תומאס אדוארד לורנס בכאפייה הוא המרתף התת-מודע שלנו

ביקור בספרייתו של הדיפלומט יעקב רוזן, מגדולי האספנים של מיתוס לורנס איש ערב

בני ציפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ציפר

משפטי הפתיחה של הראיון הזה, עם אספן הספרים והדיפלומט יעקב רוזן, החלו להיכתב לפני כשנתייים. זה היה ברבת עמון, יעקב רוזן שירת שם כשגריר ישראל לממלכה ההאשמית. אני, תייר שהזדמן לרחוב המלך טלאל שבמרכז הישן של רבת עמון, נעצרתי לפני חנות קטנה לממכר כלי זכוכית-צבעונין, שבעליה, האדון הגופ קוקוזיאן, ארמני יליד העיר, שטח לפני סיפור מתסכל. אחותו, סיפר, גרה בירושלים, והיא זקנה וחולה. בתה, כלומר אחייניתו של האדון קוקוזיאן, גרה ברבת עמון, וכל בקשותיה מן השגרירות הישראלית לאפשר לה לנסוע לירושלים לבקר את אמה נתקלו בקיר של סירוב.

הבטחתי לעזור לו. כתבתי מכתב אישי אל השגריר בשמו של האדון קוקוזיאן, וביקשתי שיתערב לטובת האחיינית. בתוך ימים קיבלה האחיינית את האשרה המיוחלת. רשמתי בלבי את השם יעקב רוזן בפנקס של הנפשות הטובות.

לא התפלאתי על כן, כשנודע לי לימים שרוזן הוא, לבד מפקיד גבוה של המדינה הציונית, גם אספן גדול של ספרים, ושנושא הספרים שהוא אוסף קשורים בשמו של אדם לא-ציוני בעליל: לורנס איש-ערב, אותו איש-אגדה בריטי שהמריד את עמי ערב נגד הטורקים בעת דמדומי שלטונה של האימפריה העותמאנית, ועמד במידה רבה על ערשן של כמה ממדינות המזרח התיכון. נדברנו פעמים אחדות שאבוא לראות את האוסף שלו, עד שלבסוף, לקראת סוף השבוע שעבר, עמדו רגלי בשער ביתו שברחוב הע"ח שבמוסררה.

רוזן שוב אינו השגריר בירדן מזה כשנה. יש לו געגועים עזים אליה אבל הוא יודע שאם ישוב לרבת עמון ייאלצו שלטונות ירדן להקיף אותו בשומרי ראש. הוא מחכה על כן להישכח שם, כדי שיוכל לנסוע כאיש פרטי. לבו יוצא בעיקר אל חנויות הספרים של רבת עמון, שם מחכה לו אולי, מי יודע, מהדורה נוספת שלא הכיר, של ספר מספרי לורנס בערבית, או מציאה אחרת מן הסוג הזה. שהרי לא אחת התחוללו לו נסים כאלה בירדן.

כמו אז, כשבדרך אקראי, התברר לו פעם ששכנו לבניין, בעת שהתגורר בשכונת סוויפיה שברבת עמון, הוא קצין גבוה בצבא ירדן שאביו היה מחבריו של לורנס איש ערב, והעיד על הקורות אותו עם לורנס באוזני ההיסטוריון הירדני סולימאן אל-מוסא. אבל מה ששימח ביותר את רוזן הוא שאותו שכן החזיק בביתו מהדורה ראשונה ונדירה של הספר שחיבר סולימאן אל-מוסא על לורנס. אל המהדורה הזאת השתוקק רוזן. לבסוף הצליח לפתות את שכנו לקבל מידיו ארבעה עותקים מן המהדורה השנייה של הספר, שהיו ברשותו, תמורת עותק של המהדורה הראשונה. לקצין זה לא שינה במיוחד. בשביל רוזן זה היה כמו כיבוש מחדש של האברסט.

כי זאת יש לדעת: בקרב אספני לורנס העולמיים, רוזן נחשב אחד בעשירייה הפותחת ("יש 300-400 אספנים פעילים"). ומומחיותו היא הספרים שיצאו לאור על לורנס ושל לורנס בערבית. בתור מומחה לתחום זה השאיל בשנה שעברה למוזיאון של אולדנבורג בגרמניה מהדורות של כתבי לורנס בערבית לתערוכה ושמה "ת"א לורנס, לידתו של מיתוס", שתעבור באפריל הקרוב לקלן. ללמדנו, שהעניין בלורנס לא דעך כלל במאת השנים לקיומו של המיתוס.

לשאלה "למה דווקא לורנס?" מזדרז ועונה רוזן סימולטנית עם אשתו ההולנדית, אנט, במלה אחת: "ג'וק!" אנט היא אמנית, ציירת מחוננת בזכות עצמה, המציירת בסגנון היפר ריאליסטי, גופני וחושני מאוד, בין השאר את דיוקן בעלה, המוצג בסלון, או את גבו החשוף של בנם, גב רחב וגברי, בציור ענק התופס את העין בכניסה לבית. להיות אספן של לורנס פירושו לגעת במקצת בדמות של אדם גופני לא פחות, שהיו לו, כפי שרמז בעצמו, טעמים מיניים מיוחדים, כגון ששאב הנאה מלהיות מוכה על ידי גברים.

רוזן מדבר על נטיותיו המיניות של לורנס ביבושת מסוימת, בלי מבוכה, בלי להביט בפני, תוך כדי התעסקות במדף הספרים שלו. הוא מוציא מתוכו את הספר שפתח, לדעתו, את הדיון בלורנס ה"גיי". זהו ספרם של פיליפ נייטלי וקולין סימפסון, "החיים הסודיים של לורנס". רוזן חש להציג לעיני את התרגום לנורבגית (!) של הספר. אך גם את סדרת קומיקס יפאנית, שיצאה לאור בשבעה המשכים, על חיי המין המוזרים של איש ערב.

מסעותיו בעקבות הספרים על לורנס נמשכים במקביל לקריירה הדיפלומטית שלו. בלונדון החל לראשונה באיסוף ספרים לבני הנעורים על אגדת לורנס, אותו גיבור כחול עיניים, שהיה לובש מדים של שייח' וכך קנה את לבם של בני ערב ללכת אחריו ולמרוד במלכות השולטן הטורקי. כשעבר לארצות הברית המשיך באיסוף של המהדורות האמריקאיות לאותם ספרים, שנראו זהות אך בחושי האספנות שלו כבר ידע להבחין בהבדלים ובניואנסים. שם, בניו יורק, באמצע שנות השמונים, פירסם מודעה במוסף לספרות של ה"טיימס", ובה הצעה לקנות מכל המעוניין בכך כל פרסום הקשור בלורנס.

ב-1987 נפתחו לפניו שערי קהיר, ושנה לאחר מכן, כשציין העולם מאה שנה להולדת לורנס, היה יכול רוזן להרצות בכנס שהתקיים במאליבו שבקליפורניה על מגוון ההתייחסויות לדמותו של לורנס בעולם הערבי. בעיקר מצא עניין בהקדמות שנכתבו למהדורות המתורגמות לערבית של "שבעת עמודי החוכמה", ו"המרד במדבר", שני ספריו המרכזיים של לורנס. מאז אחרי מותו, באמצע שנות השלושים, אין היחס ללורנס חדל להשתנות באופן קוטבי בעולם הערבי. פעם הערצה גדולה ואהבה. פעם חשדנות. פעם כאל סוכן ציוני. לאחד משיאי האיבה אליו הגיע העולם הערבי כשנודע, בתחילת שנות התשעים, כי צבא ארצות הברית המליץ באוזני קציניו לקרוא, למקרה שיישלחו למשימה במלחמה נגד עיראק, את לורנס כדי ללמוד ממנו כביכול את ה"מנטליות" של הערבים וכיצד לשלוט בהם. השמועה הזאת עשתה לה כנפיים ובאחת נהפך לורנס לאויב הערבים בגין כך.

רוזן מונה באוזני את צליליהם המכשפים של שמות השכונות בקהיר, שבהן שוטט בשווקים ומצא אוצרות-לורנס. שכונת אזבכיה, וכיכר תחריר, וסיידה זיינב. תאבונו לא ידע שובע, ובעזרת סוכני משנה הצליח לשים את ידיו על ספרים שנודע לו על קיומם בארצות שישראלים שאינם מורשים בכניסה אליהן, כגון סוריה ולבנון ועיראק, מרבצים רציניים של זהב-לורנס. דרך האינטרנט הצליח לגלות שבספרייה הלאומית של עיראק לבדה יש 49 פריטים שונים של ספרי לורנס בערבית, וביניהם המהדורה הראשונה בהחלט, של התרגום הערבי הראשון בהחלט, של "שבעת עמודי החוכמה", שנשכח מלב. כשפלשה ארה"ב לעיראק, והחל להתמוטט משטרו של סדאם חוסיין, והגירה גדולה החלה לכיוון ירדן, הצליח לנצל את גל הנמלטים כדי לבקש שיעבירו לו מעיראק מהדורות של ספרי לורנס שלא היו לו.

כדי לשים את ידו על לורנס ביידיש נדרשה לו סבלנות רבה, שהשתלמה לבסוף. ממאגר הספרים המרכזי של ספרי יידיש שבאמהרסט, ניו יורק, הספרייה המרכזית המחזיקה כביכול את כל הפרסומים שישנם בשפת יידיש, הודיעו לו שאין להם שמץ של דבר על לורנס. עברו חמש שנים, עד שרוזן הזדמן יום אחד ל"יד ושם" בירושלים. שם מצא, בתוך עדות שמסר אדם על אחיו שנספה בשואה, כי אחיו זה היה המו"ל והיוזם של סדרת החוברות העממיות ביידיש "גראשן ביבליאטעק" (ספרייה בגרוש), ובהן - - sure enough חוברת על "לאורענס, דער געהיימניפולער שפיאן" (לורנס, המרגל המסתורי), מעוטר בדיוקן של לורנס "אלס אראבישער שייך" (כשייח ערבי).

ספרים רבים יוצאים לאור על לורנס והמעיין אינו חדל לתת את מימיו. בין הדברים החדשים יחסית הוא הספר "מימי בבל" מאת דייוויד סטיבנס, או "לחלום על סמרקנד" של מרטין בות'. וספר על היחסים המסובכים בין לורנס לאהרן אהרונסון (רוזן: "אהרונסון לא סבל אותו"). בעברית, ראשון מתרגמי לורנס היה יעקב קופילביץ, לימים ישורון קשת, שתירגם את "המרד במדבר" ב-1931. בספריית פועלים יצא לאור גם הספר "לורנס" של עמרם שייר. רוזן הכיר אותו.

ב-1908, מציין רוזן, כתב לורנס מכתב לאמו מגדות הכנרת, לאחר ביקור במושבה מנחמיה בזו הלשון בערך: "במקום שיהודים באים אליו, הנוף נעשה ירוק". כלומר: הוא אמנם הזדהה מאוד עם הערבים ורגז מאוד כשלא מומשו ההבטחות שהמערב חילק להם, אבל גם הבין שהציונות והתנועה הערבית יכולות להשלים זו את זו. בימים ההם, כשנציג הציונות בעולם היה חיים ויצמן, שהיה אכן בידידות עם לורנס, ולא אביגדור ליברמן, זה ודאי היה יכול להיות אפשרי יותר. את זה לא אומר רוזן. זו מחשבה שלי.

רוזן, מצדו, מתאמץ לענות לשאלתי, שנותרה ללא מענה, לפשר המשיכה שלו אל לורנס. "אני אוהב את השיטתיות שלו", הוא קורא, ומנסה להסביר את תרומתו של לורנס בתחום הלוחמה הזעירה. בתחום הפיתוח של רחפות (הרעיון המקורי שלו היה לייצר סירות הצלה לחילוץ טיייסי קרב שמטוסיהם נפלו לים), בתחום המודיעין, ואין לשכוח שגם בתחום האדריכלות היה לורנס חלוץ של חקר המצודות הצלבניות בארץ הקודש, וספרו על המצודות הצלבניות, שאינו אלא עבודת הגמר שלו לקבלת התואר הראשון, משמש חוקרים עד היום.

לבסוף קיבלתי את התשובה לשאלה "למה לורנס". רוזן הוציא מן המדף כרזת ענק של הסרט בן החמישים "לורנס איש ערב", בכיכובו של פיטר אוטול ופרש אותו לעינינו כמסך, שרק ראשו מציץ מעליו. ונזכרתי באחת (שהרי בני גיל אחד אנחנו פחות או יותר, המרואיין ואני), שגם אני חלמתי - חלמנו - להיות כוכב של חולות מדבר אקזוטיים, צעיר נצחי, שדרך ונעלם, כמו לורנס, בלי חשבון, בתאונת אופנוע. ונהיינו - נהיית - אדם מכובד, מרופד, נציג רשמי של מדינה בעייתית. לורנס בכאפייה הוא המרתף התת-מודע של מה שלנו, המכובדים בצילינדר, אסור בשום אופן לעשות. לאסוף ספרים, לכתוב עליהם, לדבר עליהם - זה כן.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ