בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכה לבשה מכנסיים ועישנה סיגר

במשך עשור גורלי אחד במאה ה-19 הובסה צרפת בקרב, אבל ניצחה לדורות במלחמת האמנות. בספרו "משפט פריס" מתאר חוקר האמנות רוס קינג את העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם

תגובות

משפט פריס, מאת רוס קינג, תירגמו מאנגלית יותם פלדמן ונעמי כרמל, הוצאת דביר, 543 עמודים

התת-כותרת של הספר המצוין הזה, המומלץ לכל חובבי האמנות ולתלמידי תולדותיה באשר הם, היא: "העשור המהפכני שהעניק לעולם את האימפרסיוניזם". הספר, העוסק בפרטנות רבה בתולדות האמנות בצרפת במאה ה-19, מתרכז בעיקר בשנים המהפכניות שלאחר 1863, השנה של "סלון המסורבים", שבו הוצג לראשונה בציבור ציורו של אדואר מאנה, הידוע כיום בשם "ארוחת בוקר על הדשא". קודם לכן נדחה הציור מן הסלון של פאריס - תערוכה שנתית קבוצתית, שנערכה מטעם השלטונות וייצגה את הטעם המקובל והשמרני. ציורו של מאנה עורר שערורייה בהציגו אשה עירומה יושבת בצל עצים על דשא בחברת שני גברים מעונבים ולבושים חגיגית - והיה אות למהפכה העתידה להתחולל בטעם הקהל ובאמנות.

העשור של רוס קינג מסתיים ב-1874, שבה הוצגה התערוכה הראשונה של הציירים הדחויים, נציגי החיים המודרניים, שכונו בבוז "אימפרסיוניסטים". היו אלה שנים קשות בתולדות צרפת, שנים שבהן נחלה תבוסה במקסיקו ונכבשה על ידי גרמניה, שנים של מלחמת אזרחים שגבתה אלפי קורבנות והביאה הרס על פאריס.

שם ספרו של קינג, "משפט פריס", הוא כפול משמעות. הוא מצביע על האופן שבו נשפטו הציירים החדשנים, שביקשו להתקבל אל הסלון הפאריסאי בראשית שנות השישים של המאה ה-19, כ"מלכלכי בדים". אבל השם הזה הוא גם שמו של ציור מאת רפאל, המתאר את הסיפור המיתולוגי על תחרות היופי של שלוש האלות שביקשו את הכרעתו של פריס, נסיך טרויה, תחרות שכתוצאה ממנה פרצה מלחמת טרויה. ציורו של רפאל, לפי קינג, שימש השראה למאנה בציור "ארוחת הבוקר על הדשא". וכך, כשם שהכרעתו של פריס המיתולוגי היתה הכרעה של טעם, שהוציאה עם למלחמה, כך עוסק ספרו של קינג בשינוי הטעם בתחומי האמנות השונים.

הסיפור מוכר, כמעט חבוט, אבל קינג מצא דרך מקורית לספר אותו. הוא מגולל במקביל שני סיפורי חיים: סיפור הקריירה של הצייר המהולל ביותר בפאריס ובעולם האמנות של שנות החמישים והשישים של המאה ה-19 - ארנסט מסונייה - איש עשיר, שהיה מקובל על האצולה ועל הבורגנות וציוריו החניפו לרגשות הלאומניים של הצרפתים שהתגעגעו לימי התהילה של נפוליאון; וסיפור הקריירה של אדואר מאנה, שפילס דרכו בקושי אל תודעת הציבור, בחר דרך חדשה, התכתב בציוריו עם גדולי האמנים, כמו רפאל, ולסקז, גויה ופרנס האלס, והשתמש בסגנון ציור חדש, מטושטש וחופשי יותר.

"ההבדל האמיתי בין מסונייה למאנה הוא הבדל במטרות ובטכניקות אמנותיות", כותב קינג בסיכום שבסוף ספרו, ומוסיף: "העשור שבין 1863 ל-1874 ראה מאבק בין חסידי העבר וחסידי החיים המודרניים. המאבק הזה נסב על דרכי ציור מנוגדות ובעיקרו של דבר גם על דרכים מנוגדות של ראיית העולם, ואחריתו תהיה המהפכה הגדולה ביותר באמנות החזותית מאז הרנסנס האיטלקי". בשעה שקבוצת ציירים התחילה לערוך ניסויים בשיטות חדשות ללכידת האור והארת מושאים באמצעות משיכות מכחול תמציתיות, עסק הצייר המהולל ביותר של צרפת בחקירה של התנועות המדויקות של רגלי סוס דוהר.

ארנסט מסונייה, שהיה כה מכובד וכה פופולרי בזמנו, נשכח מלב. אחד ממבקרי האמנות של זמנו טען שהוא היה "הבחירה המייצגת של הטיפשות האינסופית של הבורגנות ושל הנובורישים, שלעברם השליך את השיממון הילדותי והאווילי, שכל כך נעם להם". קשה שלא להזדהות עם דברים אלה, אף שמדובר בתהליך שחוזר על עצמו. הלא מאנה עצמו מצא חן בסופו של דבר בעיני אלה שקנו תחילה את מסונייה, ומהפכנותו היתה מכבר לנורמה.

"יותר ממאה שנה לאחר מותם, מאנה שורד, מוצף אור ותהילה, ואילו מסונייה צובר אבק במחסנים של מוזיאונים" (עמ' 425). המסקנה של קינג היא ש"המלה האחרונה שמורה תמיד לדורות הבאים". הציור קטן הממדים, המבוצע בדקדקנות, שעליו עמל מסונייה כעשר שנים ברישומי הכנה ותחקיר רבים מספור, מסמל את שאיפת ההבל לשלמות ולדיוק מוחלט, שעליהם הלעיג תומאס ברנהרד בספרו "מייסטרים דגולים" (הוצאת בבל, 2010). הציור "פרידלנד", המתאר את אחד מניצחונותיו הגדולים של נפוליאון, ואשר עליו כתב הנרי ג'יימס דברי הלל ושבח, תלוי כיום במטרופוליטן בניו יורק בפרוזדור המוליך ל"חדר מאנה" הגדול.

לידו ציור גדול ממדים של סוסים, "יריד הסוסים" (רוחבו חמישה מטרים), שציירה רוזה בונר (1822-1899) - גם היא דמות נשכחת, שעליה מספר רוס קינג בפרק המוקדש בספרו לציירת ברת מוריזו. רוס קינג מייגע לפעמים בעודף הפרטים, שהם כעושר השמור לבעליו לרעתו. אבל בזכות ספרו למדתי דברים רבים, ובעיקר התוודעתי אל דמותה של רוזה בונר, שפרסומה העיב בשעתו על פרסומם של בני דורה הגברים. היא ביססה לעצמה שם כציירת בעלי חיים שאין לה מתחרים, והיא קשורה גם בהתפתחות ציור הנוף ובמסורת של הציור הריאליסטי. יצירתה נודעה ברחבי אירופה ובאמריקה, וכיום מפוזרות תמונותיה במוזיאונים רבים ברחבי ארצות הברית.

בונר נולדה בבורדו, הבכורה מבין ארבעה ילדים שכולם הוכשרו כציירים. מי שלימד אותה והשפיע עליה היה אביה, הצייר והסוציאליסט אוסקר-ריימון בונר. בילדותה היה אביה קשור לסן סימוניסטים - קבוצה פוליטית שדגלה בסוציאליזם, בשוויון בין גברים לנשים ובביטול המעמדות. קשריו של בונר עם קבוצה רדיקלית זו תרמה לתפישת העולם הליברלית של רוזה ולאישיותה המתריסה. היא התלבשה כגבר, הסתפרה כגבר ועישנה סיגריות וסיגרים. היא גם האמינה שלכל יצור חי יש נשמה והתייחסה בכבוד אל עולם הטבע והחי. היו לה בעלי חיים רבים, סוסים, אריות ועוד ועוד.

אהבתה לבעלי חיים היתרגמה לתיאורם בציור. היא, שכשלה בלימודים, התחילה להתמחות בציור אצל אביה. בונר מעולם לא למדה בבית ספר לציור - לא הרשו זאת לנשים בזמנה - אבל היא שכללה את כישרונה בהעתקת יצירות של מייסטרים בלובר. היא מכרה את ההעתקים שלה במהירות. ב-1842 השתקעה משפחת בונר בפאריס, באזור סמוך לשדות ולחוות, ושם החלה לצייר מן הטבע. היא היתה מבקרת בירידי סוסים ובבתי מטבחיים בפאריס כדי להבין את הפיסיונומיה של בעלי חיים שונים. היא ואחיה עבדו עם האב וסייעו בפרנסת המשפחה. היא הציגה בסלון "עזים וכבשים" וכן "ארנבות נוגסות גזר". בת 23 כבר הציגה 18 עבודות בסלון הפריסאי. בתחילת דרכה גם עסקה בפיסול, אבל זנחה דרך זו כדי לא להאפיל על אחיה איזידור. הציור המפורסם ביותר שלה הוא "חריש בניוורנה", שהוצג בסלון של 1849 - ציור נוף וציור של שוורים הנראים נושמים וחיים.

במות אביה ירשה את ניהול בית הספר לרישום לילדות שייסד, והקימה סדנה משלה יחד עם חברתה מילדות, נטאלי מיקס. היא מכרה בצרפת ומעבר לים. פסגת יצירתה הוא הציור "יריד הסוסים" המוצג כיום במטרופוליטן; הוא שפירסם את שמה ברחבי העולם. גלריסט מגנט שבבלגיה קנה את הציור ושיכנע אותה לצאת לאנגליה ולארצות הברית. במות בת זוגה, נטלי, נוצר קשר בינה לבין אמריקאית צעירה בשם אנה קלומפקה, אמנית מקליפורניה, שהיתה בת זוגה עד מותה ואף כתבה עליה ספר. אפשר לחזות בציורה הגדול "חריש בניוורנה" באולם המוקדש לריאליזם בציור, בצד ציורים נהדרים של קורבה, אף הוא גיבור מסקרן בספרו המרתק של קינג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו