בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמירה אירונית על הספרות

תגובות

את דצמבר כולו ביליתי בין קפקא לדוסטויבסקי. משך כל החופשה החלטתי שלא אקרא דבר שעליו אצטרך לכתוב, ומכיוון שאת התרגום היותר-חדש של "האחים קרמזוב" שאלתי מר' והיא אסרה עלי לסמן במארקר קטעים שאני מבקש לזכור, הנה היתה לי חופשה שכולה קריאה. ובכן, מתישהו, בסוף "האחים קרמזוב", בשלב הסיכומים במשפט, נהפך הרומאן לאמירה אירונית על הספרות.

ספרות בעולם הליברלי היא ערך קדוש, ולכן יש להפריד בין הספרות לחיים, כי החיים עצמם בעולם הליברלי, שדוסטויבסקי שונאו, אינם קדושים, ומכיוון שאי אפשר להפריד בין הספרות לחיים, אתה מוכרח להיות ליברל ולומר כקוהלת "לכל זמן".

ובכן, מה שעד לרומאן הזה חגג במאה הי"ט כחומר מתח, בדרך אל גילוי האמת הוודאית של הפוזיטיביזם (נניח, קונן-דויל המשעמם), מקבל מידיו האלימות של דוסטויבסקי (שאינו חס על קוראיו) תפנית של היוודעות. משפט פלילי הוא בסך הכל רומאן, ורומאן, כמובן - באירוניה של דוסטויבסקי - הוא גילוי "נמוך" של אמת, שהרי מהספרות אי אפשר לדעת את האמת, או מוטב: אפילו בספרות קשה לדעת מהי האמת - כותב הסופר שאין לו אלא תשוקה אל האמת.

הראיה המרכזית במשפט הרצח, היא, כזכור, הכסף, ועל כך אומר הסניגור המהולל מפטרבורג:

"בכן, כלום אין זו השערה-שבדמיון, מעשה רומאן?" (תרגום וולפובסקי, ב', עמ' 430). ובשיאו של הטיעון: "זיכרו-נא, כל זה הובע במין נעימה, שאינה סובלת כל ערעורים. ובכן, מה אם הדבר התרחש אחרת לגמרי, מה אם רומאן יצרת, ובו פועלת נפש אחרת לגמרי? ואף אמנם כך הוא הדבר, שיצרת איש אחר" (עמ' 431). ושוב, בהמשך: "במציאות יכולים לנצנץ אלפי דברים, הנעלמים מהתבוננותו של רומאניסט דק ביותר" (עמ' 435). וגם התובע, בתשובתו להפרכה המזלזלת של הסניגור, אומר: "טוענים כנגדנו, שיצרנו-גיבבנו רומאנים. אבל מה איפוא אצל הסניגור אם לא רומאן על גבי רומאן? רק עוד שירים חסרים" (עמ' 448).

קפקא, דור מאוחר יותר, חוסך מעצמו את ייסורי דוסטויבסקי. החוק הרי משחרר את הנאשם מהצורך להוכיח. הוא יכול לשתוק, או למסור שתי גירסאות סותרות. רק התביעה צריכה להוכיח. לכאורה כל צופה בסדרה "חוק וסדר" יודע את זה, אבל קפקא יודע שרק הנאשם מאמין בבית המשפט. ולפניו - דוסטויבסקי התפעם מהפוטנציאל שהרפורמה הליברלית במשפט הרוסי המציאה לו.

ה"תיקון" הספרותי של דוסטויבסקי מציב את המשפט הפלילי במרכז הפרובלמטיקה של המודרניות, ובהקשר של "האחים קרמזוב" - את שבירות האמת, לא רק זו הנסיבתית, אלא אפילו הראייתית: שלושת אלפי הרובלים, שהיו או לא היו לדמיטרי קרמזוב, מרשיעים אותו, ואם אמנם היו, איך זה שנמצא עוד צרור של שלושת אלפים, והרי כסף אפשר לשכפל, כלומר שטרות הם רק שטרות, וכמו שמרקס, עוד לפני דוסטויבסקי, הבין, הסימן של הכסף מעורער, כך שהמשפט מסתיים בהרשעה, בניגוד גמור לאמונה שלנו, אם אכן האמנו לכופר הגדול ביותר ברומאן הזה, איוואן קרמזוב. ואם הוא טוען לחזקת האמת, מהי האמת? את האמת אומר איוון, שאינו מאמין באמת: "דיברתי על ילדים בלבד, כדי שיהיה העניין מוחשי יותר. על שאר דמעות האדם, שרוויה בהן האדמה מהקליפה עד המרכז, איני אומר דבר" (תרגום צבי ארד, עמ' 242).

ובקוראי שוב את הרומאן האופראי הזה - שאינו מחמיץ אף הזדמנות להטיח בנו: אינכם יודעים מה האמת, והאמת, כמו תמיד, היא ילד מת בחיק אביו, או ילדה שהתאבדה אחרי שנבעלה ("שדים"), האמת היא הסבל הנורא של הקורבן שעליו איש אינו יודע, לבד מהקורא, ההולך ומסתבך בין כל האפשרויות להזדהות כאן, או כאן, או כאן, וגם כאן וגם כאן וגם כאן - בקוראי את הרומאן אמרתי לעצמי פתאום (שפת הים, בבוקר): והרי כאן היה העורך מציע למחבר לוותר ולמחוק ולפשט.

למשל, "המרד", אותו פרק שבו סח איוואן קרמזוב לאליושה אחיו את דברי הכפירה הגדולים על השטן, עוד בטרם יספר לו את "האינקוויזיטור הגדול", כלום לא היו העורכים הרבים הרשומים בעמודי הקרדיטים והזכויות של הוצאות הספרים, מציעים להשמיט? בוודאי היו מציעים להשמיט. בגלל השכלה לקויה? כן. גם בגלל השכלה לקויה. בגלל טעם רע? בלי שום ספק. ובשביל מה יש כל כך הרבה עורכים ועורכות לכל ספר חדש? מה תפקידם חוץ מעריכה לשונית? ובכן, הם עושים את מה שהשטן עושה בפתח ספר איוב: "ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה".

אכן, מערכות הספרים הגדולות אינן צריכות עורכים, אלא ריגול אופנתי - תגידו לנו מה הולך עכשיו. ובעצם לכך התכוון ויזלטיר בשירו:

הבחורה שכתבתי לה שיר מזדיינת עכשיו עם חזיר,

והחזיר שכתבתי לו שיר

פתח חנות במרכז העיר,

והעיר שכתבתי בשיר

מזדיינת עם העיתון

והעיתון שכתבתי בשיר

ממשיך לתת את הטון.

("קיצור שנות השישים", עמ' 196)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו