בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | סוד הקירבה הבלתי אמצעית

פרשת "יתרו"

תגובות

בפרשת השבוע, "יתרו", מגיע המסע במדבר לשיאו הראשון עם נתינת עשרת הדיברות. הדיבר השני הוא: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד). מה הבעיה בעשיית פסל? עשיית פסל היא מעשה של היבריס. כאילו יכול האדם לברוא כפי שברא הקב"ה. או בלשון המכילתא דרשב"י: "מה תלמוד לומר פסל? אלא אם אתה עושה כן נמצאת פוסל עולם ממני והריני פוסל עולם ממך".

על פי המכילתא, עשיית הפסל היא מעין גזילת זכויות היוצרים של הקב"ה על העולם; פסילת העולם המקורי שיצר הקב"ה; כעונש עליה יפסול וירחיק הקב"ה את המקור - את עולם עצמו - מן המפסל.

אך אולי יש כאן דבר מה נוסף. האדם מנוע מליצור יצירה שלמה משום שאין בידו הכוח להעניק את הדבר החשוב ביותר ליציר כפיו: העצמאות, החותמת האחרונה שבה חתם הקב"ה את בריאתו - "ויפח באפיו נשמת חיים". האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא איסור על האמונה שיציר הכפיים הוא המציאות עצמה. יש לדעת את המציאות ממקורה, להתבונן בה ולא ליצור דימוי שלה ולהכירה דרכו, שכן כל דימוי יהיה רק חיקוי חיוור של המקור ואף יהיה בבחינת קריאת תיגר על הקב"ה.

זה איסור על מתן אמון בדימוי, בייצוג וביכולתו של האדם להכיל בכליו את מלוא הספקטרום של המציאות, שכן התפישה האנושית לעולם תהיה חסרה מול עושרה ורוחבה של המציאות כשלעצמה. במובן זה, האיסור על עשיית הפסל הוא המשך ישיר של הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך". הדיבר הראשון הוא הצהרה על ייחודו ואחדותו של הבורא, והשני - על ייחודה של הבריאה. האיסור על החיקוי הוא הזמנה לפגוש את המציאות כפי שהיא, להכיר את המציאות בכל רגע ורגע מחדש. לא לדעת מראש מה היא, לא לחשוב בדוגמות ובצורות מקובעות, אלא לשמוע את השדר האלוהי התדיר.

איסור דומה חוזר במלים אחרות בסופה של הפרשה, מיד לאחר עשרת הדיברות. בני ישראל נבהלים ממלותיו של הקב"ה, ומבקשים ממשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שם כ, טז). לכן, "ויעמד העם מרחק, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים". ברגע זה נבחר משה לא בידי הקב"ה אלא בידי העם. על משה מוטלת המשימה להיות חוליית ביניים לעם, שתפקידה לקשר בין האדם לבין הקב"ה ולכן גם להרחיק ביניהם. החזרה על "לא תעשה לך פסל" היא הציווי הראשון שמצווה עליהם הקב"ה אחרי הצבת המתווך - "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך ואת צאנך ואת בקרך" (שם כ, יט-כא).

מדוע חוזר הציווי דווקא כאן, דווקא עכשיו? תשובה אמיצה על שאלה זו עונה ר' מרדכי יוסף ליינער, האדמו"ר מאיז'ביצא, בעל ספר "מי השלוח": "אכן זה מורה שלא יעבוד כמצוות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך, יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד לה' יתברך במדת אהבה ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו" (פרשת יתרו).

אם האיסור הראשון "לא תעשה לך פסל" נועד לשמור את האדם מלהתרחק מן המציאות, בא הציווי השני, "לא תעשון אתי אלהי כסף", לשמור על האדם מלהתרחק מן הקב"ה. דווקא כאן, דווקא עכשיו, מול ההגנה והתיווך שמבקשים בני ישראל ממשה, מזמין אותם הקב"ה לבוא ולהיפגש עמו ללא מחיצות ומתווכים. ההדגשה הפעם אינה על הדינמיות של הבריאה אלא על האינדיבידואליות של האדם. אין לסמוך על תיווכו של משה. דרכו של משה להגיע אל הקב"ה נכונה לו, אך לא לכל אדם. כפי שיצחק פילס לו דרך משלו, דרך שונה מדרכו של אברהם אביו, כך לכל אדם יש דרכו האישית להגיע אל הקב"ה. הפסל המוזהב או המוכסף אולי בטוח יותר, קרוב יותר, אך הוא אינו יכול לספק את דרישותיה החד-פעמיות של האישיות האינדיבידואלית.

דרשתו של "מי השלוח" מעמידה את האדם במקום בודד, כמעט נטול מסורת, שמצויים בו רק הוא והקב"ה, ומדברים במעין שפה פרטית השייכת רק להם. אך אינטימיות זו אינה נקנית בקלות. הוויתור על התיווך הוא עניין מסוכן. אדם יכול לוותר על תיווכו של משה ולמצוא עצמו קירח מכאן ומכאן. איך ידע שמצא את דרכו שלו, הנכונה לו? "מי השלוח" מחלץ עצה לכך מתוך סופו של הפסוק: "מזבח אדמה תעשה לי": "וזהו ?מזבח אדמה תעשה לי'. מזבח רומז על קווי, ואדמה רומז על פשיטות. היינו שתקווה לה' בפשטות ויעזור לך ה' יתברך" (שם).

אין פתרון קסם ואין דרך קלה, על האדם לקוות - לרצות להגיע אל אלוהיו - ולעשות זאת בפשטות ובכנות, ללא עזרים חיצוניים, ללא עזרת מתווך: "שתקווה לה' בפשטות ויעזור לך ה' יתברך". רק רצון וכנות יסללו את דרכו של האדם אל אלוהיו, ואולי על העדרם קובל הקב"ה: הרי "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", אתם כבר יודעים את סוד הקירבה הבלתי אמצעית אלי; עכשיו היזהרו: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו