עצמם משני צדי המתרס. בעוד הפושע מבקש לכסות על מעשיו ומגייס לצורך זה את מה שנראה כהיגיון צלול ומתבקש, הנובע מהראיות המוטלות לעין כל, האב בראון מפענח את המקרים דווקא דרך ההתבוננות בפרטים הקטנים, ההבנה לנפש האדם ובעיקר ההבנה כלפי מעידותיה. בסיפור "הפשע המוזר של ג'ון בולנואה", למשל, אומר האיש עם המגבעת: "אני מייחס חשיבות רבה לרעיונות מעורפלים. כל הדברים הללו, שאינם ?ראיות', הם אלה שמשכנעים אותי. אני חושב שאי-ההיתכנות הגדולה ביותר היא אי-ההיתכנות המוסרית". אך במקביל בראון גם מכיר בכך שהמוסר תלוי כל העת על בלימה ושהוא עלול ליפול אל עבר תהומות הפשע בקלות רבה. רגע לפני שהוא מצליח למנוע מפלמבו - היריב שיהפוך לידיד - להיעשות לפושע נצחי, הוא מתריע באוזניו: "אנשים יכולים לשמור על דרגה מסוימת של טוב, אבל אין אדם שהצליח אי-פעם לשמור על דרגה מסוימת של רוע. הדרך הזו יורדת מטה ומטה". במקום אחר מסביר הבלש המהולל לפושע שנתפס: "אני אדם... ולכן כל השדים שו כנים בלבי".

כך עוברת התעלומה הבלשית מזרועותיו הנוקשות של הצדק אל הזרועות המנחמות של הדת והמוסר. במבוך שקרוי חיים נמצא מרכז של משמעות, והמלה "נסיבות" מוחלפת ללא התנצלות בספר שהאל ויצירי כפיו הקסומים קמים בו לתחייה. האלוהים של האב בראון הוא לא אל קר ומרוחק שעברתו מכה בעולם ושהבלש הוא שליחו חסר הרחמים. זהו אל רחום וחנון, שכולו הבנה לטעויות ורצון לשיבת הפושע מדרכו הרעה. אולי זו הסיבה שסופי הסיפורים לא מכילים אזיקים וניידת שלוקחת את הפושע לכלא או לבית המשפט. בדרך כלל מניח האב בראון לחוטאים להחליט בעצמם מה לעשות לאחר שתפס אותם. רובם - כמה לא מפתיע - מחליטים להסגיר את עצמם או לחזור למוטב לאחר שהשתכנעו מנועם דרכיו של מגלה חטאתם.

החמלה המופגנת כלפי חולשות אנושיות לא רק מנקה את הספר מזיכוך קצר וחסר משמעות כמעט של ניצחון הטוב על הרע, אלא מאפשרת מבט חדש ומורכב יותר על מניעיהם של החוטאים. כבר בסיפור הראשון ברור כי מי שמניע את העלילה הוא דווקא הפושע, "האמן", כפי שמכנה אותו צ'סטרטון. המפענח, שבדרך כלל מקבל את מלוא תשומת הלב, נתפש כאן כמבקר אמנות בלבד. לכן גם אפשרי הכבוד ההדדי ואף הרעות שיכולה להתפתח בין היוצר למבקרו; האדם שהסתיר את מעשיו תחת ייצוג מדומה וזה שצעד אחר צעד פרם את היצירה לגורמיה וגילה את משיחות המכחול המרכיבות אותה. הקוראים ההולכים בעקבותיהם של צ'סטרטון והאב בראון נתקלים בספר בלשי ששכרו כבר בקריאתו, ושפירותיו ניכרים גם לאחר מכן.

ספרו של דביר צור "משה בהיפוך אותיות" ראה אור בהוצאת בבל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו