בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

אהבת לאה ואפיקים

קראתי בעניין רב את דבריה של שרה בן ראובן ("תרבות וספרות", 31.12) על יחסי הקירבה המיוחדים בין לאה גולדברג ליוסף הופין (דומני כך יש לכתוב, ולא 'אופין'). אכן, על יחסיה המיוחדים של לאה גולדברג אל קיבוץ אפיקים בכלל ניתן גם ללמוד מפרשת יחסיה עם משה ליפשיץ, משורר היידיש הנשכח מחבורת טורים-יחדיו (1896-1940); ויותר מכך - על יחסה של לאה גולדברג אל החוג הדרמטי המיוחד במינו של אפיקים, ואל הצגת "השקיעה" של יצחק באבל שהועלתה שם במארס 1937.

משה ליפשיץ, שהגיע ארצה כפליט נרדף ב-1934, בעזרתה המופלאה של מרגוט קלאוזנר, התקבל בזרועות פתוחות על ידי חבורת המשוררים שסבבה את אברהם שלונסקי. הוא קשר קשרים קרובים, ולא נרחיב בהם כאן, עם אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, לאה גולדברג ורפאל אליעז, עזריאל אוכמני ואחרים. במיוחד נטתה לו חיבה לאה גולדברג. נוצרו ביניהם יחסים קרובים שבין משוררת צעירה בראשית דרכה לבין "מנטור" זקן, חולה ועייף, איש הנוטה לסוף ימיו, אך העמוס לעייפה באוצרות תרבות ושירה. ממש כך, עשור מאוחר יותר, הועתק הדפוס הזה אל יחסיה עם אברהם בן יצחק (סונה). לאה גולדברג הנציחה את ליפשיץ של שנותיו האחרונות בשיר מכמיר לב שכתבה לזכרו בשם "כך שור עייף עם יום שוקע".

משה ליפשיץ התקשה להתפרנס, ולאחר תקופה קצרה כדרמטורג בתיאטרון "הבימה", נאלץ לחפש לו עבודה למחייתו. כיוון שהגיע ארצה עם הילה זוהרת של בימאי מדופלם, כמי שלמד אצל ריינהארט ופיסקטור בברלין, הציעה לו גולדברג שיביים ויכתוב מחזות והצגות למחייתו בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוציה. ליפשיץ נענה לאתגר וביים בין השאר מחזה פוליטי, יחד עם שולמית בת דורי, "כשיצאת איש פשוט לדרך", בתיאטרון הקיבוצים ב-1935. לאחר מכן יצא לנוד בין הקיבוצים כבימאי נודד. היתה זו תקופה שבה בימאים נודדים נעו בין הקיבוצים והעלו שם הצגות לציון חגים, יובלות ועוד. רות אלמוג כינתה אותם באחד ממאמריה בשם "ימי הווגבונדים". בחורף 1937 נקרא ליפשיץ לקיבוץ אפיקים להעלות שם את מחזה "השקיעה" של באבל. ניתן להניח שלאה גולדברג, מיטיבתו, היא שדאגה שליפשיץ יקבל את העבודה.

היא היתה "ידידת הבית" של חברי אפיקים, יקירתם ומכובדתם. הם נהגו להזמין אותה לחגים, ויש עדויות רבות על השתתפותה באירועים שונים שבחיי הקיבוץ. וכך, לאחר חודשיים של חזרות, הועלה המחזה ברוב עם באפיקים. ומובן שאורחת הכבוד החשובה היתה לאה גולדברג. הנה מה שמצאנו בעלון אפיקים: "ההצגה הוצגה שלוש פעמים... להצגה השנייה בא מספר אנשים רב, למעלה מהמידה, חלק היה נאלץ לחזור הביתה ולבוא למחרת. חלק 'הסתדר' על הגג של המסגרייה, על האבטומובילים שהועמדו למטרה זו, ליד הסככה. רבים נתלו גם על השערים והקירות של הסככה. מספר כה עצום של צופים לא יכול היה להוסיף מאומה לסדר. ומה עוד שמשום מה לא היתה באותו ערב גם הסדרנות בסדר. למחרת תוקן הדבר ושרר סדר מופתי וכל הקהל היה מסודר יפה. אחרי ההצגה הראשונה התקיימה מסיבה בחדר האוכל שהיה מלא וגדוש. אחרי דברי ההערכה להצגה, סעד הקהל את לבו בתפוזים ויצחק יצחקי הקריא מכתבים. בשעה מאוחרת נסתימה המסיבה. אחרי ההצגה השניה הקריאה לאה גולדברג משיריה. חבל שהמסדרים סידרו את ההקראה במקום צר וקטן".

לאחר מותו החטוף של משה ליפשיץ, בפסח ת"ש (אפריל 1940), ספדה לו לאה גולדברג כמה פעמים, והספדיה נדפסו בעיתונים "דבר" ו"על המשמר". ועם קיבוץ אפיקים שימרה את קשריה הטובים עוד שנים רבות.

אלישע פורת

הבוז והשיר

תמה אני על אורי הולנדר, המבקש להתנער ומבטא בעטו את ה"קור והרוע" הזכי (31.12). ועוד יותר מעלה על נס פעם אחר פעם את עונג המוסיקליות שבו. עונג שהוא יסוד הכוח ומבוא הכישלון. הנה לכם דיאלקטיקה לשירה בעת הזאת: זה המדבר מתוך ריחוק אסתטי, צלוב על הצהרת מות הרגש לשם הולדת השיר, אינו יכול יותר לשוחח עם הקורא המבוהל של עידן השבבים. השירה תמיד הולכת לפני המחנה, וזה נתון להתקפה של מוסיקליות ריקה ורגש שעומד על סף הכחדה, אין הבדל בין בולמוס הריאליטי לבולמוס ניתוח השיר. לכתוב מתוך שותפות, כעד מהימן לחד-פעמיות ששמה אני, לרסק את זכוכיות המתבונן המהורהר, המוסיקה היחידה היא קול הדחיפות של השיר.

כלאחר יד הולנדר כורך "סוכה" של זה ו"שטח" של זה. הנה הזך חובב המחנה והמדון מתגלה, אצל הולנדר, כולם, חוץ מיקירי דעתו, הם גרפומנים. לא נותר לי כי אם לתהות, האם ארוגים יחד הבוז לאחר וכתיבת השיר מסורס הרגש.

יונתן ברג

אשה פסלת בשני ביטויים

פסלי אבן של הדימויים "אקלזיה" ו"סינגוגה", שאותם ציין הרב ז'אקו גרינוולד בתגובתו ("תרבות וספרות", 7.1), נמצאים ברבות מן הקתדרלות של אירופה, למן הנוטרדאם בפריס ועד לקתדרלה הנפלאה של העיר במברג בגרמניה. כך בטריר, בריימס, בבורדו וגם בקתדרלות ברחבי אנגליה. אכן, הסינגוגה והאקלזיה של הקתדרלה בשטרסבורג הן עזות ביטוי ויפהפיות, ובמיוחד הסינגוגה העדינה. אבל דווקא יש השערה מי יצר אותן, גם אם השערה זו לוטה בערפל האגדה.

האגדה מייחסת את הפסלים לבנאית-הפסלת סבינה פון שטיינבך, בתו של האדריכל והבנאי הראשי של הקתדרלה של שטרסבורג, ארווין פון שטיינבך, שבניו המשיכו במפעלו האדיר. הפסלים נוצרו במאה ה-13, ולפיכך לא יכלו להיווצר על ידי "מאראנו", ביטוי שנטבע בספרד בתקופה מאוחרת יותר, לציון של נוצרי חדש, כלומר, אנוס.

האקלזיה והסינגוגה של שטרסבורג הם שני ביטויים, כך נראה לי, של אותה אשה. ואם אמנם הם מעשה ידיה של סבינה פון שטיינבך, הרי הם דיוקנאות עצמיים שלה בביטויים שונים, המנצחת והמובסת, כפי שאמנם הייתה אישה-פסלת מן התקופה ההיא, שוליה של אב חזק וסמכותי, שהעמיד את עצמו בראש הגילדה של הבנאים וחרשי האבן בשטרסבורג, כדי לתת לגיטימציה להחזקת בת-שוליה בניגוד לחוקי הגילדה.

סבינה פון שטיינבך היא אשה-פסלת שנגזר עליה ועל דומותיה בזמן ההוא ובזמנים אחרים להישאר לעולם אך ורק שוליות, יוצרת שנאסר עליה לחתום על עבודתה. אם כי, במקרה אחר, בפסל אחר, בתוך הקתדרלה, עקפה את החוק בעורמה, כמו נשים אמניות אחרות, והצליחה להשאיר את חתימתה, אלא שזו אבדה עם השנים והיתה לאגדה, כמו סבינה עצמה. כי לכך נהפכה - לאגדה.

רות אלמוג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו