בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | מתרגם אינו פקיד חרוץ

תגובות

צ'רלס דיקנס, בפתיחה מלבבת במיוחד לפרק ה-17 של "אוליבר טוויסט", דימה את מבנה המלודרמה העממית בתיאטרון לצורתו של קותל חזיר. מאמר הביקורת של עתליה זילבר על תרגומנו בנוי ככריך שמרכיביו הם שתי פרוסות דקיקות-מתוקות וביניהן שכבת מילוי עבה, שטעמה הוא מר ממר. זילבר פותחת את מאמרה (המתעלם מכך שהרומאן יצא לאור בסדרה המיועדת לבני הנעורים) בהתרשמות חיובית: "הקריאה בתרגום נעימה וזורמת; הוא מלא הומור וכתוב בשפה עכשווית ועם זאת תקינה ויפה". היא מסיימת בכך ש"התרגום הוא נחמד ומצחיק", אך מקדישה את עיקר טיעוניה להוכחת טענתה המרכזית: "המתרגמים מתייחסים אל דיקנס וספרו במין יחס פטרוני ומרגישים צורך לשפר את מילותיו". טענה זו אף חותמת את המאמר, וגזר דינו של התרגום נחרץ: "דיקנס הוא לא".

כדי להוכיח זאת, ולהוכיח את המבקרים האחרים ששיבחו את תרגומנו, ביניהם גליה בנזימן ("בתיווכם של סמיט וכץ, דובר דיקנס עברית עשירה, רבת רבדים וקולחת, וחשוב מכל - הוא מצחיק ושנון להפליא בכל משפט ומשפט שלו, ובאופן מפתיע דומה מאוד באיכותו למקור", "תרבות וספרות", 26.11), דולה זילבר מתרגומנו שורה ארוכה של עדויות כביכול לכך ש"סמיט וכץ עושים בטקסט של דיקנס כבתוך שלהם - גורעים, מוסיפים, ממציאים, משנים, מסרסים" - ופה ושם אף מאשימה אותנו באי-הבנת הנקרא - האשמה שאנו כופרים בה.

לא נוכל להתייחס ברשימה קצרה זו לכל אחד ואחד מן המחדלים-כביכול המיוחסים לתרגומנו, כמו גם לדון בהרחבה בתהום הפעורה, כך נדמה, בין אסכולות תרגום. זילבר, כך עולה ממאמרה, סבורה אולי שהמתרגם הוא מין פקידון חרוץ ומסודר המבצע מלאכה טכנית: העתקת שורה ארוכה של משפטים מטור א' (שפת המקור) לטור ב' (שפת התרגום). אנו תופשים את התרגום כמעשה יצירתי - אמנות. זילבר נהנתה מן ההומור שבתרגומנו? ובכן, מעבר לכך שעמלנו חודשים ארוכים (ובשכר נמוך, לכל מי שסבור אחרת) כדי להשיג את האפקט, ההומור בתרגום לא היה בולט כל כך אילו היינו מפגינים "נאמנות למקור" ונצמדים לגוויותיהן של בדיחות בלתי-תרגימות - בדיחות שלא פעם יש להן השפעה על פיסקה שלמה, ולא רק על המשפט הבודד.

עניין המשפט, הפיסקה והזיקה שביניהם הוא מהותי לתרגומנו, ולתרגום בכלל. זילבר, בכל הדוגמאות שהיא מביאה, מחלצת מתרגומנו משפטים ומציגה אותם במנותק מסביבתם - הפיסקה. מי שהתנסה בכתיבת ספרות, או הוא קורא רגיש, מכיר בחשיבות העליונה שיש לשרשור משפטים ופסקאות ולהשפעתו על זרימת טקסט וקריאותו. אולי הבעיה בה' הידיעה שעמה התמודדנו בתרגום היתה אריכותם ופתלתלותם של משפטים בעלי תחביר אנגלי אופייני. כאשר מתרגמים משפטים שכאלה - ולא באופן מילולי - כל מבנה המשפט משתנה, ושוב, יש לכך השפעה על המשפט שקדם לו ועל זה הבא אחריו, המחוברים אליו ביצולי-מלים.

לכן, היחידה שאליה ניסינו להישאר נאמנים היא הפיסקה, ולא המשפט הבודד. לא פעם ולא פעמיים, כאשר משפט התארך לאין סוף, מצאנו לנכון להעביר משהו ממנו למקום אחר בפיסקה, וכן, לעתים, אנו מודים באשמה, גם לקצץ (למשל, במשפטים מרובי שמות תואר שאין להם חלופות מדויקות בעברית). אמנם אנו כופרים באשמת סרבול הטקסט שמטיחה בנו זילבר, אך כמי שמאשימה אותנו בהעדר ענווה היינו מצפים ממנה לנהוג בהתאם ולבחון בשבע עיניים את הנוסחים שפסלה - אחד מהם, למשל ("על רדתה עד שפל תהומות") הוא אלוזיה, משחק במלותיו של ג'ון מילטון ב"גן העדן האבוד" כפי שתורגם בידי ראובן אבינועם.

כמו כן, זילבר טועה ומטעה, כשהיא מנסה להסביר את "הסטיות שלנו" ולתלות אותן באי-ידיעת השפה האנגלית. תנוח דעת המבקרת; הבנו את המשפט great theory about a horse being able to live without eating ובחירתנו ב"המין הסוסי" ("מאיפה זה בא?" היא תוהה) ולא ב"סוס" אינה נובעת מאי הבנת תפקידה של המלה being במשפט, אלא בהבנה כי סוס אינו סוס קונקרטי אלא "המין הסוסי", הגדרה שיש בה מן ההומור. דווקא מתוך כבוד לדיקנס, ונוכח חוסר האונים שחשנו בכל אחת מן הפעמים שבהם העברית לא היתה נדיבה דיה לספק לנו ביטוי קולע, שמחנו כשהצלחנו לפצות על כך במקומות אחרים, וכך עוררנו עלינו את חמתה של זילבר הפוסקת כי "ייתכן שהתרגום יפה יותר מן המקור, אבל למותר לציין שאין למתרגם שום זכות לשכתב ולשפר".

האין זה מקומם? מדוע עלינו לקבל כמובנות מאליהן הכרזות כמו "כל תרגום הוא בגידה" או "תרגום הוא נשיקה מבעד מטפחת"? אם מקובל על הכל כי כל תרגום מעמעם ומחבל ביצירה, מדוע אין זה לגיטימי לפצות את המחבר (והקוראים) על בגידותינו ומחדלינו, להעניק לו, מדי פעם, נשיקה טובה משלנו - נשיקה אמיתית ועזה, של תשוקה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו