בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" מאת אורי בר-יוסף | האיש שלנו בקהיר

ספר חדש מתאר את אשרף מרואן בתור המרגל הטוב ביותר שפעל לטובת ישראל. הוא מטיל את האשם על חשיפתו באלוף אלי זעירא, ומצביע על מצרים כאחראית למותו. באשר למידע שהעביר, ובכן, נדמה כי לא תמיד ידעו להעריך אותו כראוי

תגובות

המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור

אורי בר-יוסף. הוצאת זמורה-ביתן, 430 עמ', 94 שקלים

אשרף מרואן, גיבור ספרו של אורי בר-יוסף, היה חתנו של גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, שהציע את שירותיו למוסד כמרגל. בהמשך נהפך למקורבו ואיש סודו של אנו אר סאדאת, יורשו של נאצר, והמשיך להעביר לישראל מידע נדיר בחשיבותו שתרומתו הגיעה לשיאה ב-1973. בכך הגשים מרואן עבור המוסד את "חלומו של כל שירות ביון בעולם". ב-2002, שנים רבות לאחר שחדל לשמש כמרגל, נחשפו שמו ופרטים על מעשיו וב-2007 הוא נמצא מת בלונדון בנסיבות מסתוריות. ערכו של מרגל במעמדו של מרואן מובן מעצם סיפור העלילה וחל עליו הכלל "כל המוסיף גורע", כמו למשל בניסיון שבספר הזה להאדיר את חשיבותו על ידי הקדשת כל פרק הפרולוג ללחימה בגולן - בטענה שההתראה שהעביר מנעה מהסורים לכבוש אותו. זו הערכה בלבד ואי אפשר להוכיח אותה. דיון יסודי במהלכי המלחמה יציג - מבלי להמעיט בתרומתם של אורי אור וחייליו נחשוני המילואים - גורמים חשובים אחרים שהשפיעו על התנהלות הלחימה. דווקא הדגש על חשיבות גורם זמן ההתראה גורע מערכו של מרואן ומעלה את השאלה מדוע מרגל במעמדו לא העביר התראה מוקדמת יותר על עיתוי פתיחת המלחמה.

בהקדמה לספרו הקפיד המחבר לציין: "במהלך כתיבת הספר נאלצתי לגשר על פער רחב שהיה קיים בין העניין לכותבו ובין זמינות החומר". למרות הסתייגותו זו, בכל הקשור לפרישת סיפורו של מרואן לפני הקוראים, הוא הצליח.

הדברים מורכבים יותר בנוגע להשלכות שיש לפעילות גיבור הסיפור על אירועי התקופה ומידת השפעתו על "הגדול באסונותיה" של מדינת ישראל, שכן אלה נבחנו בספר בהרחבה, אבל רק מההבט המודיעיני והצבאי, וללא הבטים חשובים אחרים, מדיניים ודיפלומטיים, למשל (ודברי שר החוץ הנרי קיסינג'ר שיובאו בהמשך הם דוגמה להם).

לספרו החשוב והמרתק של בר-יוסף יש להתייחס אם כן בשני מישורים נפרדים: האחד הוא סיפורו של אשרף מרואן, ובמרכזו המידע האיכותי שהעביר לישראל, ששיאו בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים; המישור השני הוא מקומם של הסוכן, המידע שהעביר והתנהלות מקבלי ההחלטות בישראל בהקשר לאירועי 1973.

בסיפורו על מרואן מעניק בר-יוסף לקוראים, ולא רק לחובבי ספרי הביון שביניהם, סיפור ריגול מרתק שמועצם מהעובדה שהתרחש במציאות ואינו פרי דמיונו של הסופר. המחבר איפשר הצצה נדירה למסתורי המוסד ולשיטות עבודתו החשאית, וזאת בריבוי פרטים, שגם אם יודעי ח"ן יסתייגו מכך ואולי אף ימצאו בהם אי דיוקים, הקוראים הסקרנים עשויים לבוא על סיפוקם והעלילה שנפרשת לפניהם לא תיגרע.

הרקע להתרחשויות מוצג בצורה ברורה ובמינון נכון, כך שיסייע למי שאינם מצויים בו, ובה בעת הוא מאפשר קריאה שוטפת לקוראים שעבורם הפרטים אינם חדשים. סיפור העלילה קולח ומאמת את הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון", כשחלקו האחרון, הדרמטי והטראגי עבור גיבור העלילה, התרחש שנים רבות לאחר סיום פרק הריגול - ובעקבות התרחשויות בישראל.

בעניין אלי זעירא

הטלת אשמה אישית לאירועים הטעונים של מלחמת יום הכיפורים היא מעמסה כבדה לאדם, משא שהכריע את רמטכ"ל המלחמה, דוד אלעזר. ראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא, המשיך להתמודד עם הקושי, והספר מתאר בפירוט כיצד ניסה לחלוק את האשמה עם אחרים - מה שהוביל הן לחשיפת שמו של הסוכן (הכפול, לטענת זעירא ואחרים), הן לנזק שנגרם מכך למוסד והן למותו של מרואן. באופן אירוני, ייתכן שכישלון המודיעין, שלבר-יוסף חלק בחשיפתו והצגתו, והטלת עיקר האשמה בכישלון על ראש אמ"ן, סייעו בעקיפין לחשיפת הפעלתו ופעילותו של הסוכן, שנים רבות לפני הזמן, ולפני פרסום הספר הזה.

בר-יוסף עוסק בהרחבה בעובדה שמרואן "לא ידע עד 5 באוקטובר בשעות הצהרים כי מלחמה תיפתח למחרת, והדבר נודע לו במקרה". כאן מתבקשת השאלה בנוגע לשיקול הדעת של ההנהגה המדינית, שכן הסוכן ומפעיליו אינם אשמים בכך שמידע זה לא היה ברשותו קודם לכן. על צרכני המידע, ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, שהכירו היטב את מקורותיו, היה להביא בחשבון אפשרות כזו ולא להטיל את כל יהבם על התראה ממוקדת שספק אם סוכן אחד, אשרף מרואן, יכול היה לספק.

לעניין גרסת "הסוכן הכפול" של זעירא ואחרים מייחד המחבר - כראוי לנושא - דיון מיוחד ומביא הסברים הגיוניים לדחייתה. כך גם לשאלה האם התאבד או נרצח ואם כן, על ידי מי? המצרים, הישראלים, גורמי ביון אחרים, או על רקע שאינו קשור לעברו כמרגל. בר-יוסף ערך דיון מקיף בנסיבות מותו והוביל את הקוראים לקביעתו המנומקת ש"אין מנוס מהמסקנה שהאחריות למותו של מרואן נופלת על המצרים". אלא שבה בעת אפשר להציג הסברים הגיוניים שיסתרו עמדות אלה. אולי דווקא תחושה זו של אי וודאות מתאימה לסיפור כולו, ומעניקה לו את ההילה והעניין המוספים ואת המחשבה שהסיפור עדיין לא נחתם. עד אז, הקוראים ייהנו מעלילה מרתקת על פרשת "המרגל הטוב ביותר שפעל אי פעם לטובת ישראל".

רק לא להגיע להסדר

כמתבקש, עוסק הספר בהרחבה באירועי 1973. והשאלה שעולה בכל עוצמתה היא כיצד קרה שמדינת ישראל, שצבאה המצויד והמאומן היטב יושב על גדות התעלה ובקו אסטרטגי בגולן; שנתמכת מדינית וצבאית על ידי ארצות הברית; שזוכה במקור מודיעיני נדיר באיכותו כמרואן, נקלעה, ללא יכולת לשלוט על האירועים, למצב הקשה של מלחמת יום הכיפורים?

בר-יוסף מטיל את עיקר האחריות על המודיעין. לדבריו, היה זה "המחדל המודיעיני שהביא על ישראל את הגדול באסונותיה". אלא שקביעה זו נשענת על הכתיבה ההיסטורית הראשונית, שהיא חלקית מטבעה. מחקר עדכני, שירחיב את הבחינה לתחומים נוספים, יעמוד קרוב לוודאי על מלוא המשמעות של ההתרחשות (או אי-ההתרחשות) המדינית שעמדה במוקד אותה התקופה. המקורות שייחשפו יובילו כנראה למסקנה שהאחריות לאסון מונחת בעיקרה לפתחה של ההנהגה הפוליטית המצומצמת. לאו דווקא בשל "אחריותה המיניסטריאלית", אלא בגלל כישלונם האישי, דרכם ושיקול דעתם של מקבלי ההחלטות. גולדה מאיר ומשה דיין, שהתפטרו מהממשלה שנבחרה מיד לאחר המלחמה, ידעו על כישלונם יותר מאשר יודע על כך הציבור כיום.

תחום נוסף הראוי לבחינה מעמיקה יותר הוא התחום החברתי-תרבותי: הבטיה השונים של תקופת האופוריה שקדמה למלחמה, של היוהרה המסנוורת, של הסגידה לכוח והעדפתו על התבונה ושיקול הדעת. מבלי לדון באלה אי אפשר להבין את אירועי 1973 והמלחמה, שבניגוד למיתוס - היתה הצפויה ביותר בתולדות מדינת ישראל. כשייבחן מכלול תחומים זה לעומקו, יתברר שאמנם אין עוררין על אשמתו של אמ"ן בגין כישלונו בהערכת הסבירות למלחמה (ובר-יוסף עצמו כבר היטיב לתאר זאת בספרו "הצופה שנרדם", וכמתבקש, חזר כאן על עיקרי הדברים) - אבל לא רק המודיעין הביא על ישראל את "הגדול באסונותיה", ומשקלו במכלול הסיבות יימצא קטן בהרבה מזה שיוחס לו.

כך, למשל, לאחר מלחמת יום הכיפורים קיבל מתי גולן, אז הכתב המדיני של "הארץ", קרטונים ובהם מסמכי השיחות שהתקיימו בין הנרי קיסינג'ר וממשלת ישראל. באחת מהן הזכיר שר החוץ האמריקאי לגולדה מאיר את שיחותיו עם חאפז איסמעיל, שליחו של סאדאת: "איני רוצה להאשים איש, אבל במהלך 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה. את זוכרת כאשר דיווחתי לך על פגישותיי עם חאפז איסמעיל? מה עשיתי בשיחות אלה? דיברתי אתו על מזג האוויר ועל כל נושא שבעולם, ובלבד שלא נגיע לנושא העיקרי של הסדר... המגמה שלי היתה להרוויח זמן ולדחות את השלב הרציני לעוד חודש, עוד שנה... באיזו מידה באמת רצינו בשיחות הקרבה? הייתי אומר כי המאמץ שעשינו היה קטן מאוד. בעצם נופפנו בשיחות הקרבה רק כדי להרגיע את סאדאת, כדי לתת לו סיבה לשבת בשקט".

בפברואר 1973 הציג איסמעיל לקיסינג'ר יוזמה מדינית חדשה. דבר היוזמה ידוע. עיקריה, שאחד מהם לוח זמנים להתנהלות התהליך ולסיומו עד ספטמבר 1973 - פחות מוכרים. הכישלון שאליו כיוון קיסינג'ר היה הגיבוי שנתן לישראל במאמציה לשמר את הקיפאון המדיני ובמאבקה למנוע מארצות הברית לקדם את יוזמת השלום של סאדאת, יוזמה שלהנעתה, לאחר המלחמה, נדרשו מלוא כישרונו, מעמדו, רצונו ומרצו של מדינאי כמו קיסינג'ר, ושיושמה בדומה למתווה שהציע סאדאת לפני המלחמה.

מחקר וכתיבה של היסטוריה מדינית יכולים להתבצע רק ממרחק של עשרות שנים. עד אז מתמלא החלל בכתיבה הנשענת על מידע חלקי, חסר, מוטה ושגוי. מקורותיה הם זיכרונות, עדויות שבעל-פה ונראטיבים המשתלטים על הסיפור ההיסטורי, שבמידה רבה מושפעים מבעלי עניין בעיצובו ככזה.

באשר ל-1973, המחקר וכתיבת ההיסטוריה המדינית נמצאים עדיין בראשית דרכם. למרות שהעיסוק באירועיה לא פסק, הרי שההיסטוריה המדינית של שנה זו עדיין לא ממש נחשפה לציבור. דיון עליה, המתבסס על התחום המודיעיני והצבאי, הוא חלקי ועלול להטעות. כך גם טעות נפוצה לחשוב שוועדת אגרנט, שחקרה תחום זה, נתנה מענה לחקר אותה שנה: המידע על ההתרחשויות המדיניות לא היה מונח לפניה, לא יכול היה להיות מונח לפניה והיא היתה מתקשה לעסוק בו, גם אם היה בידה. לכן ועדת אגרנט לא היתה יכולה לחקור ולהפיק לקחים על התנהלות המדינאים או לקבוע מסקנות בנוגע לחלוקת האחריות לכישלון בינם ובין הגורמים הצבאיים.

היקף המסמכים הנדרשים לחקר שנה זו הוא עצום. חלק גדול מהם כבר זמין לעיון, אבל הוא נמצא בעיקר בארכיונים מחוץ לישראל ורובו לא נגיש. איסופם, קיטלוגם והחשוב מכל, העמקה והתייחסות לכולם, גם הפחות חשובים לכאורה - דורשים זמן רב.

מה שגולדה לא קלטה

על פי הספר, המידע שנדרש מרואן לספק התמקד בעיקר במישור הצבאי: תוכניות המלחמה וההצטיידות בנשק, ולכן איש אמ"ן הוביל את המפגשים אתו. אולם גם כאשר סיפק הסוכן מידע מדיני - ישראל כשלה בהבנתו. כך, לדוגמה: בהתבסס על מידע שהעביר המוסד, ישראל דנה עם קיסינג'ר ביוזמת סאדאת, ערב פגישתו עם איסמעיל וקודם ששמע אותה ממנו. אחד מעיקרי היוזמה עסק בצורך לנתק את ערוץ הדיון המצרי-ישראלי מתלות בערוצים הישראלי-סורי והישראלי-ירדני/פלסטיני, שסאדאת ראה בהם גורמים שמעכבים את התהליך. ההנהגה בישראל, בחשדנותה, טעתה לפרש עקרון פורץ דרך זה כהונאה וטענה באוזני קיסינג'ר שמצרים רוצה לקבל את סיני ולנצל אחר כך את העניין הפלסטיני כתירוץ להילחם שוב בישראל. היה זה טיעון מרכזי בדרישתה מארצות הברית לדחות את היוזמה.

במהלך מדיני חשוב זה ובמידע שהעביר (או בזה שלא העביר) מרואן לגביו, לא דן הספר. ההתראות למלחמה חזרו על עצמן כמה פעמים בחודשים שקדמו לה. סאדאת, שהירבה לדבר על החלופה המלחמתית במידה שיוזמתו המדינית לא תענה, נתן להם פומבי. אמנם הספר מרחיב בנושא ההתראות, אבל בוחן אותן על פי הפעילות בתחום הצבאי ולא המדיני: אילו נבחנו ההתראות גם בהתאם לפעילות המדינית היה מתברר כי יש מיתאם מלא בין אירועים כמו פגישות איסמעיל-קיסינג'ר ופסגת ניקסון-ברז'נייב לבין ההתראות למלחמה, ששימשו לסאדאת אמצעי לנסות ולזרז את התהליך מדיני.

בחינת התנהלותה המדינית של ישראל תעמיד באור אחר מזה המובא בספר את מידת חשיבות ההתראה המוקדמת לתגובה של ישראל: מלחמה במזרח התיכון עמדה בניגוד לאינטרס האמריקאי שנגזר ממדיניותה כלפי ברית המועצות, שעיקריה הפשרת יחסים ודחיקת ההשפעה הסובייטית באזור. מתיחות ולחימה היו פוגעות בה, יוצרות סכנה לעימות בין המעצמות ומגבירות את התלות המדינית והצבאית של מצרים בברית המועצות. לכן להיענות ארצות הברית לדרישת ישראל שלא לקדם את יוזמת סאדאת ולצייד את ישראל בנשק שירתיע את מצרים מלתקוף אותה היה מחיר, שנגזר מהאינטרס האמריקאי.

מול איומי המלחמה של מצרים היתה ישראל מחויבת שלא להקדים התקפת מנע ולא להסלים את המתיחות על ידי גיוס מילואים רחב. לתמונת מצב מדינית זו מצטרפים הפרטים שכן מביא אורי בר-יוסף: גם כשהמלחמה היתה ודאית, הודיעה ראש הממשלה שאינה יכולה לאשר תקיפה מקדימה של חיל האוויר (הדיון על מידת תרומתה של תקיפה כזו שייך למסגרת אחרת) וגם לא גיוס מילואים מלא. ואילו "דיין פעל באיטיות" ו"החל את הדיון בעיסוק בנושאים קלי ערך יחסית". ועוד מדגיש המחבר שראש הממשלה נתנה להבין שהיתה נוהגת כך גם אם ההתראה היתה ניתנת מוקדם יותר. למחויבותה המדינית של ישראל לארצות הברית, כתמורה לקיפאון המדיני שדרשה וקיבלה, היתה השפעה רבה על ההיערכות הלקויה נוכח האיום המצרי והסורי. גם בעניין קידום פני המלחמה נראה שהכשל המדיני נוטל מספר קבין לא מבוטל של אשמה מזה המודיעיני.

ספרו של הד"ר יגאל קיפניס "ההר שהיה כמפלצת: הגולן בין סוריה וישראל" ראה אור בהוצאת מאגנס



אשרף מרואן וחמיו נאצר, 1966


אלי זעירא. לא רק אמ''ן אשם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו