בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפלטון לא היה אלא משה, אשר דיבר בלשון היוונית

אברהם מלמד סוקר את גלגוליו של המיתוס על המקור היהודי של כל החוכמות במשך יותר מאלפיים שנות כתיבה

תגובות

רקחות וטבחות, המיתוס על מקור החכמות, מאת אברהם מלמד, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2010, 535 עמודים

האומנם מקור כל החוכמות, דהיינו מכלול הידע האנושי לתחומיו השונים - מדע ופילוסופיה, אמנות ומלאכה - מקורו ביהדות, וליתר דיוק - בתורת משה? הפרופסור אברהם מלמד חוקר בספרו החדש את התפישה הזאת, המוכרת לכל אוהבי מחשבת ישראל, חוקריה ולומדיה. מלומדים, פרשנים, פילוסופים, מקובלים והוגי דעות לאין מספר העניקו ביטויים מגוונים לרעיון הזה, ואף על פי כן, עד להופעת ספרו של מלמד לא נסקרו מופעיו השונים של המיתוס ולא נבחנו פניו השונות במהלך ההיסטוריה.

הספר נחלק לארבעה חלקים עיקריים, העוקבים אחר גלגולי המיתוס על מקור החוכמות בעת העתיקה, בימי הביניים, בתקופת הרנסנס ובעת החדשה. הוא עוסק במקורות שנכתבו החל במאה הרביעית לפני הספירה וכלה בראשית המאה ה-21, וכך מקיף למעלה מאלפיים שנות הגות וכתיבה. המחבר מתאר את האופן שבו בא המיתוס לידי ביטוי בתרבות היהודית, בתרבות ההלניסטית, בנצרות ובאיסלאם. אגב כך נחשפת מערכת זיקות מורכבת בין התרבויות והדתות השונות.

מי הגה לראשונה את הרעיון המוזר והמופלא הזה? עד כה רווחה הסברה כי מקור המיתוס במסורת היהודית, והוא נועד להגדיל את שם היהדות באמצעות הטענה כי לא ייתכן תחום דעת אנושי כלשהו אשר לא יהיה גנוז בתורת ישראל. אבל מלמד מחדש כי מקור המיתוס המופלא אינו יהודי כלל ועיקר, וכי "הביטויים הראשונים של המיתוס על חוכמת היהודים מופיעים בתרבות ההלניסטית הפגאנית סמוך לשנת 300 לפני הספירה" (עמ' 3). תרבויות המזרח הקדום סיקרנו והקסימו את בני יוון, וכך נוצרה "קרקע פורייה לקליטה, לפיתוח ולהפצת הרעיון על ראשוניותם ועליונותם הפילוסופית של היהודים" (עמ' 5).

בחלוף השנים גויס המיתוס על ידי יהודים בני כל הדורות. את התהליך הניעו שני כוחות עיקריים. הכוח האחד היה אמונה תמימה כי מקורו של כל רעיון גדול חייב להיות ביהדות, הדת המונותיאיסטית הקדומה והנצחית. הכוח האחר היה התובנה כי מיתוס זה יכול לשמש אמצעי מתוחכם להענקת לגיטימציה לעיסוק בתחומי מדע מודרניים, שהרי מקורם עברי.

הספר מקבץ שפע דוגמאות לתהליך רב-אנפין זה, ומתאר את תגובתם של חכמים יהודים שונים למפגש עם תחומי דעת חדשים כגון פילוסופיה, מתימטיקה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה והיסטוריה. הספר מצביע על תהליך חוזר ונשנה בהיסטוריה היהודית. לאחר שאחד התחומים האלה עורר את תשומת לבו של חכם, הוחלט "לגייר" אותו בדיעבד ולהכריז כי מקורו בתורת משה. אחד המנגנונים הנפוצים ל"גיור" המדעים השונים היה הפצת סיפורים המסבירים כי גדולי הפילוסופים ואנשי המדע בני אומות העולם ינקו את חוכמתם ואת חידושיהם ממוריהם היהודים הקדומים. כך נפוצה האגדה כי אפלטון למד את תורתו ממשה או מירמיהו, וכן רווחו סיפורים על כך שאריסטו יהודי מלידה, או התגייר באחרית ימיו.

מקור המסורת שאפלטון למד אצל הנביא ירמיהו בכתבי אוגוסטינוס. הוא עצמו שלל מסורת זו מפני שאינה עומדת במבחן הביקורת ההיסטורית, אך סבר כי אפלטון אכן למד את תורת משה בעת ביקורו במצרים, בעזרתם של חכמים יהודים עלומי שם. מסורת זו התגלגלה ממקורות נוצריים אל הוגים יהודים בימי הביניים, כגון שם טוב אבן פלקירא, נתנאל בן נחמיה אבן כספי, ושלמה בן יהודה מלוניל, ומהם עברה למלומדים שפעלו בראשית העת החדשה. מקום מיוחד תפסה אגדה זו בהגותו של יהודה אברבנאל, אשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 כתב בספרו "שיחות על האהבה": "אפלטון, שלמד מפי הזקנים שלנו במצרים, ראייתו היתה מעמיקה יותר".

בימי הביניים, כששלטה הפילוסופיה האריסטוטלית בכיפה, רווחו הסיפורים על השפעת היהדות על אריסטו. יוצרו הראשון של המיתוס היה קלארכוס איש סולי שבקפריסין, אשר פעל במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה. מלומדים הלניסטים ורומיים שבו וציטטו מדבריו, וכך שימרו אותם לדורות הבאים. המלומד היהודי אברהם פאריסול, שפעל באיטליה בשלהי המאה ה-15 ובראשית המאה ה-16, הביא בכתביו שני נוסחים של המיתוס. על פי הנוסח המתון אריסטו למד את תורתו מחכמי ישראל, ואילו על פי הנוסח הרדיקלי היה אריסטו יהודי מבטן ומלידה: "גם מה שמפורסם מאריסטו היותו יהודי ונכלל ונזכר בדברי החכמים ואמרו עליו: לכו ונקביל פני אריסטו חברנו". בצד דמויותיהם של אפלטון ואריסטו, המתוארים כמי שספגו את עיקרי רעיונותיהם מתורת ישראל הקדומה, נזכרות דמויות נוספות, בהן סוקרטס, פיתגורס, זורואסטר ותלמי - כתלמידיה הנאמנים של תורת משה.

במקביל להפיכתם של הפילוסופים הקדומים לחובבי ציון מובהקים, מצטיירים חכמי ישראל כמדענים וכפילוסופים דגולים. כך למשל מתואר אברהם אבינו כאבי האסטרונומיה, ובספר "שלטי הגיבורים" (1612) הוא אף מוכתר בתואר אבי תורת הלחימה, כפי שהיתה מוכרת בתקופת הרנסנס. הדמות הבולטת בהקשר זה היא שלמה המלך, החכם מכל אדם, שהוצג כ"חכם כולל" - homo universalis - הדמות האידיאלית של תקופת הרנסנס, אדם משכיל הבקי בכל החוכמות והאמנויות. בהמשך לכך איתרו חכמי ישראל את מקורותיהם היהודיים הראשוניים של תחומי דעת נוספים, כמו מוסיקה ורטוריקה, חקלאות וארכיטקטורה, גיאוגרפיה ואסטרונומיה.

רעיונות, מקורות וסיפורים מרתקים רבים נכללים בספר. קולה הקולקטיבי של היהדות הבוקע מתוכו אומר כביכול בפרפראזה על הפתגם הלטיני העתיק: "יהודים אנחנו, ושום דבר אנושי אינו זר לנו". כלומר, יהודים בני כל התקופות, ההשקפות והדעות, חיפשו מבחר דרכים יצירתיות לכלול בעולמם את חידושי המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. במציאות שבה כל בן אנוש הוא בן למסורת מסוימת, קשה היה לאמץ באופן חופשי רעיונות שצמחו על קרקע זרה. אבל חכמי הדת היהודית לא יכלו להישאר אדישים לפירות הרוח האנושית הצומחים בעולם הפגאני, הנוצרי והמוסלמי, וסירבו להאמין כי דתם גוזרת עליהם הסתגרות בארבע אמות של הלכה.

בהקדמת פירושו למסכת אבות שבמשנה קבע הרמב"ם את המוטו "שמע האמת ממי שאמרה". דהיינו, יש לקבל, לאמץ וללמוד כל רעיון נכון, יהיה מקורו יהודי, יווני או מוסלמי, קדום או חדש. דומה כי בכך קלע הרב לרוחה האותנטית של הדת היהודית הקדומה, שכן אף אם ראשיתה בניתוק שגזר האל על אברהם מארצו, ממולדתו ומבית אביו, הרי המשכה במגעים אינטנסיביים ורבי השראה עם התרבות הסובבת. המקרא עצמו מעיד על כך שבחירי בניו רכשו את חינוכם והשכלתם בחצר פרעה מלך מצרים, ומטען זה איפשר להם להנהיג ולהוביל את עמם לאתגרים שעוד נכונו לו. כך נאמר בהקשר זה בדברי חז"ל: "משה עשה בפלטין של פרעה ארבעים שנה ובמדין ארבעים שנה ושימש את ישראל ארבעים שנה" (בראשית רבה ק י). אליהו בן אמוזג, החכם האיטלקי בן המאה ה-19, ביאר: "אין ספק שלא ישב בפלטין של פרעה מבלי שיתלמד כל הראוי לבן גדולים".

הספר "רקחות וטבחות - המיתוס על מקור החכמות" מתאר כיצד יוונים ורומאים, פגאנים, יהודים ונוצרים, היו שותפים כולם לתחושה כי בנבכי ההיסטוריה טמונה חוכמה קדמונית, ורק תרבות שתשכיל לבסס את הווייתה על אותו יסוד מוצק תזכה לשגשוג. אליהו דל מדיגו, שפעל באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-15, קבע כי הידרדרות מדינית וחברתית גורמת בהכרח לדלדולה של הרוח האנושית. הוא לא התייחס ליהדות בלבד, אלא הוטרד משכחת תרבות יוון ורומא עקב נפילתן של אימפריות קדומות אלו. בהיותו מקורב לחוגי ההומניסטים האיטלקים בפירנצה, פעל עמם שכם אל שכם בניסיון לשחזר את המקורות הקלאסיים האבודים. הקשר בין חולשה פוליטית להידרדרות רוחנית שריר וקיים, ונראה גם שעוצמה רוחנית הנשענת על פתיחות תרבותית היא מפתח חשוב לכינון ביטחון בר קיימא וצדק חברתי.



מיכלאנג'לו, ירמיהו. היכן למד אפלטון תורתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו