בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לברוח מהחיות המכוערות

במלאות חמישים שנה להתאבדותו של המשורר נח שטרן: נווד, פושע, חולה נפש ומי שכתב את "אחד משירי מלחמת-העולם השנייה המופלאים ביותר בספרות העולם"

תגובות

מאז התאבד המשורר נח שטרן ב-1960 נשלף שמו מפעם לפעם כיהלום שחור, ואחר שב ונעלם באפלת השיכחה של הקוראים. נדמה שלא מקרית השיכחה הזאת, הנעוצה ככל הנראה בביוגרפיה המסוכסכת של שטרן; רק שורה אחת מהפואמה שלו "מכתב ביניים" מצליחה, אולי, להיזכר: "עץ הדר קטן לא-תנכ"י". חלק משיריו של שטרן, ראוי לומר, אפשר שיישארו נשכחים. כך, למשל, "שיר לכת", מעין כרוז המדקלם רעיון:

הרחק את הצער,

הרחב את הצעד,

צלח - רגל על רגב - בן-חיל עברי.

בחור וגם נער,

בלי פחד ורעד,

הולכים הערות החרון והמרי.

("בין ערפלים", עמ' 123)

זה מה שמרתק יותר מכל אצל נח שטרן; שיריו הפשטניים, הקלושים, הנענים לשפה אידיאית משוטחת, אינם מחליפים שירים אחרים שלו, שבהם חש כי הוא נדרש למבט כן, חושף ומפוכח שיחדור את הממשות, יבקיע את דרכו אליה. יתרה מזאת, נדמה שאצל שטרן אף מדובר בשני סוגים פואטיים שונים לחלוטין.

הביוגרפיה של נח שטרן רצופה במעברים ממקום למקום; עקור. פעם אחת נעקר מיאנובה עיר הולדתו כשהיה בן שלוש (1915), וחזר אליה עם משפחתו כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אחר כך, בבגרותו, נהפך לעקור מרצון. ב-1929 נסע ללמוד בקנדה, עבר לאוניברסיטת הרווארד, וב-1934 החל את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. הוא קיבל מילגה, תיכנן לכתוב עבודת דוקטור על המשורר ת"ס אליוט, ואז זנח הכל והחליט לעלות לארץ-ישראל (1935).

מדוע זנח, לא ברור. לדברי אחיו, אליעזר, נעלב מהצעת דודיו באמריקה שתמכו בו בעת ההיא ורצו לאמצו באופן רשמי. אפשרות אחרת היא שחשב שימצא את מקומו בארץ-ישראל מפני שהיה פעיל בתנועת סטודנטים ציונית.

עם בואו לארץ עבד שנה כמתרגם בעיתון "דבר", אחר כך לימד אנגלית והיסטוריה בבית הספר התיכון למסחר "גאולה" ולא קיבל קביעות. ב-1941 עבר לירושלים (בתקופה זו תירגם את "ארץ השממה" לת"ס אליוט), ושימש כמרצה באוניברסיטה העממית על יד מועצת הפועלים. בהמשך הצטרף לבריגדה היהודית (החי"ל) באיטליה ובבלגיה, ערך את המוסף הספרותי "החיל, עיתון יומי לחיילים עברים", וב-1946 השתחרר מן הצבא. לאחר שחרורו התגורר בתל-אביב, עבר לירושלים, וב-1950 החל ללמד בתיכון בקיבוץ נען.

שם התאהב בדפנה סבוראי, מורה הצעירה ממנו בעשרים שנה. בשיחה עם סבוראי, במאי 2007, היא אמרה: "אני הייתי מורה שכירה בנען והוא מורה שכיר. גרנו דירה ליד דירה בקומה שנייה. הוא התאהב בי וחיזר אחרי. לא נעניתי לו והוא התחיל לאיים. הדוביות שלו הפחידה".

ירדן אולמן, שהיה תלמידו של שטרן, תיאר את חיזורו אחר דפנה סבוראי כ"חיזור לחיים ולמוות", ואת שטרן עצמו - כ"ארי בסוגר". גדעון ויזר, תלמיד אחר, סיפר ששטרן אף היכה את אחד מחברי הקיבוץ מכות נמרצות בפתח חדר האוכל שכן חשב שלטש עיניים בסבוראי. בעקבות כל אלה נתבקש שטרן לעזוב את קיבוץ נען.

ייתכן שיש בקורותיו של שטרן בקיבוץ נען כדי לרמוז על הידרדרות מצבו הנפשי, שהביא אותו לניסיון החניקה של הספרן בקיבוץ רמת רחל, זמן קצר לאחר בואו לשם ב-1953. שטרן הורשע ונידון לחמש שנות מאסר בכלא רמלה (במהלכן ערך את עיתון האסירים "הד הכלוא"). תחושתו כי הורשע שלא בצדק עולה לא רק מעדותו, כפי שנרשמה בתיק הפלילי שלו (ת"פ מס' 162/53, נמסר למכון "גנזים" על ידי אהרן אמיתי שמצאו בשוק בצלאל), אלא בעיקר מההערות הכתובות בכתב ידו על גבי העותק שנמצא. ואולם, יותר משמעניינות ההערות הללו בעניין ההרשעה, דומה שיש בידן לאפיין את שטרן עצמו.

ראשית, ככל שמתקדמת קריאתו בתיק הופכות הערותיו מהערות ענייניות ("העו"ד נמנע מהתייעצויות מקיפות אתי, ותכופות - אפילו מפגישות כלשהן", "אם כן, למה לא נשמע כל הרעש של הפעולה 'הממושכת'?"), להערות רגשיות ("שקרן ומבלבל-מוח", "שקר נבזה וזדוני"), וכן להערות על פרטים שוליים שאין בהם כדי לזכותו מאשמה; כך, למשל לצד עדות מס' 28 מטעם התביעה: "הצעתי לו (לשטרן) גם חופש כדי שיילך לחפש מקום מדי פעם וגם נתתי לו כספים", כותב שטרן: "בלי בושה. גרושים!"; ולצד המשפט: "עברתי בחינות כניסה בקנדה לאוניברסיטת הרווארד, התקבלתי לאוניברסיטה ולמדתי בה ארבע שנים", המופיע בקורות החיים של שטרן כפי שנמסרו בבית המשפט על ידי עורך דינו, מעיר שטרן: "אמרתי לפי הזכור לי שעבר חלק מהבחינות בהצטיינות - זה לא נרשם". בהמשך תיאור קורות החיים שלו נכתב: "הייתי מרצה ארצי על ספרות עולמית" (בצה"ל) ושטרן מוסיף בכתב ידו על גבי התיק: "ולאמנות". אחר כך, כשהשתחרר מהכלא אושפז בבית חולים לחולי נפש בבת ים ושם התאבד, שרף את עצמו.

למרות זאת, פשוט מדי יהיה לציין שיש פער בין הנפלאים בשיריו של שטרן, שנכתבו במחצית השנייה של שנות השלושים ובמשך שנות הארבעים (למשל: "במולדת", 1937, "מכתב ביניים", 1941, "בחול ובמים", בתקופת שירותו בבריגדה היהודית, "הלב העשן", 1946), ושמשקפים את המציאות המסוכסכת של העשורים ההם, לבין שירים אידיאולוגיים כמו זה שצוטט בפתיחה, שנכתבו אף הם בשנים הללו. הפער הזה ספק אם הוא נעוץ רק בנפשו הסבוכה של שטרן, כפי שסבור, למשל, מ' בר יעקב: "הטראגדיה האינדיבידואלית של נח שטרן... אולי גם אחראית להבדלים הקיצוניים באיכות שיריו" ("הארץ", 1.7.1966).

ייתכן ששטרן כתב במקביל שני סוגים מובחנים של שירה. סוג אחד שנענה לתפישה האידאולוגית השלטת כי "צריך להניע" ולחזק את רוח התקופה ואת רוח לוחמיה; ולצד זה - שירה שאינה חוששת להביט בפרטי המציאות מקרוב, בתשומת לב, מתוכם, בעדשה מצמצמת החושפת את כל הפגמים ובלי לכוף אותם לטובת האידיאולוגיה.

אפשר היה לצטט כאן את פתיחתה של הפואמה "מכתב-ביניים", הנחשבת למוכרת ביותר מבין שיריו של שטרן. אבל גדול ממנו הוא השיר "בחול ובמים", שלא זכה לתשומת הלב הראויה לו מצד הקוראים, ושעליו אמר המבקר שלמה גרודזנסקי כי "זהו אחד אחד משירי מלחמת העולם השנייה המופלאים ביותר בספרות העולם" ("דבר", 20.5.1966):

בחול ובמים

עוד תשאו עינים מצפות,

או עינים

אדישות כמות לכדורי מכונות-יריה וגבולות במפות.

אתכם

בקש עוד מישהו לברח

(סוף סוף לברח)

מהחיות המכערות,

עוד מי הרגיש כי פרס מעבש

פתכם

(או לא פרס, וגוע כתינוק

אין-כח)

והביט בלי תקוה על ימים

ונהרות.

בעולם כזה אין מתבישים למות,

אך לא יחדל בעולם כזה הפלא:

איך יכול להיות?

והאם עוד לא ימוט?

(מציאות תמוהה כזאת,

חיות מכערות כאלה!)

אך כל שקט שישנו הוא שקר,

לא נשלמה עוד העוית.

עוד לא נראות, אך תבאנה,

רוחות לא-ידועות,

את הרקב כלו להכרית,

דבר חדש לצקת.

("בין ערפלים", עמ' 124)

השיר פותח בפנייה מאשימה המכוונת אל נמען בגוף רבים. מדובר בהאשמה מפילת אימה שכן היא יוצרת שוויון ערך בין שתי אפשרויות הפוכות: "עיניים מצפות" ו"עיניים אדישות"; ואמנם, אצל שטרן האפשרויות הללו מנוגדות רק לכאורה. גם משום ששתיהן תוצאה של המלחמה המטופשת וגם משום שהאופק הממשי שלהן מייתר את ההבחנה ביניהן, מראש.

המלה היחידה בבית השני המציינת ניסיון ממשי להיחלצות (וחוזרת פעמיים) היא המלה "לברוח" שטעמה אף הוא מלעילי, כמו המלה "עיניים" המופיעה בבית הראשון והמטונימית לתקווה (לפני שמצטרפות אליה הציפייה והאדישות). יחד עם זאת, החריזה בינה ובין המלים "אין-כוח" מבטלת, שוב, את הניסיון הזה; המציאות הממשית היחידה הנוכחת בשיר היא, אפוא, זו האכזרית, הממיתה, של "החיות המכוערות".

לאימת ההוויה הדקדנטית-סטטית הנפרשת בשיר, מציע שטרן פתרון רדיקלי, הפוך מ"האף-על-פי-כן" של י"ח ברנר: להכרית לא את העולם, אלא את תפישת העולם המבהילה של עולם זה המנוסחת במשפט אחד, מטריד, מצמית, "הפונקטום" של השיר, אם להשתמש בניסוחו של רולאן בארת: "בעולם כזה אין מתביישים למות".



נח שטרן. הרחק את הצער, הרחב את הצעד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו