בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא אמר שהשיחים האלה יהפכו בעתיד לעצי אלון יפים

כבר לא כותבים בחיסכון רחב-לב כמו זה של יעל נאמן, בלי שמץ של זיוף, חנופה, פזילה אל הכבוד ואל העורך שיתקן. אוטוביוגרפיה של ילדה מקיבוץ יחיעם

תגובות

היינו העתיד, מאת יעל נאמן, הוצאת אחוזת בית, 2011, 216 עמודים

"היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן, הוא "רומאן חניכה". היא מתארת את החיים הלא-נפרדים, שלה ושל המקום שלתוכו נולדה ב-1960: קיבוץ יחיעם, לרגלי מצודה צלבנית. המאמץ האינטלקטואלי של נאמן מושקע באירוניה, הנשענת על לשון "אני". רוב הספר נכתב בלשון "אנחנו", והקורא צריך לגייס את הדמיון כדי לזכור שכאן מדובר לפעמים ב"אני" ובמקום אחר ביותר מ"אני".

מכיוון שהיא כותבת בימים שהקיבוץ מתכלה, יש משהו, מעבר לאירוניה, בהשתחוות העמוקה שלה. האנשים שהקימו את יחיעם, לחמו שם, בנו חיים כפליטי שואה, מתוארים כחלק מהעיצוב שלה-עצמה, והייתי מפציר גם במי שלא גדלו בקיבוץ לראות ביצירה זו ספרות גדולה על שוליים, שהיו מעין-מרכז, ובת מהשוליים, שהיו מעין-מרכז, מפענחת לנו את הפירוק וההרכבה הלשוניים של המרכז השולי הזה. עכשיו, כשבאופנה ספרות מהשוליים (בחסות השלטון, כמובן, ובחסות תיאוריות), והן משתוקקת אל המרכז באופן גלוי, חנפני, ראוי לקרוא את הספר הזה כיצירה על האי-יכולת להגדיר בשום אופן מהו מרכז ומהם שוליים.

זה היה רגע מרוסק אבל זוהר, רגע שבו האדם מקבל את הכבוד המגיע לו על העובדה הפשוטה, המפליאה, שהוא נמצא כאן; על מאבקו לחיות, לתפקד, כמו כל יצור חי, כמו נמלה, כמו עץ. רגע שבו הצדק ירד ללא התראה על הארץ, וכל העבודות האפורות הוכרו כמפעל חיים; רגע שבו כולם שווים בפני העולם. כמו החמלה שלנו לאנשי-פומפיי, כלומר, החמלה לאנשים ביקומים מקבילים, למה שלא היינו אף פעם, למה שלא נהיה. כמו שאנחנו משתאים לנוכח שלדי אדם במוזיאוני מדע. היו כאן חיים, היו כאן אנשים. לבם פעם, דמם זרם, הם הלכו, הם ליקטו, הם אספו, הם בישלו. היו כאן עקבות אדם זקוף, שאינו קוף. היו חיים והיה גם מוות.

כבר לא כותבים בחיסכון רחב-לב כזה, בלי שמץ של זיוף, חנופה, פזילה אל הכבוד ואל העורך שיתקן. בפיסקה הזאת, מתווכים הנוף והעולם, בין ה"אני" הפרטי ל"אני" שאינו אלא חלק מ"אנחנו". רעידת האדמה המתוארת כאן לא התרחשה, אבל המחברת התפרקה, ואחר כך השתחררה מהצבא, מסיבות "נפשיות":

כל זה היה תעתוע שנמשך רגעים ספורים. רק תעתוע. שום סיוט מוות, מאלה שחששתי מהם תמיד, לא התרחש. איש לא קפא במקומו. זאת הייתי אני שנסדקתי.

הנה אחד מרגעי ה"אני" בספר, כשה"אנחנו" נכשל לשמש את ה"אני", ומשום כך נסדק. אבל כאמור המשקל האינטלקטואלי מושקע בבניית קול שנשזר בו ערעור על תקפות הזיכרון הקולקטיבי, וחיזוקו וערעורו מחדש, תוך כדי כתיבה. הנה היום הסתיים בשיר ששרה המטפלת לילדים.

בבוקר נקטע החלום על השיר בפתיחת התריסים הפתאומית-תמיד של המטפלות וב"בוקר טוב" החד, מלא אור השמש הצהובה. היו מטפלות שאמרו: "בוקר טוב, צריך לקום", והיו מטפלות שעידכנו ואמרו: "בוקר טוב, ילדים, הלילה נהרגו לנו שלושה חיילים בתעלה. קדימה, לקום".

האם החלום שייך ל"אנחנו"? אנשים הרי לא חולמים אותם חלומות אפילו אם הם גדלים במעבדה אנושית של שוויון. ואולי כן?

קמנו כולנו כאיש אחד, שישה-עשר ילדים, שמונה בנים ושמונה בנות, ציחצחנו שיניים כאיש אחד, פינינו אחד לשני, בתור אילם ומנוסה, כיורים, שירותים, מקום לפני המראה, שם קלעה המטפלת בעצבנות את שערנו לצמות. חיכינו לרבקה שתבוא ללמד אותנו.

לכמה בנות היו צמות? לאחת? לכולן? האני מתפצל רק לרגעים, כדי לבחון את הקיום האנושי כיחיד, כיחיד שאין לו מפלט אלא להיות יחיד.

רגעי היופי של חברת הילדים תופסים את רוב-רובו של הספר. נאמן משתמשת בכל הכלים הלשוניים שלה כדי להעביר אותנו לארץ אגדות רחוקה, אבל אין משפט שאינו טעון בחומר מערער רצינות (מבחינת היכולת של הקורא להאמין שכך היה):

בנושא "אנו אינדיאנים" הקמנו מחנה טוטמים מתחת למבצר, התחלקנו לצוותים וישנו באוהלים שהקמנו. לבשנו שקי יוטה, פנינו מרוחות יום וליל בפסים להסוואה, צמות קלועות לראשינו וסרטים על מצחינו עישנו ממקטרת השלום. בכל ערב הבערנו מדורה, ואכלנו תפוחי אדמה שצלינו בה. בלילה שמרנו על מחנה האינדיאנים שלנו בזוגות, החלפנו משמרות כל שעתיים. זוג השומרים על המחנה היה בהיכון תמיד: אחד אוזנו על האדמה, כרויה לרעשים, השני קשתו דרוכה. השומרים הזהירו מפני אויבים מתקרבים: נאצים, מחבלים, תנים או ילדי כיתת "אלון", שתמיד חרשו וזממו לצבוע אותנו, במשחת שיניים או משחת נעליים. יצאנו לקראת האויבים כולם בחץ וקשת. הרגשנו שאף אחד לא יכול עלינו, היינו אינדיאנים.

יש לשים לב לביטוי "יום וליל", המערער לגמרי את הרצינות, מפני שהוא קול המחברת בהווה, וקול הילד המצטט את קול המדריך מן העבר, והמדריך הרי ציטט חוברת הדרכה, וכולי עד אינסוף. כך חוגגת הפוליפוניה העדינה הזאת.

את הפרויקט הגדול של "בניית אדם חדש" מתארת נאמן בלשון הערצה. היא מפרידה, בעזרת הפוליפוניה שלה, בין הערצה לחברים ורתיעה ממה שניסו לעשות. כמה אהבה היא מעניקה לאנשי העבודה הללו. הנה הגנן:

הוא אמר שהשיחים האלה יהפכו בעתיד לעצי אלון יפים. אי-אפשר היה להאמין לו, אמרו החברים. עם השנים התמלא הקיבוץ בעצים, שאת חלקם הוא חשף וגזם, ואחרים נטע: עצי נוי ועצי בר, אולמוסים, אורנים, ברושים ואחרים לצד אלונים ואלות שהפכו משיחים עלובים ודהויים לעצים כהי צמרת.

והנה רבקה המורה:

רבקה אהבה את כולנו ולא הפלתה אף אחד, לא לרעה ולא לטובה. היא לא איבדה את הסבלנות ולא הרימה את קולה. בכל יום שלישי ארזנו סנדוויצ'ים וחלבה ויצאנו לטייל במשך כל היום: טיילנו לינוח דרך הוואדי, לגבעת העץ, לברכת האווזים ליד המבצר, לגבעת הכלניות, לגשר, למאורת הדובים.

הקטלוגים הם חלק ממטר היופי, תיעוד של ריבוי. מהו ה"אחד" בתוך הריבוי? הדת החדשה. כל דת סובבת סביב "אחד".

בקיבוץ היתה זו דת העבודה. את הבסיס לדת הזאת לא הניח א"ד גורדון, למרות אהבתה הגדולה של "ארץ ישראל העובדת" להשתפך על הטולסטויאניות. דת העבודה הונחה בקשיחות ביד ארתור רופין. הוא לא רק תמך בהשלכת התימנים מקבוצת כנרת, אלא אף הניח את היסודות הגרמניים בתפישת העבודה הציונית - זה לא היה סוציאליזם, אלא טכנולוגיה של אדם חדש - כמו שתיאר בפרוטרוט איתן בלום במחקרו המקיף: "תוכנית הסלקציה של רופין היתה בנויה על בדיקה רפואית ופסיכולוגית באמצעות רופאים ופקידי הגירה בנמלי המוצא והכניסה לפלשתינה. אחת הנקודות החשובות שהדגיש בתוכניתו היתה הטלת התפקיד המרכזי של הסלקציה על חברי הקבוצה עצמם". םעטמ

התובנה הזאת מחלחלת גם בתוך האוטוביוגרפיה של נאמן.

כמו שלעבודה לא היו התחלה וסוף - כך גם לנו. קשה היה להבדיל בין העבודה לבינינו. פחדנו לשאול שאלות בנוגע לעבודה, פחדנו להעיק, להאט את צעדיהם של המבוגרים, להעיב על הספקיהם, לעצור את המערכת הנוסעת קדימה. לא הצלחנו לרצות את השיטה, שהיתה לכאורה אילמת ועדינה, לא ביקשה לעצמה דבר, ופנייתה כולה התחשבות, ללא תובענות: "כל אחד לפי יכולתו". אבל מי יודע מהי באמת מידת היכולת, הרי אין לה קצה ואין לה גבול. השיטה שלנו לא רוצתה אף פעם. הרגשנו אשמים.

השומר הצעיר, כביכול, היה פוליטי יותר, אבל הילדות והנעורים הללו חולפים בלי שום היכרות עם הכיבוש. לימודי הערבית בגבעת חביבה הם המפגש הראשון של "אחוות עמים" עם השפה.

עד שיגיע השלום, ה"ערביסטים" - בוגרי לימודי הערבית לצורכי שלום - צותתו לערבים בזמן מלחמה או בזמן הכנות לקראת מלחמה. מכיוון ששלטו עכשיו בשפה הערבית, אחרי לימודים אינטנסיביים של שנה, גויסו לרוב לחיל המודיעין. חלקם הלכו ליחידה לחקר שבויים. חלק מהמרצים לערבית בגבעה היו בוגרי אותה יחידה או בוגרי השב"כ.

וכך מגיעה החיילת, בת הקיבוץ, בסוף שנות השבעים, לבסיס שריון בבקעה, ורק כאשר שולחים חייל "עירוני" לכלא, בגלל סירוב לשרת בשטחים, היא מבינה שהבקעה היא ב"שטחים". זה אחד הקטעים המצחיקים. אחריו בא הסדק שצוטט בתחילה: העולם המוגן מתפרק בתוך הבדידות.

הייתי רוצה להמשיך ולכתוב על הספר הזה, לא להיפרד ממנו, אבל צריך. כמו מכל חלום.



יעל נאמן. ספרות גדולה על שוליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו