בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשיקה

תירגם מאיטלקית אלון אלטרס

תגובות

הנוטריון ד, רווק לא זקן במיוחד אך ביישן חולני בכל הנוגע לנשים, כיבה את האור והתכונן לישון, ואז חש דבר-מה על שפתיו: נשיפה, או ליתר דיוק מגעה המרפרף של כנף. הוא לא ייחד לכך תשומת לב מרובה - הרי זו יכולה להיות הרוח המניעה את המצעים, או פרפר לילה - ועד מהרה שקע בשינה. והנה בלילה הבא חש אותה תחושה, ואפילו ברורה יותר: הישות האמורה לא החליקה הצדה, אלא העדיפה לנוח לרגע על שפתיו. המום, ואפילו נרעש, הדליק הנוטריון את האור והביט לשווא לכל סביבותיו: הוא הניד בראשו ונרדם שנית אך הפעם לא בקלות. לבסוף, בלילה השלישי, היה הדבר מוחשי יותר ומצהיר על מהותו: נשיקה! אפשר אף לומר שהיתה זו נשיקת החשיכה עצמה, כאילו התגלמה לרגע על שפתי הנוטריון. הוא, על כל פנים, לא ראה כך את הדברים: נשיקה היא תמיד נשיקה, אף שזו היתה יבשה מעט ולא עסיסית ומתוקה, כפי שראה בחלומותיו, ובכל זאת מתנה משמים. קרוב לוודאי שהיתה תוצר של מאווייו הכמוסים, ובקיצור, פרי ההזיה - רצויה וברוכה. הוא שכב נסער, מתענג ונרפה, כבול עץ בחשיכה (שבה ראה, ובצדק, שדכנית), וכך, מאוחר יותר, זומן לו העונג של נשיקה חדשה.

מדי לילה תכפו הנשיקות והפכו מוחשיות יותר, אף שהנוטריון לא הצליח בשום דרך לגלות בהן מניחוחו של פה נשי. ועתה, למרות כל מה שיעץ לו הגיונו, התאווה עד שיגעון לקרוא באופן כלשהו ליצור הנדיב כל כך. הוא כבר עייף מניסיונותיו החוזרים ללכוד את האוויר. הלא נשיקה היא תולדה של היצור המעניק אותה; היא יכולה להיות אוורירית ועדינה כרצונה, אך מוכרחה להיות דרך שבאמצעותה יוכל ללכוד אותה ולאמץ אותה בזרועותיו. התחושות עדיין לא אבדו לו, ואולי לראשונה דמיין והשלה את עצמו כי תאוותו אינה אלא הזיה שתכליתה להעניק גופניות של ממש להזיה עצמה, אך עד מהרה נעלם היסוסו בדבר קיומה המוחשי של הנשקנית האמורה.

על כל פנים, בבחינת הסוגיה מקרוב עולה מאליה השאלה, מהי הדרך להביא לכך שתופיע באופן ייחודי פחות וגופני יותר? הנוטריון הבין בצורה מובהקת כי לרשותו עומדים, לתכלית זו, רק אמצעים נפשיים. וכך, בכל פעם שנשקו לו, התרכז ואימץ את כל רצונו וכל תועפות הכוח שבקרבו כדי לאלץ עצמו לתפוס, ולו לרגע, חלק כלשהו של הברייה החמקמקה, ואחת היא אם נוזלי או מוצק יהיה החלק הזה. חלקים אלה, בסופו של דבר, יתחברו לישות כלשהי. לשיטה זו הוסיף, לאחר מכן, פעולה שתכליתה לזרז את בוא החשיכה, ואם מפני שאכן זו היתה הדרך הראויה או דווקא מסיבות אחרות, לא חלף זמן רב, והנוטריון החל קוטף את פירות מאמציו.

נקדים ונאמר כי חדרו פנה אל חצר צרה. אף על פי כן לא נהנה בשעות הלילה ממקור אור חיצוני כלשהו. כדי לבלום את האור די היה בהגפת התריס, שחרכיו, למרבה הפליאה, תאמו זה לזה. על כל פנים, באפילת כבשנים זו, דימה הנוטריון כי הוא מזהה סימן לאפלה אחרת, כהה יותר: צל, רוח רפאים, אם נאמר זאת על דרך האבסורד, אך לא היה אפשר להבין במדויק היכן היא ממוקמת ומה הם קווי המתאר שלה. והנה, באופן מוזר עוד יותר, בלילה אחר, החדר טבל בזוהר מדמם: אור קלוש ומשונה שעלה מן הקרקע וטיפס מעלה, כאילו היה זוהר צפוני, שצורתו כסרט מצויץ, נרעד ומתנפנף וכבה בהדרגה. לבסוף (וכעת נעבור לעובדות שונות לחלוטין), באחד הערבים הצליח לשמוע בבירור צחוק חנוק שעלה מאחת מפינות החדר, אך היה זה צחוק מקפיא, לא שמח, מלאכותי.

הנוטריון לא ידע אם לשמוח או שמא להתחלחל מפני התוצאות הללו: היצור היה דבר שונה לגמרי משהעלה בדמיונו, ויתרה מזו, נראה היה שאין לו כל כוונה לוויתורים כלשהם. לכן החליט להפסיק, ולו לזמן מה, את ניסיונות הפנייה אליו. אך אין משמעות הדבר שהיצור חדל מהופעותיו המגוונות, ואפילו נשיקותיו נעשו בולעניות. והנוטריון ההמום, המותש, המרוקן, אבד לו תיאבונו ושנתו נדדה, והוא תהה בעצבות אם לא הרחיק לכת; עבודתו הידרדרה מדחי אל דחי, בריאותו נפגעה בצורה חמורה. כך אי אפשר להמשיך. לבסוף, באיחור, החליט לעשות דבר מה שיכול היה לסייע לו כבר בתחילה: לישון באור מלא. ההחלטה לוותר על כל העניין, לוותר על הכל, פגעה לא מעט במאווייו הרומנטיים: לאמיתו של דבר, זמן מה לאחר שהפך מושאן של הפניות הללו, תפסה את מקומם תחושת סכנה מאיימת. הוא החל, בכל מקרה, לישון באור מלא, אך כך לפחות הצליח לישון!

הכל היה כשורה במשך זמן מה. הוא נח קצת, ובכל זאת חש בחסרונו של דבר כלשהו; והנה לילה אחד, באור מלא, שוב נשקו לו או שהוא נושק, למען האמת הוא ישן (ככל יכולתו) כשזה אירע, וכשהקיץ משנתו יכול היה לשער בנפשו כי בחלום מדובר: בכל אופן, כשנמנם, או כשנע ונד בין ערות לשינה, הוטבעה נשיקה נוספת על שפתיו. "הוטבעה", נהוג לומר, אבל לאמיתו של דבר, הנשיקה הזאת היתה כמערבולת. בקיצור, היצור, לאחר שראה שלא יוכל לסמוך עוד על חסות החשיכה, ניצל את שנתו. עכשיו כבר לא יהיה אפשר לבולמו. בד בבד, החשד שהכחיש זמן רב, היה לוודאות: היצור ניזון ממנו, גדל והתחזק באמצעות דמו, חייו, נפשו.

ודאות זו גזלה למעשה מן הנוטריון את שארית כוחותיו ודירדרה אותה למצב של השלמה קהת מוחין; קיומו, מעתה והלאה, לא היה אלא המתנה ארוכה, אך לא ארוכה מדי, למוות המיוחל.

מצבו היה גרוטסקי ואווילי, אך כנראה לא היה ניתן להתגונן מפניו; גרוטסקי וטרגי, כפי שקורה לעתים קרובות. לברוח? לאן? ומה אם בעצמו המציא את היצור? ולאן יימלט? לאן נעלמו עתה רצונו וכושר המצאתו? נותר לו רק להקל על מלאכתה של הברייה, כדי שהכל יושלם בזמן קצר ככל האפשר, ולנסות לראותה כעת, אחרי שהפכה חזקה ועצומה. כן, הרגש היחיד שעליו לא הצליח לגבור היה סוג מסוים של סקרנות, שבה התבייש אך בה בעת חש חסר אונים כנגדה. הוא שב לכבות את האור: זו היתה הדרך הטובה ביותר להקנות לה תחושת נועם וביטחון.

בלילות הסבל שלו ראה וחווה דברים רבים, וכולם היו אבסורדיים עד אימה. בתחילה נראה היה שמסה שאין לה שיעור, ובאורח מוזר היא אף ריקה, ממלאת את החדר כולו, ונבדלת מהאפלה העמוקה שהקיפה אותה. אפשר היה להבחין שמדובר בריק המצוי בקרבו של ריק, כמו חורים באתר הקוסמי השחור; היא המתה תוספתנים, טלפיים וזרועות תמנונים, שנעו ונדו מכוחה של רוח נעלמה, ואז לפתע הפכה המסה השלילית הזאת, בועת הריק האמורה, למשהו חד שהתנפץ לאלפי רסיסים, כמו נימים, והתפשט בכל, ואפילו בו עצמו. בחדר פשט ניחוח עדין, מתוק ורקוב, שעורר בו חזיונות בלתי נתפשים, והעלה בעיני רוחו נופים שלא ראה מעולם; או שמא היתה זו תחושה בלבד, הדומה לזיכרון חולף, שקדמה לה אימה נטולת הסבר, שהותירה מאחוריה כל חוויה אפשרית או שהתעמתה עם הריק חסר הצורה או אפילו עם חוסר הממשות עצמו. ושוב נשמעו צחקוקים עמומים, קפואים ורמים; רעידות סימרו את עורו, והמרירות שבפיו התפשטה בכל גופו.

אך כעת היו שעותיו של הנטוריון ספורות. בלילה האחרון נפער לנגד עיניו (הגופניות והנפשיות) בור עצום, מהופך ואפור, מערבולת אפורה, שדמתה לדפוס או לגומחה; התעצמה, ומפסגת סחרורה אותתה לו לבוא. בד בבד עורו יבש ועטה קשקשים ונגה באור זרחני נטול צבע, שלא היה אות של חיים אלא של רקב, כזה העולה ממדורות הקץ. הוא ראה עצמו כדג במעמקים, מואר באור עמום בתהום החשוכה. דמו אזל עתה, וכל שנותר לו במקומו היה האור הקלוש שעמד בכל רגע לנטוש אותו. זה היה הסוף. הוא הפקיר עצמו, ואולי באינסטינקט אחרון, כגמול על אובדנו, ניתנה לו ההזדמנות להתבונן בפניה של מי שמצצה ממנו את חייו ועתה קרעה מעליו את הנשיקה העילאית.

זה היה הסוף. הברייה הנעלמה נישאה מעל מעטפת הבשר הריקה, ויצאה למסעותיה בעולם.

(1968)

תומאזו לנדלופי נולד ב-1908 ומת ב-1979. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים האיטלקים במאה העשרים וזכה להערצת סופרים כקאלווינו. לנדלופי היה מהמר כפייתי ומתרגם מופלא מרוסית לאיטלקית.



מקס ארנסט, הנשיקה, 1927



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו