בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | גם יפה, גם פוליטי

שי קרמר - "אימפריות נופלות", גלריה ג'ולי מ', תל-אביב

תגובות

ברטוריקה הפלסטינית מושווה מדינת ישראל לא אחת לממלכת הצלבנים - שכמותה גם היא גוף זר באזור שיקיא אותה מתוכו. כשעוברים בין תצלומיו של שי קרמר כמו אפשר לחוש בחוסר הסבלנות של הארץ הזאת, הממתינה לנער את האימפריה הנוכחית, כי בסופו של דבר נשארת רק נצחיות הארץ עצמה, המחליפה את ממלכותיה.

התצלום "קיסריה" של קרמר, בתערוכתו הנוכחית "אימפריות נופלות", מכיל את הריבוד ההיסטורי-הפוליטי של חלק מאותן אימפריות שניסו להיאחז בארץ: קיסריה, עיר פיניקית שנבנתה מחדש בתקופה החשמונאית ושוב בתקופה הרומית, ונהרסה בימי הממלוכים. קרמר מצלם את קרעי החומה, המוטלים כנתחי הזמן; מאחור נפרש ים חורפי בעל גוון מתכתי-חורפי-משחיר, כיופיה של בלדה סקוטית. בשלווה הסטואית מחלחל אקורד אפוקליפטי של סוף, וקרמר אכן מצליח למהול את היפה ואת הפוליטי במינון אמנותי ואפקטיבי למופת, באופן שאי אפשר להפריד ביניהם. זה צילום מסורתי ישיר, ללא התערבויות מחשב.

קרמר הולך ומשתבח עם הזמן. בארבע השנים האחרונות הוא התחקה במצלמתו אחר שרידי אימפריות; עכשיו הוא מגיע לאימפריה הנוכחית, שכקודמותיה מנסה להשכיח את אלו שקדמו לה, כבית קברות של אימפריות נכחדות שאבד להן חוש הזמן והמקום. אלה הם צילומיו של ארכיאולוג רומנטי וגלוי עיניים, שיש בהם אמת, יופי ועוצמה מאופקת. המבט שלו, יותר משהוא שיפוטי הוא נוסטלגי ודואב את כאב העבר וההווה. אפשר לדמיין את המוסיקה המלווה את התצלומים הללו.

התערוכה נפתחת במבט באחד מבתיו של הכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא, בואך ירושלים, בשעת ערב מוקדמת, חורפית. אורותיו הכתומים של כביש 1 מתנחשלים כנחש, וקשת האבן הופכת את התמונה לסצינה תיאטרלית של יופי מסוכסך ורך. במבט נוסף מחלון של בית עזוב בליפתא לשכונת גבעת שאול - זה מוטיב חוזר ביצירתו של קרמר - החלון ממסגר את המבט, ופנים החדר משמש קמרה אובסקורה שהזמן הטביע בו את חותמו. יחד הם מצטרפים למין תמשיח פומפאי, והחלון הוא חרך הצצה למדרון המיוער ולבנייני האבן של השכונה.

ב"מצדה" נגלה הנוף הזר והעוין שבאחורי המצדה כצדו האפל של הירח, שוב בשעת בין ערביים, בטרם חשיכה ודווקא במצדה - למרגלות המקום שבו טבחו עצמם יהודים קנאים. בתצלום אחר נראית תחנת רכבת עותמאנית, שנבנתה במלחמת העולם הראשונה בידי הטורקים ובני בריתם הגרמנים, והיא עומדת לבדה במדבר, כסכר אדיר שרק חלקיו היפים נותרו ממנו. ב"קליה" מופיע המוטיב החוזר של מבט מתוך פתחי מבנה נטוש אל הנוף. קליה, שהיתה במלחמת העולם הראשונה בסיס צבאי טורקי-גרמני שנפל לידי הבריטים ואחר כך שימשה בסיס ירדני והיאחזות נח"ל - נראית כמו תמונה בסרט של אנדריי טרקובסקי, שהמים הנקווים בתוך מבנה עזוב הם מוטיב חוזר בסרטיו. בתצלום נגלה מבנה הקסרקטין הנטוש, ובמים המכסים את רצפתו משתקפים הקירות העשנים - תצלום בסימטריה קלאסית, שהרפש משתקף בו.

קטע החומה שבנה סולימן המפואר בירושלים, עם צוהר הקשתים הנאווה בסמוך ל"שער ציון", ממלא את הפריים כולו בעבודה הבאה. באבני החומה אפשר להבחין בחורים של כדורי לוחמי הפלמ"ח, ולצדה עמוד של פנס רחוב ושתי מצלמות של משמר הגבול; האחד ניצב במלוא יופיו ההיסטורי, והשני ארעי ותלוש. ואז מגיעים אל "חורבות" "מעוז אסתר" - זה שמה של היאחזות לא-חוקית המנציחה את שמה של אסתר גליה, שנרצחה בצומת רימונים. במאי 2009 פינה צה"ל את ההיאחזות ומאז היא שבה ומיושבת מחדש. קרמר מנציח את הדיבוק הזה בשקט שלאחר הסערה. זו דמות "המבצר האחרון" של ממלכת יהודה מול יופיו הבתולי של הנוף המקראי, "מבצר" שסחפו הזמן. במרכז הבימה, כאתר זבח קדמוני, מגובבים בערימה רהיטים ומכשירי חשמל זנוחים בצבעוניות ובחומריות זרות לחלוטין לנוף הבראשית. ללא בעלים הם נדמים למין מיצב הזוי. קרוב לוודאי שהתצלום השני של "מעוז אסתר" ייהפך לאחת האיקונות של האמנות הישראלית. עדשת המצלמה מתקרבת אל ערימת ההריסות שבמרכז התצלום ויוצרת דו-שיח של יופי וכיעור בין קו ההרים הקדמוני לתל ההריסות העכשווי.

ב"מדורה" עולות לשונות אש תיאטרלית על רקע פלומת עשב דקה העוטה את ההרים הקרובים - עבודה שבה היפה והפוליטי מגיעים לקתרזיס של ממש, לאיחוד המלא. "אל-ארקיב, הריסות חומות", "אל-ארקיב, הריסות לבנות" - תצלום של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-ארקיב בסמוך לרהט, שנהרס ונבנה שוב ושוב - ומפליא ולא מפליא לגלות את הדמיון בין ההריסות בשני המקרים. דיפטיך של "יופי כעור" סוכר את התערוכה, ובו נעלמו הצבעים ליצור את הניגוד של החום והלבן. קירות הפח הוקאו חזרה אל נוף המדבר המחוק; עיסה מעוקמת, הנדמית לפסל של פרנק סטלה. ההריסות ממלאות כמעט את כל הפריים ומסתירות את רוב הנוף, שהצופה משלים בדמיונו.

עידן פרידמן - "פרטים", בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל-אביב

המפגש בין האמנותי לעיצובי הוליד במקרה של עידן פרידמן יופי לא צפוי. על פני הקירות מרחפות, כמוצגים מוזיאליים, תבניות אפייה חד-פעמיות מאלומיניום. חלקן אטומות במכסי עץ דקיקים וחלקן פתוחות במשחק איזונים נאה. בקרקעית התבניות הלא מכוסות ריקע פרידמן באלומיניום דיוקנאות יפהפיים של גברים ונשים, שבמבט ראשון נדמה שנלקחו ממטבעות עתיקים. במבט נוסף מתגלה שאלה אנשים בשר ודם בהווה, שפרידמן המיר לטכניקה העתיקה הזאת, כמו היו שכיות חמדה מעידן אחר, אטי וסבלני יותר. לעתים הדיוקן מרוקע לצד סלסולי "בהשגחת הבד"ץ".

בחלל העליון, כחלק מתערוכת היחיד המיוחדת "דוד וגולית", ממיר דוד וקשטיין קריקטורות מעיתוני מלחמת העולם השנייה אל פסיפסים גדולי ממדים - בהמרה הפוכה לזו של פרידמן. אלה הם קטעי פסיפסים פרטניים בשחור-לבן, שבהם הדימוי הרך מקובע באבני הפסיפס הקשות - אם זה היטלר הניצב כתרנגול בקצה שבשבת רוחות, אם זה קלגס נאצי שיכור מיין שיהודי בדמותו של עכביש שעיר אוחז במגפיו. בשולי הפסיפס, בשולי ההיסטוריה, וקשטיין מחדיר קטע של פסיפס צבעוני דקורטיבי, לציין את יופיו ואימתו של הזמן.



שי קרמר, מעוז אסתר, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו