בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | לכתוב ולא למחות

פרשת "בשלח"

תגובות

בפרשת השבוע שלנו, "בשלח", מסתיים חלקו הראשון של ספר שמות. בפרשת "שמות" מרד פרעה בקב"ה ואמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". הקב"ה יצא כנגדו למסע להודעת שמו בעולם, הוריד את עשר המכות על מצרים, ובשיאו של המסע הפך ים ליבשה והעביר את ישראל בתוכו, כמתואר בפרשת השבוע שלנו. לא פלא שמסע הניצחון נחתם במסקנה המתבקשת: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא) - ונענה בשירה המאשרת את המפעל העצום: "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו" (שם טו, ב).

בסופה של השירה מצוי העם, וכן הקורא, באופוריה כזאת, עד שנראה כי דבר לא מכין אותו למערכת הכישלונות המחכה לו בחציה האחר של פרשת השבוע: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים... וילנו העם על משה" (שם טו, כב-כד). בני ישראל צועקים על המים, ואחרי שנפתרת בעיית המים הם צועקים גם על המזון: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שם טז, ג).

עם ישראל נצרף מעבדי מצרים לכדי ישות אחת ונולד מתוך מצרים, דרך מצרי הים, אל המדבר. עתה הוא מגיב כמו יילוד צעיר שיש למלא את צרכיו, את הרעב והצמא. הקב"ה ממלא את תפקיד ההורה ומספק לו מזון בליווי הוראות הפעלה מדויקות: המן יינתן דבר יום ביומו ועל כן אין לשמרו מהיום למחר; בשבת לא יינתן המן, ולכן ביום שישי יש לשמרו עד למחרת. אך כמו הורה המאכיל את ילדו, הקב"ה אינו נותן רק אוכל, אלא מלמד גם כללים בסיסיים ביותר של התנהלות בעולם ואת סדר הזמנים הטבעי: לכל יום תוקצב מנת המן שלו, וכל יום הוא יום חדש ואחר מקודמו.

מוקדו של הלימוד הוא במלאכת השבת: "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שם, כו). לשבת טבע אחר מלשאר הימים; אין בה חידוש אלא עצירה של מלאכת השבוע, ולכן בשבילה יש לשמור את המן. בפרשת "בראשית" סיימה התורה את מלאכת הבריאה במלים "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". למלה "ויכולו" משמעות אלימה - לשון כליה - כמו צריך השבוע להתאכל ולהתכלות כדי לאפשר לשבוע חדש לנבוט מתוכו. אולי זה העיקרון שהקב"ה מבקש ללמד את בניו בעזרת המן: הכליון נחוץ לשם התקיימות העולם.

בני ישראל יצאו זה עתה ממצרים. הם עברו את החוויה הטוטאלית ביותר של ניצחון הטוב על הרע, ניצחון כה מוחלט עד שנראה שאין בו שום מחזוריות ושום הופכיות. אפילו שירת הים מסתיימת בפסוק המפורסם הקובע את הנצח: "ה' ימלוך לעולם ועד" (שם טו, יח). באמצעות ההוראות לליקוט המן מבקש הקב"ה ללמד את בניו משהו על מחזוריות החיים, על כך שכל שפע יתחלף במחסור, על כך שמתוך כל מחסור יצמח שפע ועל כך שלא הכל שחור ולבן, כפי שנראה היה עד לפני רגע.

ואולי משום כך נחתמת פרשת "בשלח" במעשה עמלק. עמלק בא ונלחם עם ישראל ברפידים, ובני ישראל מנהלים נגדו מערכה שניצחונם בה אינו מובן מאליו. "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שם יז, יא). המלחמה נגד עמלק היא מעין תמונת ראי למלחמה נגד פרעה. המלחמה נגד פרעה הסתיימה בניצחון גמור, אך הניצחון על עמלק אינו גמור. כמין המשך ישיר לפרשת המן וללימוד על המחזוריות בא סיפור המלחמה נגד עמלק ומראה כיצד לא כל מלחמה נגד הרע סופה ניצחון מוחלט; כיצד יכול הרע לזנב בבני ישראל גם רגע אחרי שירת הים ולהמשיך להתקיים גם אחרי שהובס.

את הניצחון על עמלק חותם הקב"ה בציווי הבא. "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שם, יד). עמלק הוא הרע החוזר, זה שמזנב בישראל בעודם חלשים, זה שמזרעו יצאו אגג והמן, זה הקם עליהם בכל דור להשמידם. הקב"ה אינו מצווה למחות את הרע החוזר, אלא לכתוב. יש לכתוב - לחקוק בספר כדי למנוע שיכחה - שבעתיד יימחה הרע מן העולם. אין מדובר בציווי למחות, אלא בציווי על הכתיבה. מטרתה של הכתיבה הפוכה למטרת המחייה. המחייה נועדה להשכיח, לא להותיר זכר, אך מטרת הכתיבה היא לזכור. להנציח את המחזוריות שבמלחמה עם הרע ולהנציח את ההבטחה לסיומה הטוב של המלחמה הזאת.

בתוך כך מלמדת התורה דבר חשוב על תפקידו של הזיכרון במהלך מסע ההתבגרות של העם. בפרשת השבוע שעברה צוו בני ישראל לשמור לדורות, בעזרת סיפור בעל פה מאב לבנו, את זיכרון הניצחון האחד והמוחלט שניצח הקב"ה את פרעה במצרים. אך בסוף פרשת השבוע הזאת, אחרי שלמדו את סודו המחזורי של הזמן, מצווים ישראל לחקוק בספר את העובדה שהניצחון הסופי יקרה רק בעתיד הרחוק. שני הקצוות הללו - הזיכרון בעל פה של הניצחון בהווה והזיכרון הכתוב של הניצחון העתידי - מסמנים את גבולות מסעם של בני ישראל במדבר, מסע שהתחיל בניצחון ושיסתיים יום אחד בניצחון. מטרתה של המסירה בעל פה היא לעצב את העתיד הרחוק, כאשר יגיעו יום אחד ישראל לנחלתם ויתחילו לשאול שאלות על מקורם. אך מטרת הכתיבה בספר היא לעצב את ההווה, להחזיק את בני ישראל במסעם הארוך מן הניצחון על פרעה אל הניצחון העתידי על עמלק, כמו היה הספר כמוסת אנרגיה להולכים בדרך.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו