בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" מאת ניקולו מקיאוולי | כתב פוליטי

מצד אחד הוא נחשב לנביאם של השליטים הרודניים, מצד שני הוא כתב שיר הלל לשלטון מתון ומאוזן. מי היה באמת ניקולו מקיאוולי, ומה כדאי לפוליטיקאים ללמוד ממנו?

תגובות

דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס

ניקולו מקיאוולי. תירגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת שלם, 265 עמ', 99 שקלים

לניקולו מקיאוולי אין יחסי ציבור טובים. מאז שכתב המדינאי וההוגה הפלורנטיני, סמוך ל-1514, את "הנסיך", יצא שמו לשמצה כמי שמייעץ לשליט לעשות הכל כדי לשרוד בשלטון, מבלי להתחשב בנתיניו, במוסר או בדת. "מקיאווליסט" הפך לשם גנאי לפוליטיקאי חסר מעצורים ו"מקיאווליזם" היא פוליטיקה נעדרת ריסונים מוסריים. בפולקלור הבריטי קרוי השטן לעתים בשם Old Nick, על שמו הפרטי של מחבר "הנסיך", ניקולו; ובמחזהו של כריסטופר מארלו "היהודי ממלטה" קרויה דמות הפרולוג, המעלה על נס את אישיותו השטנית של היהודי בר-אבא בשם - Machevill, משחק מלים נאה המשלב את שמו של מקיאוולי עם מושג הרוע (evil). לא ייפלא כי כאשר פירסם לראשונה האפיפיור פאולוס הרביעי ב-1559 את ה"אינדקס" - רשימת הספרים האסורים לקריאה על קתולים - נכללו בו כתבי מקיאוולי.

עם זאת, תגובה מפתיעה מעט לחיבור "הנסיך" באה יותר מ-200 שנה לאחר פרסומו ממלך פרוסיה, פרידריך השני (הקרוי "הגדול"), שפתח במדיניות ההתרחבות הפרוסית התוקפנית כלפי שכנותיה, אך ראה עצמו גם כחניך הנאורות, והיה פטרונו של וולטר (ששהה בחצרו כמעט שלוש שנים). ב-1740, סמוך לעלייתו לכס המלכות, חיבר פרידריך קונטרס מרשים למדי בשם "אנטי-מקיאוול" שבו ביקש להפריך אחת לאחת את הטיעונים של חיבור "הנסיך" ולטעון כי חובת השליט היא לדאוג לרווחת נתיניו. וולטר סייע למלך הצעיר לכתוב את החיבור, והיה מי שאמר שבעצם זה היה רעיון מקיאווליסטי מבריק לייעץ למלך לכתוב חיבור אנטי-מקיאווליסטי כדי להציב את עצמו כאיש מוסר.

הכל אישי

את כל זאת הרוויח מקיאוולי ביושר, אבל האיש ותורתו מורכבים יותר. עתה הופיע בעברית לראשונה נוסח מלא של חיבורו הדן ברומא הרפובליקאית, הקרוי "דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" (נוסח עברי חלקי הופיע בשעתו בשם "עיונים" בתרגומו של אפרים שמואלי בקובץ "כתבים פוליטיים" של מקיאוולי, בהוצאת שוקן). מחיבור זה מתברר כי דווקא מוסדותיה של הרפובליקה הרומית היו עבורו מופת למדינה מתוקנת. הפער בין שני חיבורים אלה שימש בעבר - ומשמש גם היום - כר נרחב לפרשנויות מגוונות וסותרות על משמעות תורתו: פילוסופים גרמנים יהודים, פליטי הנאציזם, כארנסט קאסירר וליאו שטראוס, ראו בו מבשר של הריאל-פוליטיקה חסרת המעצורים המודרנית; הוגה קומוניסטי כאנטוניו גראמשי מצא בו את ביטויה של הפוליטיקה של העת החדשה; ואילו ההיסטוריון ג'ון פוקוק זיהה אותו כאחד מאבות הרפובליקאיות המודרנית.

פרשנויות סותרות אלה מתאפשרות שכן מתברר כי גם בחיבור "הנסיך" עצמו יש רבדים אחרים מעבר לעצות אינסטרומנטליות לשליטים. באורח בולט בא הדבר לידי ביטוי בפרק האחרון של "הנסיך", פרק 26, שעצם כותרתו נתפשת כחריגה - "קול קורא לשחרר את איטליה מעול הברברים" - קריאה שהפכה את מקיאוולי במאה ה-19 לחביבם של שוחרי חירותה ואחדותה של איטליה בתקופת הריסורג'ימנטו. כדי להבין את הדברים נכונה, ולנסות לחלצם מאנכרוניזמים, יש לראותם בהקשר הכפול של הביוגרפיה האישית של מקיאוולי והפוליטיקה הבינלאומית של זמנו:

הקריירה האישית של מקיאוולי ידעה עליות ומורדות והיתה שזורה בתהפוכות הפוליטיות שעברו על פירנצה, עיר מולדתו. ב-1494, בעקבות פלישה צרפתית לאיטליה, סילקו תושבי פירנצה את בני משפחת מדיצ'י, ששלטו בעיר מכוח עוצמתם הכלכלית והבנקאית, וחידשו את מוסדותיהם הרפובליקאים. במסגרת הפיכה זו נבחר מקיאוולי לכמה תפקידי מפתח בממשל והגיע לדרגת המזכיר השני של הרפובליקה, האחראי בעיקר ליחסי החוץ; ובמסגרת תפקיד זה יצא לשליחויות מדיניות - לחצר האפיפיור, לחצר הקיסר מקסימיליאן ואל מלכי צרפת וספרד; כמו כן היה ממונה על ארגונו מחדש וגיוסו של צבא האזרחים הרפובליקאי. ב-1512, בעקבות פלישת צבאות ספרד לאיטליה, הוחזרה שושלת מדיצ'י לפירנצה, מקיאוולי פוטר ממשרתו, נאסר ועונה, ולא חזר לשום תפקיד ציבורי עד למותו ב-1527. לפני מותו עוד הספיק לחזות בצבאותיהם של קואליציה של שליטים זרים בוזזים את רומא, בירת האפיפיורות.

אפשר לראות כיצד תהפוכות אלה, הקשורות במלחמות שבהן השתתפו לא רק שליטים מקומיים, כולל האפיפיור, אלא גם צבאות צרפת, ספרד והקיסרות הגרמנית-רומית הקדושה, שעשו בנסיכויות וברפובליקות השונות באיטליה כבתוך ביתם, עיצבו את גישתו התיאורטית של מקיאוולי לפוליטיקה - גישה ש"הנסיך" הוא אחד מביטוייה.

את "הנסיך" כתב מקיאוולי כשהוא ספון בביתו ובגינת-אחוזתו לאחר שהודח ממשרתו, עם חזרת משפחת מדיצ'י לשלטון בפירנצה. אך העובדה כי הקדיש אותו ללורנצו דה-מדיצ'י מטילה ללא ספק צל כבד על מניעיו: ברור שביקש לשאת חן בעיני השליטים החדשים ולמצוא דרך לחזור לעמדות השפעה פוליטיות, למרות עברו הרפובליקאי.

לנוכח תהפוכות המציאות במדינות איטליה השונות במשך הרנסנס - נסיכויות עתיקות יומין נעלמו מן המפה, שושלות היסטוריות הודחו ושליטים חדשים עלו לשלטון - הבחין מקיאוולי בין נסיכויות מסורתיות לבין נסיכויות חדשות וקבע כי דרכי השליטה בהן הן שונות: בנסיכויות מסורתיות השליט חייב - כדי לשמר את שלטונו - לכבד את המוסדות הפוליטיים הקיימים; ואילו בנסיכויות חדשות, השליט חייב עדיין ליצור לעצמו לגיטימיות ואותה הוא יכול להשיג רק בשילוב מושכל של שיטת המקל והגזר.

בעצות אלה לנסיך החדש קנה לעצמו מקיאוולי את שמו כמי ששיקולים מוסריים רחוקים ממנו וכמי שייסד למעשה את תורת הריאל-פוליטיקה המודרנית. כאשר הציג בתור מודל להתנהגות זו את צ'זארה בורג'יה - בנו הלא-חוקי של האפיפיור אלכסנדר השישי, שניסה באמצעים חסרי-מעצורים, שזיעזעו אפילו את בני דורו, לגבש את מדינת האפיפיור לכדי נסיכות בעלת עוצמה כלל-איטלקית . ברור שתפישה כזו של פוליטיקה היא סטייה חדה מן התפישות הקלאסיות של פוליטיקה, שביסודן אפלטון ואריסטו, שאותן אימצה, בצורה זו או אחרת, הכנסייה.

זה כמובן נכון, אלא שמה שמקיאוולי מציע לנסיך החדש הוא למעשה ניסיון לבסס באופן תיאורטי את מה שהתרחש בפועל באיטליה של תקופתו: אולם המעבר מתיאור של מצב קיים לפיתוח תורה נורמטיבית - הוא שמציב את מקיאוולי באור כל כך בעייתי.

העניין הוא שמקיאוולי עצמו היה מודע לכך - וזה המפתח שמאפשר להבין את הפרק האחרון של "הנסיך": כאן מתגלה לכאורה מקיאוולי אחר, הרואה את מצוקתה של איטליה, שנהפכה מאז העשור האחרון של המאה ה-15 למרמס רגלם של צבאות זרים הכובשים ובוזזים את עריה ונסיכויותיה ומורידים ומעלים שליטים כאוות נפשם: מול עלייתן של ממלכות טריטוריאליות מגובשות וחזקות בצרפת ובספרד ניצבה איטליה מפוצלת לנסיכויות המסוכסכות זו עם זו, ופיצול וחולשה אלה גרמו לשליטים זרים להתערב בענייניה. הפרק הוא קול קורא ליצירת עוצמה מדינית מאוחדת באיטליה ופנייה ללורנצו דה-מדיצ'י לעמוד בראש מאמץ זה, לשחרר את עמי איטליה משלטון העריצים הזרים ולהחזיר להם את חירותם.

קצת אומץ לא יזיק

האמנם נהפך מקיאוולי מנותן עצות לנסיך כיצד לשמר את שלטונו בכל מחיר למבשר תחייתה של איטליה? לא ממש. אבל כאן, אולי יותר מאשר בכל מקום אחר בכתביו של מקיאוולי, טמון היסוד שמאפשר להבין את תפישת הפוליטיקה וההיסטוריה של מקיאוולי - וגם להבין את הסתירה לכאורה בין "הנסיך" למשנה הרפובליקאית של "הדיונים". על פי מקיאוולי, מושג המפתח להבנת המדיניות הוא "וירטו", המידות הטובות - לא במשמעות המידות החסודות הנוצריות, אלא במשמעות הרומית העתיקה: שילוב של גבורה ואומץ יחד עם יכולת הפעולה המדינית והאזרחית. משום שהרומאים ניחנו בתכונה של היכולת לקיים, מתוך אחריות אזרחית ונכונות לפעול למען הכלל, את מדינתם, שמרה זו על מסגרתה הרפובליקאית; לעומת זאת, באיטליה של זמנו - כך מקיאוולי - הושחתו מידות אלה: במקום הנכונות לפעילות אזרחית משותפת למען הכלל קיימת רק הרדיפה אחרי מטרות אישיות - בצע כסף, תאוות שלטון - ולכן יכולים שליטים זרים לנצל זאת ולסכסך בין עיר לעיר ובין מדינה למדינה, להשתלט על אוצרותיהן ולשעבד את תושביהן. היעדר וירטו בקרב האזרחים מחייב עליית שליט שיכול - בכוחו - לכפות עליהם את המידות האזרחיות, ללכד אותם למטרות כלליות וליצור אותה תודעת שותפות שרק קיומה מאפשר פיתוח מוסדות מדיניים תקינים. במלים אחרות: בהיעדר וירטו כלל-אזרחי, יש צורך בדיקטטורה מהפכנית שתכפה אותה. לא מפתיע שמהפכנים מודרניים נזקקו להבט זה של תורת מקיאוולי.

כאשר מקיאוולי מתנה את קיומם של מוסדות רפובליקאים בקיומה של וירטו בקרב האזרחים, הוא למעשה אומר כי המפתח לטיבם של משטרים הוא מה שהיום היינו מכנים "התרבות הפוליטית". קיומה של תרבות פוליטית אזרחית - נכונות מוסדרת לפעול למען הכלל - מאפשר את פעילותם של מוסדות רפובליקאים; היעדרה - פותח את הפתח לעריצות ולעלייתם של שליטים לא-רפובליקאיים.

לא במקרה גילה ז'אן-ז'אק רוסו בחיבור "הנסיך", על כל דברי החנופה לבית מדיצ'י, שכבה דקה של אירוניה: לולא היו אזרחי פירנצה פתוחים להשחתה, לא היו בני מדיצ'י חוזרים לשלטון בפירנצה.

העושר משחית

מושג הווירטו מרכזי גם להבנת החיבור "דיונים". בניגוד ל"הנסיך", שהוא במקרה הטוב ביותר פמפלט פוליטי, זהו חיבור אנליטי המבקש להבין, מתוך דיונים מפורטים בעשרת הספרים הראשונים של ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס, את הסיבות לגדולתה של רומא: כיצד נהפכה עיר קטנה במרכזה של איטליה לאימפריה עולמית. מעבר להסברים המקובלים הקושרים את עוצמתה של רומא במיקומה הגיאוגרפי, מבסס מקיאוולי את עוצמתה של רומא על טיב משטרה ועל תודעת האזרחות המפותחת והממוסדת של אזרחיה, שגיבשה במשך מאות שנים משטר רפובליקאי יציב, בעוד שערי-מדינה אחרות התגלגלו והידרדרו מצורת משטר אחת לאחרת.

את יציבותה של רומא תולה מקיאוולי - במידה מסוימת בעקבות ההיסטוריון פוליביוס - בכך שמשטרה היה משטר מעורב (המתרגמת נזקקת למושג "משטר ממוזג", אך נראה לי כי המושג "משטר מעורב" מעוגן דיו בטרמינולוגיה העברית של מדעי המדינה), וכך חמק מגלגול המשטרים שהופך מונרכיה לאריסטוקרטיה, ואריסטוקרטיה לדמוקרטיה, ודמוקרטיה המידרדרת לשלטון ההמון מפנה מקומה לטירניה וחזור חלילה.

בניגוד לאתונה ולספרטה, שלהן היה מחוקק מכונן - סולון מכאן וליקורגוס מכאן - המשטר הרומי לא נוצר על ידי מעשה חקיקה בודד, אלא צמח באופן הדרגתי, בדרך של מסה ומעש, מתוך תודעתם של אזרחיו, לעתים בתהליכים מוסדרים ולעתים בדרכים אלימות. אך בסופו של דבר, נוצר איזון בין מרכיביה השונים של החוקה הרומית: היסוד המונרכי נשמר בדמותם של שני הקונסולים בסנאט, שלכל אחד מהם סמכות כמעט בלתי-מוגבלת; היסוד האריסטוקרטי מצא את ביטויו בסנאט; ואילו היסוד העממי הפלבאי התבטא באסיפת העם ובסמכותם של הטריבונים העממיים. לכאורה, מערכת כזאת של סמכויות חופפות ומנוגדות זו לזו היתה מתכון לשיתוק, אך הדרך שבה צמחה, מתוך הניסיון הפוליטי ותבונת האזרחים - הווירטו - היא שאיפשרה לכל שכבות האוכלוסיה למצוא לעצמן ולאינטרסים שלהן ביטוי מתאים במוסדות השלטון ולראות את הרפובליקה כביתן.

בניגוד לדעות המקובלות, הרואות במתיחות בין השכבות הפלבאיות ובין הסנאט פגם, רואה בה מקיאוולי את המפתח לכוחה של רומא: לא המתיחויות עצמן והמהומות הכרוכות בהן לעתים הן הנותנות , אלא מבחן התוצאה. בערי-מדינה אחרות (כמו אתונה) שבהן היה יסוד אחד הגמוני, לא נוצרה סולידריות כלל-חברתית: האריסטוקרטיה ראתה בדמוקרטיה משטר מעמדי, והדמוקרטים ראו בניסיונות האריסטוקרטים לחזור לשלטון ("30 הטיראנים") מערכת של דיכוי - וכתוצאה מכך נחלשה אתונה וגלשה למלחמת אזרחים דווקא בתקופה הקריטית של המלחמות הפלופונסיות.

לא כך ברומא, על משטרה המעורב. ברומא נוספה לכך האפשרות של הכרזת דיקטטורת חירום זמנית, מוגבלת לשישה חודשים - והיא לא נהפכה לבסיס לדיקטטורה מתמשכת בגלל קיומם של המוסדות האחרים - הקונסולאט, הסנאט והטריבונאט - שלא איפשרו את חריגתה מעבר למגבלות הזמן הקבועות. בימינו היינו קוראים לכך שיטה של בלמים ואיזונים.

גורם נוסף שאותו מונה מקיאוולי בחיבורו כבסיס לסוד כוחה של רומא היה היסוד העממי של צבאה. כפי שציין גם ב"הנסיך" וגם בחיבור "על אמנות המלחמה", מקיאוולי ראה, מניסיונו הפוליטי, את הגיוס העממי וצבא העם גם כבסיס למשטר הרפובליקאי וגם כיסוד לחוסנה של המדינה כלפי חוץ: כלל האזרחים נלחם למען מה שהוא חש ששייך לו, ומוכן להקריב את חייו למען מדינה שהוא רואה בה את ביטויי חירותו, בעוד שצבא שכירים מעוניין רק בביזה ובוודאי שלא יהיה מוכן לסכן את חייו. צבא עממי זה עמד לרומא בייחוד במלחמותיה במונרכיות ההלניסטיות האבסולוטיות, והרחבת זכות האזרחות והבחירה לכל תושבי איטליה איפשרה גם גיוסים רחבים יותר וגם צירוף אוכלוסיות רחבות יותר לתודעת האזרחות הרפובליקאית. את יכולתם של הקאנטונים השווייצים לשמור על עצמאותם בתקופתו תולה מקיאוולי בגיוס העממי של כלל תושביהם.

במקביל, רואה מקיאוולי גם חשיבות לדת בגיבוש תודעת האזרחות והווירטו ורואה בכנסייה הקתולית את הסיבה להתפוררות המדינית באיטליה, שכן היא מונעת פיתוח נאמנות רפובליקאית כלל-אזרחית.

עם כל התמקדותו של מקיאוולי במידות הטובות הכרוכות בווירטו, הוא יודע עד כמה המקרה והנסיבות החיצוניות של גורל ומזל - ה"פורטונה" - משפיעים על גורלם של עמים ויחידים. אולם כפי שהוא חוזר ומדגיש, הפורטונה ככל שהיא עיוורת ומקרית, מתייחסת למציאות הניתנת לעיצוב מודע על ידי הווירטו והתכונות האישיות והאזרחיות. לדידו, הווירטו הרומית, במוסדותיה ובחקיקתה, יצרה את היציבות שאיפשרה לרומאים לנצל הזדמנויות היסטוריות, שכן יכלו להתבסס על מוסדות רפובליקאים חזקים ועל צבא עממי ממושמע.

למרות כמה רמיזות פה ושם, מעניין לדעת מה דעתו של מקיאוולי על הסיבות להידרדרותה של הרפובליקה הרומית במאה הראשונה לפני הספירה ולעלייתם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס, ששמה קץ למאות שנים של היסטוריה רפובליקאית: האם היה זה ההיקף העצום של השליטה הרומית, שפגע בווירטו הרפובליקאית, או הצורך להחזיק למעשה צבא-קבע כדי לשלוט בשטחים אלה, צורך שהעלה מפקדים צבאיים לעמדות כוח שעירערו את סמכות מוסדות הרפובליקה - או שמא היה זה העושר הרב שזרם מן הפרובינציות אל המטרופולין שעל גדות הטיבר והפך את הצבר העושר למניע מרכזי בפוליטיקה? לכל אלה יש רמיזות הפזורות פה ושם, אך תשובה אחת וחד-משמעית אין - וחבל.

רנסנס דו-פרצופי

הוצאת שלם הוסיפה נדבך חשוב לסדרת ספרי המופת במחשבה מדינית בהוצאתו לאור של ספר זה. איני שולט באיטלקית, ולכן איני יכול לפסוק באשר לדיוקו של התרגום, אך הוא נראה לי בהיר, קולח ומציג את רעיונותיו של מקיאוולי בצורה חדה וברורה. עם זאת, אולי ראוי היה ללכת בעקבות תרגומים אחרים (לאנגלית, למשל) ולפצל את משפטיו הארוכים והמפותלים של מקיאוולי למשפטים קצרים יותר, שהיו מוסיפים בהירות לטקסט שאינו תמיד קל לקריאה בגלל עומס ההתייחסויות ההיסטוריות, למרות ההערות מאירות העיניים שנוספו לתרגום.

בנוגע לתרגומו של מושג אחד יש לי השגה: המושג "Civilit" מתורגם כ"תרבות", אבל נדמה לי כי לאור ניתוחיו ההיסטוריים של מקיאוולי, ראוי היה יותר לתרגמו בתור "תרבות אזרחית", מה שהיה גם מקל על הבנת טיעוניו של מקיאוולי בהקשר זה.

המפתח שבסוף הספר הוא מפורט ביותר, אך מצומצם רק לשמות ולא למושגים, כך שמי שמחפש, למשל, את מושג ה"וירטו", שהוא כל כך מרכזי לטיעוני מקיאוולי, לא ימצא אותו שם.

המבוא המלומד של הלי זמורה מפורט ומקיף ומשקף התמצאות מרשימה ומעמיקה הן בהגותו של מקיאוולי והן במקומה במחשבת הרנסנס. אבל ככל שהוא מקצועי ומדעי, נדמה כי הקוראים המשכילים, שאינם בני-בית בהיסטוריה רומית או במחשבה מדינית, יתקשו למצוא בו את השבילים הנחוצים להבנת החיבור עצמו: הצגה קצת פחות מלומדת של החיבור ובעיותיו הייתה אולי מועילה יותר לקרב את החיבור להבנתם של הקוראים.

כבן דורו, מייצג מקיאוולי את משמעות ההשתחררות מכבלי הדת והכנסייה המאפיינת את פרדוקס הרנסנס: מצד אחד, פריצה מדהימה בעושרה וביופייה אל הומניזם המתבטא בשירה, בספרות, בהגות, בארכיטקטורה, בפיסול ובציור; מצד שני, אותם עקרונות הומניסטיים, המשחררים את הפרט מן הדת, משחררים אותו גם מן הריסונים המוסריים שהדת מבקשת - וכמובן לא תמיד מצליחה - להטיל על היחיד השואף לממש את עצמו ללא סייג וגבול. כך קורה שגדולי הפטרונים של האמנות בתקופת הרנסנס - אפיפיורים ונסיכים - הם בעת ובעונה אחת גם שליטים עריצים, חסרי מעצורים ורצחנים: אפשר להתענג על יופיה של שירה ושמימיותם של ציורים ופסלים - ולהרעיל, כמו צ'זארה בורג'יה, את אורחיך. שתי פנים להומניזם של הרנסנס, וגם מקיאוולי עצמו הוא חלק מדמות יאנוס זו.

הפרופ' שלמה אבינרי ערך את הקובץ "מלחמה ושלום" שהופיע לאחרונה בהוצאת מרכז זלמן שזר



ניקולו מקיאוולי, סאנטי די טיטו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו