בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטו-אמנציפציה מהאותנטי

התשובה לרומאנים שמתרחשים בנחלאות ומתארים משפחה מזרחית אותנטית בת שלושה דורות, היא ספרות צעירה שעוסקת בנושאים הללו, אך מתעמתת עם ההצהרה לאמיתיות כחלק ממהלך ביקורתי מרחיק לכת, כפי שעושה הרומאן "צ'חלה וחזקל"

תגובות

צ'חלה וחזקל, מאת אלמוג בהר, הוצאת כתר, 2010, 260 עמודים

לעתים אני מצר על כך שאנשי אסכולת פרנקפורט לא באו אלי בזמן שאייעץ להם כיצד למתג את עצמם כקבוצת הגות יותר סקסית. הדבר הראשון שהייתי פוקד עליהם לעשות הוא לעזוב מיד את פרנקפורט, עיר שמציעה בעיקר יריד ספרים משעמם, ולפעול ממינכן. אך גם שינוי המיקום וקישור המוצר עם אוקטוברפסט הם רק פרומו לדבר האמיתי, להבנה שהלקוח לא רוצה קבוצה של משכילים שמקשיבה למוסיקה א-טונלית של שנברג, אלא גיבורים שאפשר להזדהות אתם. כמו למשל תיאודור אדורנו, שעל פניו נראה חנון חמור סבר, אבל מתחת לחליפה הוא קלינט איסטווד, הנוקם הגדול של הפילוסופיה שלא לוקח שבויים. כשהוא מתעצבן על להקה שעשתה עיבוד ג'ז למוצרט, הוא לא מסתפק בסיכול ממוקד נגדם, אלא יוצא במאמר על חרושת התרבות כנגד כל הג'ז באשר הוא. וזה עוד כשהעניינים אינם אישיים. כאשר פוגעים בו אישית, כפי שעשה היידגר, בתמיכתו הפילוסופית בנאציזם, שגרמו לאדורנו לגלות ממולדתו, הוא לא היסס וכתב ספר שלם ששמו בתרגום לעברית "הז'רגון של האותנטיות", ובו פסל מבחינה אנליטית את הנדבך הבסיסי בפילוסופיה של היידגר, המהות האותנטית שאינה ניתנת להגדרה חיצונית.

אך מכיוון שאנשי אסכולת פרנקפורט עדיין לא שכרו את שירותי ואיני חייב בסודיות, אני יכול לציין כי יש בעיה עם מעשי הנקם של אדורנו. כי בניגוד לכוכב סרטי "הארי המזוהם", שבאמת הפיל חיל ורעדה על אויביו, ההשפעה של מסעות הנקמה של אדורנו מוגבלת יותר. אדורנו קלע למטרה והגדיר במדויק את הבעיה עם מושג האותנטיות, העובדה שכדי לטעון שמשהו הוא אותנטי נזקק האדם לטיעון המעגלי שעל פיו דבר מה הוא אותנטי מכיוון שהוא אותנטי. אך באותה עת, השימוש במושג אותנטי, שאינו נסמך על דבר, דורש מהסביבה לשנות את יחסה אל משהו, רק מכיוון שהוא אותנטי.

טיעוניו של אדורנו אמנם משכנעים, אך למרבה הצער כוחם מוגבל. הם לא שכנעו אף תומך ברייך השלישי לחזור בו מטעותו. הם לא הצליחו למנוע את הרעה החולה, את גודש הספרות העברית הצעירה העוסקת ביהודי ספרד, שמבכרת על פני כתיבה רצינית ומעניינת את אדרת האותנטיות שמחפה על פי רוב על כתיבה עילגת, דמגוגית, שפורחת במחוזות הקיטש. ייתכן שמול טרנד הספרים שמתרחשים בנחלאות ובהם מתוארת משפחה מזרחית אותנטית בת שלושה דורות - הסב ג'מיל (או הסבתא ג'מילה) שמספר על הרולה (או הג'יני), הבן שמתאהב באשכנזייה בת לניצולי שואה (או מתנדבת מגרמניה), והנכד שחוזר לשכונה משהבין שחייו וחיי הסב חד הם - המזור אינו אדורנו, אלא דווקא ספרות צעירה שעוסקת בנושאים אלו, אך מתעמתת עם ההצהרה לאמיתיות כחלק ממהלך ביקורתי מרחיק לכת, כפי שעושה הרומאן "צ'חלה וחזקל".

הרומאן של אלמוג בהר הוא אחת היצירות הכי פחות אותנטיות שנראו בשנים האחרונות. חוסר הרצון להיות אמיתי מתחיל בנימת הכתיבה, בבחירה של בהר לתאר מציאות עכשווית בלשון חכמים: "המשיך חזקל הולך, והעביר במחשבתו מעשי פיטורין שראה ושמע בחייו ובלבו, פיטורין של לב ופיטורין של גוף, ונזכר בדודו שפוטר מעבודתו יום למחרת שאיבד את רגלו בתאונת דרכים" (עמ' 116). בחירה זו יוצרת חיץ בין הדמות הראשית להווה המוכר. ברם מעבר למרחק זה נוצק מרחק נוסף, בינה לבין הקורא, הרגיל למוסכמות של ספרות המערב, שבה מובעת תודעת הדמויות בכלים ספרותיים כגון "זרם התודעה". אך כאשר לשון החכמים נשמרת בקפדנות, מחשבותיה ובחירותיה של הדמות מועתקות מהמישור המודרני ומשיקולים המוכרים גם לקורא אל הממד האגדי הכופר באחדות המציאות, המוכר מסיפורי רבי נחמן מברסלב או רבי יודיל חסיד לעגנון, שכל הווייתו ב"הכנסת כלה" היא מפגן מרנין של חוסר רציונליות המתובל בעלילה מיתית.

המיתוס הוא גורם בעל חשיבות בתיאור היהדות בגולה, מאחר שעיקר ההווי התרבותי היה על פי רוב הפולקלור. ניתן להבין סיפורים מיתיים לפי שיטתו של קלוד לוי שטראוס, שגרס כי פעמים רבות משמשים המיתוס והריטואל מפתח להבנת המבנה החברתי של קבוצות אתניות מסורתיות. אך ההגירה משנה את ההקשר של רוח האגדה, שהופכת בקונטקסט אחר לנוסטלגיה או לקיטש. כאשר מהגר נכדו של יודיל חסיד, יצחק קומר, לארץ ישראל ברומאן "תמול שלשום", הנסים מתחלפים ברוח טראגית, כשם שאצל בהר, מוצגת אגדת הפולקלור של ג'ורג'ה לא כאמת, אלא כהיפוך של האותנטי, כסיפור שהיא ממציאה לעצמה כדי שלא להתמודד עם תוצאות ההגירה, עם התפקרות בנה, שבטרם יהיה לרב הספיק להכניס להיריון אשה שלא נישא לה. ההגירה גורמת לנתק שבו הרוח המיתית הגלותית של קומר ושל חזקל פועלת בדיסוננס מול חוסר האותנטיות, שהיא סימפטום לבעיה האמיתית, הזהות שמתפרקת בהגירה ומאבדת את אמיתותה העצמית.

אובדן הזהות העצמית והפנמת הזהות החדשה הן במובנים רבים הליבה של הספרות העברית על שלל גווניה. אך בנקודה זו ניתן לדבר על הבדל משמעותי בין ספרות המתארת את ההגירה של יהודים המכונים אשכנזים לבין אלו המכונים ספרדים, הבדל הנוגע ליחסים שבין הזהות הישנה לחדשה. על אף המשבר והשבר, המרחק בין הזהות האשכנזית לזו המתקיימת בארץ אינו כה גדול. הספרות עצמה מראה למשל את הדמיון בין חיי השטעטל לבין הקיבוץ. המסורת של הכתיבה על ההגירה המזרחית מראה תמונה אחרת, שבה הזהות החדשה והישנה נתפשות כניגוד מוחלט, ולכן קבלה, אפילו חלקית, של "כור ההיתוך", מייצרת שסע משמעותי שממנו קשה מאוד לחזור אל הזהות הספרדית המוקדמת.

כבר ביצירת המפתח "במעברה" מאת שמעון בלס, אפשר לאתר שני מהלכים מקבילים ביחס לטלטלה זו, הצגת עומקו של השבר התרבותי ומאמץ לבנות אמצעי תרבותי חיצוני לגיבוש ההכרה העצמית. זו יכולה להיות האידיאולוגיה המרקסיסטית שעליה נשענו בלס וסמי מיכאל, או בחירתן של ז'קלין רוז ורונית מטלון להציג את יהודי מצרים כשייכים לתרבות אירופה. אך כדי לעשות כן היה על כל אותם סופרים למלא את החלל, להציב קיום אישי קודם שמולו ניהלו הדמויות את הדיאלוג עם הזהות הישראלית, מה שבהר מסרב לעשות.

גיבורו הראשי מבקש בכל כוחו להבין מהי הזהות המזרחית ולכן הוא פונה לכל כיוון, ובתוך ימים קצובים הוא נפגש ומכיל את רבו שרוצה לחזור למנהגי ספרד, את אחיו למחצה שהוא בכלל מוסלמי סופי, חבר ששואף להחיות מחדש את הפנתרים השחורים, הפעם עם אתיופים, קבוצת משוררים ועוד היד נטויה. שפעת המפגשים המנוגדים הללו ממשיכה את החתירה נגד האותנטיות, שהרי אדם אמיתי שייתקל בדעות כה שונות בפרק זמן כה קצר, סביר שיפתח שסעת קלה ולא יזמין את כולם לארוחת ליל הסדר, כפי שעושה חזקל הגיבור הראשי.

אך ברומאן הקורא לאוטו-אמנציפציה מהאותנטי יש חשיבות טראגית לאותם דיאלוגים ולאותן אלטרנטיבות שונות לזהות המזרחית, המגיעים לשיא בליל הסדר, שם יושבות כל הדמויות ביחד עם זקנה מולדבית חביבה. כל אחת מהדמויות מציעה משנה סדורה ומלאה, אך הן אינן מועילות לגיבור הראשי, ששרוי עדיין בריק ובחלל של העדר זהות התחלתית, למעט התודעה המדרשית שאינה הולמת את ההווה. וכאשר המונולוג הוא המושל, מביאות את עצמן האפשרויות לזהות ספרדית מלאה לכדי קריסה פנימית, הבאה לידי ביטוי במותו התנ"כי של הרב, שנואש מלחדש את מסורת יהודי בבל.

התפרקות זו אינה זירה להכרה עצמית חדשה, מאחר שאין מצב התחלתי שמאפשר זאת. יחד עם זאת היא בדיוק ההפך מהדרך העוקפת, הפשוטה והקלה, שיש בה ויתור על הזהות לטובת נוסטלגיה אותנטית של קיטש. רגע הסיום של הרומאן הוא לא רגע של יש, אלא רגע של ניתוץ מוחלט. ניתן לקרוא סיום זה כקיום מצוותו של פרנץ פנון, שהבין כי תרבותו המוקדמת כבן האיים האנטיליים ותרבותו המאוחרת כצרפתי נמסכו זו בזו, עד שהמענה היחיד הוא ריסוק של כל הזהויות. בה בעת ניתן לראות ברגע הסיום חתירה כנגד חשיבות היתר שניתנת בשיח הספרותי לשאלות הזהות כיש אותנטי, שאותו יש לטפח; והרי הספרות עצמה, כבר מימי אריסטו, היא אמנות החיקוי והזיוף. אחרי ככלות הכל, הספרות היא אמנות השקר היפה, ומשום כך ברמה הספרותית אין לי בעיה לענות כיועץ מיתוג למי שיטען שאין לי הזכות לדבר על ספרות יהודי ספרד. ראשית, שם משפחתי הוא עדות לכך שאני יהודי ספרדי אותנטי עם קבלות, ושנית, גבי אשכנזי הוא קרוב שלי ולכן מי שמסתבך אתי - מסתבך עם ראש המטה הכללי.



אלמוג בהר. ריסוק של כל הזהויות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו