בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מועדון קרב" מאת צ'אק פלאניוק | מכות יבשות

צ'אק פלאניוק מאכיל את קוראי "מועדון קרב" בכפית. לזכותו ייאמר, שהוא לא מאכיל אותם בחלב, אלא בבשר מדמם

תגובות

מועדון קרב

צ'אק פלאניוק. תירגמו מאנגלית: אריאל ניצן ואלכס גורביץ'. הוצאת זמורה-ביתן, 222 עמ', 89 שקלים

צ'אק פלאניוק הוא הכלאה פואטית שמצדה האחד נמצא ויליאם בורוז, במיוחד בספרו "אינטרזון", ומצדה השני השתיינים הגדולים של הספרות הרוסית. יותר מהכלאה, אולי הוא משמש מדגרה תרבותית. כיליד 1962, סביר להניח שפלאניוק גם ספג בדרך את הדור האירופי שצרך חומרים כימיים שונים ומשונים, וכלל בין היתר את ארווין וולש הבריטי כמייצגו הסטריאוטיפי והבכיר, ואת כריסטיאן קראכט הגרמני כנגטיב האולטימטיבי שלו. פלאניוק מביא בספריו - "רדופים", שכבר יצא בעברית (זמורה-ביתן, 2009), וגם ב"מועדון קרב" - עולם פואטי ציני, מושחז ומיזנטרופי, עולם לוזרי של שוליים מתבוססים בעצמם, ואת אותו "קול" של דובר מיוסר וציני עד קצה גבול היכולת שמשייט לו בעולם מוכה סמים ואלכוהול, ללא כל מטרה, ללא כל חיפוש, במין התניה פבלובית מעוותת למציאות האמריקאית.

פלאניוק מרשים את הקוראים במושחזות הזו, ביכולת הכתיבה הנוקבת ובהומור שלו, כך שאפשר לומר שיש בספריו דווקא משהו מאוד מתחנף - אף שזה נשמע כאילו הוא הדבר הכי פחות מתחנף בספרות. הוא מתחנף כי במקום לנתח את הוויית החיים הקשה שהוא מתאר הוא תמיד מעדיף לחמוק באלגנטיות לתוך טכניקות מילוליות מרשימות, לתוך תיאורים גרוטסקיים ומשעשעים, לתוך שבירה תמידית של כל מבנה סיפורי או עלילתי "תקני". הוא תמיד יזרוק עוד הברקה, עוד להטוט פואטי. הוא מתחנף כי למעשה הוא מאכיל את הקוראים שלו בכפית. לזכותו ייאמר, שהוא לא מאכיל אותם בחלב כמו תינוק, אלא בבשר מדמם.

"מועדון קרב" - שעובד לסרט של דייוויד פינצ'ר עם בראד פיט ואדוארד נורטון בתפקידים הראשיים - נכתב בהשראת התקופה שבה פלאניוק עבד כנהג בחברה שסיפקה שירותי הסעות לקבוצות תמיכה שונות. כך גם הגיבור מעביר את שעות הפנאי שלו בקבוצות תמיכה פיקטיביות יותר או פחות, ופוגש שם טיפוסים מפוקפקים שלקחו את הצורך שלהם בבריחה למקומות מאוד ביזאריים, שמעוררים חמלה בדיוק במינון הנכון. לאחר שדירתו של הדמות הראשית נחרבת בעקבות פיצוץ מסתורי, הוא מפתח עם חברו טיילר את אותו מועדון קרב, שאליו באים פעם בשבוע כדי להרביץ אחד לשני, סוג של ספורט אנטי-תאגידי, אבל בעצם איגרוף חופשי ועממי, עם החוקים הכל כך מפורסמים: "החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב; החוק השני של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב; החוק השלישי של מועדון קרב הוא רק שני גברים בכל קרב; החוק הרביעי של מועדון קרב הוא רק קרב אחד בכל רגע נתון; החוק החמישי של מועדון קרב הוא בלי חולצות ובלי נעליים; החוק השישי של מועדון קרב הוא שהקרבות ממשיכים כמה זמן שצריך; והחוק השביעי הוא שאם זאת הפעם הראשונה שלך במועדון קרב, אתה חייב להילחם".

ועדיין נותרת השאלה: למה הם הולכים מכות? יש בטקסיות האלימה הזאת רבדים רבים, וזה אולי הכוח האמיתי של הספר: מועדון הקרב הוא לא רק מקום שאליו מגיעים אחרי עוד שבוע של עבודה שגרתית ומשעממת כדי לשחרר אגרסיות, וגם לא רק חוויה מתקנת לאותם אלו שבילדותם בעיקר חטפו ויש להם צורך להשיב את הגבריות הישנה שהלכה לאיבוד. יש במקום הזה משהו אוטופי (או דיסטופי): משהו שמממש פנטסיות קולקטיביות ויוצק אותן אל תוך מסגרת, משהו שמארגן סדר ומשמעות בעידן שאבדו בו הסדר והמשמעות - כי למרות הרתיעה ממקום כזה, אין בו אכזריות, אין בו רוע או סגירת חשבונות. באופן שבו מתואר מועדון הקרב בספר הוא נדמה כעונה על צורך תרבותי טבעי, כמשהו אינטגרלי הנובע מהחיים עצמם: ללכת מכות זה כמו לשבת בבית קפה או לצפות בטלוויזיה. לכן המועדון מתחיל להצמיח סניפים כפטריות רעל אחרי גשם חומצי, ונהפך למין תנועה אנרכיסטית וטרוריסטית, שיוצאת מכלל שליטה ושואפת להשמיד את תרבות הצריכה ואת העולם המודרני, כי מכות, כאמור, הן סוג של תרבות.

זו גם כנראה הסיבה לכך שהסרט שנעשה על פי הספר נהפך לכל כך עוצמתי ועלה לדרגה של סרט פולחן: הסרט לא נצמד לטקסט, אלא סחט ממנו היטב את הפוטנציאל הספרותי, את הייחוד הרעיוני והסיפורי, כך שכל המלל והטכניקות וההומור נותרו בחוץ, חסרי תוחלת כמו נשל של נחש. הסרט נותר עם כל הארס, ואז הוא מכיש (ואולי כל הפולחן הזה הוא בגלל בראד פיט).

בסך הכל, מאחורי כל הברק והלהטוטנות, אנחנו לא באמת מרגישים בספר דמויות מוחשיות או אנושיות, הן נותרות כולן במין שכבה עמומה. אנו לא ממש אוהבים אותן, ובטח לא שונאים אותן. אנחנו עוקבים אחריהן אמנם בעניין, אך זה לא עניין נפשי אלא יותר עניין בידורי. בסופו של דבר, לא כל כך איכפת לנו מה קורה להן. הן לא נכנסות לנו מתחת לעור. ייתכן שזה נובע גם מהעיתוי: התרגום רואה אור 14 שנים אחרי יציאת הספר. אולי אנחנו במקום אחר, הותרנו את שנות ה-90 והרייב הפוסט-מודרני הרחק מאחור, ואנו אמורים לבחון אותו דרך משקפי התלת-ממד של ההיסטוריה הקצרה. אלא שההיסטוריה כנראה קצרה מדי. זה עדיין לא מספיק רחוק. גם לא מספיק קרוב.

ויליאם בורוז הביא לעולם הספרותי, מלבד פרסונה גדולה, חוויות בלתי אמצעיות של עולם נרקוטי מבעית, תוך כדי שהוא מרחף על כנפי תרבות הנגד ואג'נדה ספרותית ניסיונית. פלאניוק, עשרות שנים אחרי, עומד באותו הצומת, המרד שלו שפוף יותר, הסמים שלו סינתטיים יותר, העולם שלו מייאש יותר, ואולי לכן גם הספרות שלו שטחית יותר, חנפנית יותר. אם כי, לפרקים, מרשימה לא פחות.



בראד פיט מתוך הסרט מועדון קרב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו