בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוטים כמותי יוצרים שירים, אך עץ בורא רק אלוהים

האדם מביט בעץ ורואה את עצמו: שלושה שירים - מהודו ועד אמריקה - המנסים לפענח את חידת האדם באמצעות העצים

תגובות

דמותו הגדולה והאצילית של העץ מעוררת באדם הזדהות וערגה, ולמולה הוא משתומם ותוהה על עצמו. היחס בין האדם לעץ משתקף בין השאר בשלושה קטעי שירה ממקורות שונים: הראשון פרי עטו של משורר אמריקאי בן המאה העשרים, השני מספרות המקרא והאחרון מהודו הקדומה. נפתח בשירו של ג'ויס קילמר, "עצים". קילמר, שמצא את מותו בשורות הצבא האמריקאי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נודע בעיקר בזכות השיר הפשוט והמדויק הזה:

I think that I shall never see

A poem lovely as a tree.

A tree whose hungry mouth is prest

Against the earth's sweet flowing breast;

A tree that looks at God all day,

And lifts her leafy arms to pray;

A tree that may in summer wear

A nest of robins in her hair;

Upon whose bosom snow has lain;

Who intimately lives with rain.

Poems are made by fools like me,

But only God can make a tree.

(דומני כי אף פעם לא אחזה / בשיר אשר לעץ ישווה. / עץ אשר בפיו דבק, כמה / לאדמה, בחזה השופע; / עץ הצופה באל, בכל שעה, / וזרועותיו, עטויות עלים, שלוחות בתפילה; / עץ אשר בימות החום יחבוש / קן ציפורים בשער-הראש; / שבחיקו שלגים נשא, / ולו מי-גשם - רעיה. / שוטים כמותי יוצרים שירים, / אך עץ בורא רק אלוהים).

שירו של קילמר חדור אהבה וכמיהה אל העץ, אולם אהבתו צופנת גם קנאה, עזה כמעט עד כדי שיתוק. העץ, המופיע כנקבה בשפת המקור, מתואר כאשה שופעת חיות וחסד, זוגתו של האל. היא (העץ) נמצאת במגע שלם ומתמיד עם הבריאה, עם ארץ ושמים, עונות השנה, כוחות הטבע, ובמיוחד עם הגשם. מעשה האהבה שלה עם המים המחיים, מתת האל, מדגיש את קירבתה אליו. המשורר, המתאר אותה, חש נחיתות וחולשה.

בניגוד אליה, השתתפותו בבריאה היא לעולם חלקית ומתווכת. הוא אינו מסוגל להביט באל אלא רק בהשתקפותו, בבריאה, בעץ. שלא כמו האל הוא אינו בורא, אלא יוצר; לא עץ, אלא שיר על עץ. ובכל זאת, אותו עץ המזכיר לקילמר את אפסות האדם לנוכח האל, הוא גם המקור לנחמתו. כאשר הוא מביט בעץ הוא מזהה בו-בה תווים אנושיים, ובתוך כך רואה גם את עצמו. ואם העץ קרוב אצל האל, הרי גם האדם יכול לגעת בה ובו. קירבת העץ לאל מעוררת במשורר את החלק האלוהי שבו, את כוח היצירה.

גם בשירת המקרא עומד העץ במוקד השאלה על היחס שבין האדם לאל ולבריאה. עץ פרי משמש במקרא דימוי שגור לנתינה ולשפע. על החוכמה המגולמת בדבר האל, למשל, נאמר כי "עץ-חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (משלי ג, יח). יפי האדם מוצג באמצעות העץ בשיר השירים: "כתפוח בעצי היער" (ב, ג); "זאת קומתך דמתה לתמר" (ז, ח). הדמיון בין חיי האדם לחיי העץ, וכן הספק על הדמיון הזה, מודגשים למשל בפתיחת תהלים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על-פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול וכל אשר-יעשה יצליח". תיאור דומה מופיע בדברי הנביא ירמיהו (יז, ז-ח): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על-מים ועל-יובל ישלח שרשיו, ולא ירא כי-יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי". הנה כי כן, קירבת הצדיק לאל ודבקותו בו הם שהופכים אותו לבעל חיי עץ, רענן. מידת הדמיון לעץ הוא מדד לקירבת האדם לבורא.

אך יש שצדיק יביט בעץ ויראה בו רק את חדלונו. איש היה בארץ עוץ, תם וישר וסר מרע, אשר שיגשג כעץ "שתול על מים" לפני שאיבד את הכל. לא את עצמו רואה איוב בעץ, אלא את מה שהובטח לו שיהיה (איוב יב, ז-י):

כי יש לעץ תקווה

אם-ייכרת ועוד יחליף

וינקתו לא תחדל.

אם-יזקין בארץ שורשו

ובעפר ימות גזעו.

מריח מים יפרח

ועשה קציר כמו-נטע.

וגבר ימות ויחלש

ויגווע אדם ואיו?

העץ מתקיים ומחובר תדיר למקור חיותו, למים. גם ממכת הגרזן או מלהט הבצורת לא ייכחד, כי בכוחו לפרוח מחדש. ואילו איוב מוצא עצמו קרח, מוכה, מוכרע על ידי השכול והמוות. העץ מעורר באיוב את חידת הקיום האנושי במלוא חריפותה. האל משיב לו, ועיקר תשובתו הוא כידוע המחשת הפער האינסופי בין האל לאדם. הבריאה נמשכת הרבה מעבר לתחום הקיום האנושי, וממילא מעבר לתובנה האנושית. על כן, את המים הנותנים חיים, אשר בזכותם העץ פורח, דרכו "להמטיר על-ארץ לא-איש מדבר לא-אדם בו".

שאלה דומה לשאלתו של איוב - "ואדם יגווע, ואיו?" - על העץ ועל כוח התחדשותו מופיעה באחת היצירות הספרותיות החשובות שחוברו בהודו הקדומה, אם כי התשובה הניתנת לה ב"ברהדארנייקה אופנישד" שונה בתכלית. חיבור זה שייך לספרות הברהמנה, המכילה את פירושי הכוהנים לפולחנים שערכו ולמזמורים ששימשו בהם, והיא חלק ממכלול עצום של ספרות על-פה, ספרות הקודש ההודית הקדומה המכונה "ודה". מחברי ספרות הברהמנה עוסקים בעיקר בחשיפת הקשרים החבויים בין הפולחן, הקוסמוס והאדם. הברהדארנייקה ("מגילת היער הגדולה") שייכת לאסופת היצירות המכונות אופנישד, שם שאחד ממובניו הוא "חיבור", או אולי "חיבור נסתר".

הפרק השלישי ב"ברהדארנייקה אופנישד" מספר על הקרב הגדול בין החכמים בחצרו של המלך הגדול ג'נקה. ג'נקה הכריז על פרס של אלף פרות, שעשר מטבעות זהב קשורות בהן על כל קרן, שיינתן למלומד שבברהמנים. רק אדם אחד, חכם עז פנים ושמו יאג'נוולקיה, התיימר לדרוש את הפרס. כדי להוכיח את עליונותו התמודד מול החכמים האחרים בסדרה של ויכוחים פומביים, שנסובו, בין היתר, על שאלות בנוגע למהות העצמי והגורל הצפוי לאדם לאחר המוות. יאג'נוולקיה ניצח את יריביו בקלות וללא עוררין, ולאחר מכן פנה אליהם במזמור הבא:

כמו עץ אדון היער, כך לבטח האדם

שערותיו - העלים, העור - כמו הקליפה מחוץ.

מעורו נוזל אדום; ומעורו של זה - שרף

בהיפצעו יוצא ופורץ; ומעץ מוכה - עסיס.

בשרו - עצה, גידיו - סיבים, ללא ספק

העצמות, בפנים - בולי עץ, תוכם כתוכם עשוי, זהה.

עץ כרות צומח, שוב, צעיר מתוך שורשו

מאיזה שורש יצמח בן התמותה אשר כרת המוות?

כמו העץ, אומר יאג'נוולקיה, האדם עשוי מחומר הספוג בנוזל המחיה אותו. אם האדם כה דומה לעץ, הוא שואל, האם יוכל להיות כמו עץ גם במותו? האם יוכל בן התמותה למצוא דרך להתקיים שוב, לגבור על המוות, לזכות בנצח? והוא ממשיך:

אל תאמרו: "מזרעו", שהרי הוא מתרבה בעודו בחיים

כמו עץ, הצומח מזרע. זו התהוות מיידית, עוד לפני עזיבת העולם הזה.

אם ייעקר משורש, שוב לא יתהווה העץ.

מאיזה שורש יצמח בן התמותה אשר כרת המוות?

יאג'נוולקיה פוסל תשובה צפויה לשאלתו. בהודו הקדומה הבן נחשב ממשיכו ומחליפו של האב, ובכך - מי שמבטיח את ניצחונו על המוות. אולם יאג'נוולקיה מתעקש על אלמוות אחר. הבן קיים כבר בחייו של האב, ולכן הם בהכרח שונים זה מזה. קיומו של הבן אינו ממשיך את האב באופן שמבטיח את נצחונו של האב על המוות. מהי אם כן התשובה?

בדבריו של יאג'נוולקיה אין פתרון לחידתו. השאלה נותרת בעינה. בכל זאת, תשובתו של יאג'נוולקיה נרמזת כבר בשאלה ומוכרת לנו מטקסטים אחרים באופנישד, שבהם הוא הדובר. נצחיותו של העץ, על פי המזמור, אינה מובנת מאליה. היא מתבטלת כאשר הוא נעקר משורש ונעתק ממקור החיים שלו, אשר כמו בתיאורים המקראיים של העץ, הוא הנוזל, העסיס, המים המחיים אותו. העץ מחובר לבריאה כולה בשורשיו, ודרכם הוא יונק את עסיס חייו, המים, סוד האלמוות. גם לאדם, כך לתפישתו של יאג'נוולקיה, יש מהות פנימית, נסתרת, המקיימת אותו. מהות זו, החלק הדק מן הדק המקיים את האדם, את מכלול הגוף וכוחות הנפש, היא אותה מהות המקיימת את היקום. אדם שיודע את סוד מהותו נותר מחובר אליה גם במוות. כאשר המוות "כורת" אותו ומנתק את האדם לבסוף מגופו, האדם היודע את העיקר לא נעקר משורש, וחי.

גם יאג'נוולקיה מביט בעץ ומוצא בו את עצמו. חיותו של העץ מציתה בו את אותה חידה שנתקל בה איוב, חידת המוות, ואותה כמיהה של ג'ויס קילמר, להתחבר לכוח המקיים את מכלול הבריאה. בעיני יאג'נוולקיה, האדם הוא כעץ, מחובר לנוזל החיים, לבריאה, והוא מסוגל כמותו לחיי נצח. אלא שכדי לזכות בהם עליו לדעת את סודו, סודו של עץ.



וינסנט ון גוך, עץ ערמון בפריחה, 1880



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו