בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פגישות עם נתן זך" | מגע האצבע על העיקר

דברים שבשירה

תגובות

כך, בקולו העמוק, המוכר כל כך מיומניו, קול שכולו אינטימיות וסמכות וענווה ואצילות, בחר דוד פרלוב לפתוח את "פגישות עם נתן זך", סרט שביים ב-1996 וראה כעת אור במהדורת די-וי-די: "פעמיים הכרתי לראשונה את נתן זך. בפעם הראשונה בביתו. שוחחנו על סרטים. הוא הרצה לי על ?הירושימה אהובתי'... הכרתי אז את נתן זך המורה. ההיכרות הראשונה הנוספת היתה ברחוב. מאוחר בלילה. הבחנתי בדמות שרועה על הכביש, צמוד למדרכה. עצרתי, וכמו באיזו פייטה הרמתי אותו, בקושי, וזיהיתי את פניו. הפעם היה זה נתן זך המשורר".

כך אפוא בקביעה שאפשר לערער עליה, שראוי להתווכח אתה. הזהו משורר? השיכור השרוע על הכביש? האם בזה נבדל זך האינטלקטואל, איש השיחה המבריק, מזך המשורר? "כמו באיזה פייטה" (מאיטלקית: רחמים, חמלה. וגם שם כולל ליצירות אמנות שעוסקות במריה הנושאת את ישו שהורד מן הצלב), אומר פרלוב, ואולי מרמז על התפקיד שהוא מייעד למשורר, לשאת על עצמו את חטאי החברה ולגאול אותה מקהות חושיה במחיר רגישותו הפוצעת נפש. אולי. ובכל זאת, אפשר וראוי להתווכח עם דימוי זה.

זה סרט יפה מאוד, ומעודן ועמוק מאוד, סרט דיוקן. תבונת האמן של פרלוב באה בו לידי ביטוי מעורר השתאות. במעט המחזיק את המרובה הוא משרטט דיוקן שלם, ביוגרפי ורוחני, של משורר גדול. אם פייטה, אולי זו היא: הבמאי נושא על כפיו את המודל שלו באחריות ובכבוד ובאהבה, כאם הרחמים. וכמובן, רק פרלוב יכול לצלם משורר עומד על המזח ומשקיף על הים ולחלץ את התמונה מכל קלישאה, מכל סנטימנטליות.

מה מלמד הסרט על זך? דברים רבים כבר ידועים, אבל בקולו של זך עצמו הם לובשים מבע טראגי-קומי כובש: האב שירד מנכסיו בגרמניה והיה לפועל בחיפה, האם האיטלקייה, ששמחת החיים שלה דוכאה מדי ערב כשבעלה חזר מושפל ותשוש מיום עבודתו, הילד הבורח אל הספרות, אל השירה, אל ההתבוננות בים. ואחר כך, תל אביב, הכתיבה, הבוהמה, השתייה, אנגליה, החזרה לחיפה, מות האם. אם כן, מי שמעוניין בפסיכולוגיה, על קלישאותיה הדוברות אמת, ימצא אותה כאן.

"כאב הילדות דחף אותי לשירה", אומר זך. ובמקום אחר: "רק כשאני שיכור אני יכול לומר לאדם מלה טובה, וגם אז רק לאנשים חלשים, מובסים על ידי החיים. אני מבין שאני מנסה לתקן אצלם את מה שאני רוצה לתקן שם, אבל שם כבר לא קיים, החדר בחיפה כבר לא קיים ". אבל שום פסיכולוגיה אינה יכולה להסביר את יפי שירתו של זך, ולא את מה שמכנה דליה רביקוביץ, בשיחה מצולמת נהדרת בדירתה, "האינטואיציות הבלתי רגילות" של זך, או את האופן שבו הוא חונן, כלשונה, ב"מגע אצבע אל העיקר". גם הסרט אינו מסביר את הדברים, אבל אולי הוא ממחיש אותם: הנגיעה בעיקר, האינטואיציה העמוקה, באות לידי ביטוי כמעט בכל משפט שזך מוציא מפיו, גם באגביים שבהם, גם באלה שנשקלו היטב. "חד פעמי", אומרת עליו רביקוביץ, ועיניה אורות. כדאי לראות את הסרט בשביל הרגע היפה הזה. עיניה של רביקוביץ קורנות.

ובשפת הקולנוע של פרלוב: בשיעור על יונה וולך באוניברסיטת חיפה זך מחויך, אבל נחרץ. "אין דבר מחוץ לחיים", הוא מסכים עם וולך. "פה", הוא דופק על השולחן והמצלמה עוזבת את החדר לאט, משאירה אותו לבדו, חיוני, סמכותי, עב קול: מורה. קאט. זך יושב לבדו ברכבת. קאט. התנועה הזורמת בנתיבי אילון, שטף החיים, הזמן.

מה עוד מלמד הסרט על זך? על שירתו - מעט מאוד. על פולמוסיו הספרותיים, האישיים - שום דבר. על הנשים בחייו, על חבריו - מעט מאוד. אבל הרבה על מה שאינו ידוע כמעט. למשל: זך אוהב מאוד בעלי חיים. המצלמה לוכדת אותו מנשק כלב בין עיניו, מניח לתוכי לנקר בזקנו, ולבקשת פרלוב, הוא מספר את סיפור הלא ייאמן הבא: יום אחד נתקל בנשר פצוע, אסף אותו לביתו וטיפל בו עד שהחלים. "ואז פתאום", מספר זך, "ראיתי שקורה דבר מוזר. העורבים, העורבנים שבחצר, להקה גדולה מתקבצת מעל הכלוב שבו הנשר המסכן כלוא. הם מעופפים מעליו והם לועגים לו, ובשלב מסוים אפילו מלשלשים עליו... הוא כלוא ולא יכול לצאת, והם מחרבנים עליו, כאומרים, נו, תראה לנו מה אתה יכול לעשות, נו עכשיו, איפה אתה, אתה הנשר הגדול. והוא לא יכול לעשות שום דבר. אני לא יכול לשחרר אותו, כי הוא יברח, וזה גם יעלה ביוקר לעורבים. אבל אני לא יכול לשתף פעולה עם ההשפלה הזאת.

"בסוף החלטתי, אני מוסר אותו, לא אתן שהוא יושפל יותר. אסור להתעלל במלך, אפילו לא במלך פצוע". צילום ארכיון מאשר את דבריו. זך מעביר את הנשר לאנשי החברה להגנת הטבע. מיד אחר כך חוזרת המצלמה לביתו של זך, שם הוא מקשיב לעפרה חזה שרה את שירו "והייתי שלך", מקשיב בעונג עצום, אקסטטי, נטול בושה, תיאטרלי, ושולח את ידיו לצדדים כנשר, כחסיד מרקד, כשיכור, כמלך, כשוטה, כמורה, כמשורר, כצלוב, כאדם פצוע ושלם.

"פגישות עם נתן זך" סרט של דוד פרלוב. מהדורת די-וי-די, הוצאת טלמדיה/האוזן השלישית, 60 דק', לא צוין מחיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו