בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ילדי הסקויה" מאת גון בן ארי | מכתב מעולם הזוי

גון בן ארי פתח בספרו "ילדי הסקויה" דרך חדשה ושונה. אני אוהב את ההסתערותם של סופרים צעירים לעולם שאיני מכיר, ואחרי הקריאה בהם הוא נראה לי פחות זר

תגובות

ילדי הסקויה

גון בן ארי. הוצאת זמורה-ביתן, 493 עמ', 94 שקלים

ראתי ספר של גון בן ארי, "ילדי הסקויה", קראתי ימים רבים, נכנסתי, יצאתי, התלהבתי, כעסתי, הייתי בו ולא הייתי בו ועכשיו אני כותב קצת כמו הספר. ספר איוב מוצלב בספר בדיחות, מכתב מעולם אחר, מעט מחשבה מקורית וחדשה יחד עם קטעים מהשבועון "טיים אאוט", אולי כמו המשפט הלטיני "אינני אוהב אותך ליסיני אבל אינני יכול להסביר לך מדוע". אולי אינני יודע מה אהבתי בספר שלא הבנתי. פאקט! לא יכולתי להתנתק ממנו, אולי מה שקראתי הוא עיגול ענק שנמצא ברקע של הספר, העיגול מנהלל, אותו עיגול העוטף את המושב, או עיגול ישראל וצ'רנוביץ' בשואה, או עיגול חוכמה ויופי ולך תדע, אולי קראתי יצירת מופת אבל מבית ספר אחר, מבית ספר חדש שלא למדתי בו ולכן לא יכולתי לא לגמור אותו. האיש הצעיר הזה, גון בן ארי, כתב כתב חידה מדהים ביופיו ובברקו ובעוצמתו, אבל משהו היה חסר לי שם, אני חסרתי בו, אני קראתי ספר שלא נקרא בי, מין כתב חידה נפלא ממני, גדול ממני או קטן ממני, יפה, מבריק, מוזר, אבל מה הספר הזה בדיוק? אינני מבין.

יש סיפור על משפחה בנהלל, ישנו מישהו שהמציא נוסחת תרופה לחיי נצח, ישנה אמא ממוצא דני שכותבת "הצגות" וישנו בן שמחפש מוצא ממשהו, שרע לו, שובב ויקר ונחמד ולא תמיד מובן, יש לו אחות שאינה יכולה להביע את עצמה, ישנם ילדי הסקויה שיחיו 1,000 שנה, אף כי לפני הסוף מתברר שזה מורכב יותר. ישנו אביו של הנער שהוא חקלאי, ישנו קברו של משה דיין, ישנה נערה שהיא בתו או נכדתו של מי שאינו אביה או סבה, וישנם יהודים בצ'רנוביץ' ובאסם, מתים, חיים, נהרגים, מעונים. וישנו שם רב הכותב מחדש את התנ"ך.

האמא של הנער נעלמה. למה? אני לא יודע וגם לא איך זה קרה באמת. משפטים שכל אחד מהם יכול היה להיכלל בהיכל הציטטות הכי מתקדם ועדיין לא נכתב. הספר הוא הקדמה לספר אחר שנמצא עמוק בתוך הספר הזה, מתחמק, ערמומי, הספר מלא ידע, חוכמה, אבל אני קטן מדי לרדת לעומקו. לא נותר לי אלא להתפלל את ספר התפילה שגון בן ארי כותב ומגלה שזה מגיע לאיזה אלוהים שאולי נמצא בספר ואולי איננו.

מה אני יודע? מצד אחד אולי אילו יכולתי היום לחיות בתוך הדמיון של הכותב, להיות בן גילו - ללכת לאכול במקדונלדס, שכשהייתי בגיל הכותב היה נשמע לי כמו צפלין יפאני; או להיות מבין בעסקי אישות (שכשאני הייתי ילד חשבנו שהכל רק בסרטים ואמא שלנו לא הזדיינה אף פעם) - אולי הייתי מבין יותר. אבל מצד שני, מדוע צריך להבין? את סיפורי המקרא אפשר להבין? הרי אין שום הסבר איך שרה העקרה ניתנת לאבימלך מלך גרר וחוזרת הרה כעבור שנה או אולי תשעה חודשים. אולי הזמנים היו אז אחרים ומשכם היה אחר, שהרי זה קרה לפני מתן תורה ואברהם כן יכול להאכיל את המלאכים הבאים אליו בבשר וגבינה, ואם יצחק הוא בנו של אבימלך, האם ייעקד בגללו?

הרי כל העולם של גון בן ארי הוא חידתי, ממזרי, עלום וחדש. יש היום כמה סופרים צעירים השונים זה מזה באופן מוחלט, כמו גון בן ארי, או דביר צור שכותב אחרת לחלוטין אבל בכוח מדהים ויופי נדיר, וישנו אלכס אפשטיין שהוציא ספר חדש חידתי, מזהיר, מתוק, מצחיק וכולו פירורים-פירורים ממה שאחרים עושים מהם רומנים עבי כרס, כל אחד משניהם שונה מגון אך ביחד הם מבטאים רב גוניות. אבל גם איזו התחלה אחרת, איזו התגלות נחרצת נגד העולם שהם חיים בו - אבל לדור הזקן שלי אולי אין הכלים להבינו באמת.

"ילדי הסקויה" הוא מכתב מעולם הזוי. הוא כל כך הזוי עד שהוא משגע בחידותיו. גמרתי לקרוא בו וחשבתי מה לכתוב, אכתוב שהחידה תמיד עשירה מפתרונה, ששאלה תמיד יותר מעניינת מהתשובה ושאלה אינה אלא משך אחד של חסדו של הלא ידוע. הספר הזה מעניין אבל גם מטריד, פתאום הרגשתי כמה אני זקן, כמה אני לא מסוגל להבין את הנערה הזאת שכותבת מכתבים לסבה המת ולגרישא שנשא את חברו על כתפיו כל השואה או אולי להיפך. אם אכן ישנה תרופת הסקויה ואחיה 1,000 שנה ואז אפגוש את הנינים שלי בני ה-505 ונדבר, אז אולי נבין אלה את אלה ואולי לא.

גון בן ארי, כמו דביר צור לפניו, פתח דרך חדשה, שונה, איני יודע אם יש לי הכלים להבין את הדרכים האלו אבל אני אוהב את ההסתערותם של סופרים צעירים לעולם שאני איני מכיר ואחרי הקריאה בהם - באפשטיין, בצור, בבן ארי - הוא נראה לי פחות זר. אולי למדתי משהו ויום אחד, אם אחיה, עוד אדע את מה שיודע המחבר, את העבר של העתיד שיהיה אחרי העבר שלא היה לו עתיד, זה שחייתי בו עד שהספר הזה נתן לי מכה בבטן, ואני אתחיל אולי לשתות שוב; והפעם לא את הברנדי 777, שכולו היה נייר זכוכית לגרון של אלתרמן וזך ושלי, אלא משהו חדש, ויסקי סיני מצ'רנוביץ' שאבי נולד פעם לא הרחק ממנה.

ספרו של יורם קניוק "ערבי טוב" ראה אור במהדורה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו