בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צ'חלה וחזקל" מאת אלמוג בהר | פיוט חדש-ישן

דמויותיהם של צ'חלה וחזקל משמשות את אלמוג בהר בספרו הראשון כווריאציות שונות של המזרחיות בישראל של 2011

תגובות

צ'חלה וחזקל

אלמוג בהר. הוצאת כתר, 260 עמ', 89 שקלים

בעשור האחרון חזינו בעלייתו המטאורית של הדור השני בספרות המזרחית, עם הרומנים המרשימים של רונית מטלון, סמי ברדוגו, דודו בוסי, שמעון אדף, שרה שילה ואחרים. אלמוג בהר מצטרף לשורת הכותבים הזאת, עם הרומן הראשון שהוא מוציא לאור, "צ'חלה וחזקל". כבר בכותרתו מסגיר הרומן את סוג ההתכוונות הרעיונית שאליה הוא מכוון: שמות החיבה המזרחיים והצירוף הזוגי מרמזים על סוג הוויית החיים שאותה מבקש הרומן לשרטט. לבתו הרוחשת של הספר היא מערכת היחסים בין בני הזוג הצעיר, הירושלמי, שניהם יתומים מאב ומאם - צ'חלה וחזקל, המצויים בהריון.

זוג פטרוניהם, החכם עובדיה ואשתו מזל, הם תמונת-מראה בוגרת ומבוגרת יותר לחיי השניים. שיאו של הספר מתרחש בסופו של הסיפור, בליל הסדר, בו מזמינים צ'חלה וחזקל לביתם הן את השכנה המולדבית, הן את איסמעיל (אחיו למחצה של חזקל) ואמו אנעאם, והן את החכם עובדיה, אמו, ומזל זוגתו. ליל הסדר כמו מבקש לארגן "סדר חדש" בבית היהודי, סדר שיושבים בו יחד יהודים וערבים, מזרחים ורוסים, צעירים ומבוגרים. זהו גם הלילה שבו, במעמד פלאי, עוזבים החכם עובדיה ומזל את העולם, ומורישים את ירושת ההנהגה לבני חסותם הצעירים.

גם ירושלים היא מגיבורי הרומן, ובהר מספק לה תיאור "מבפנים", לא מבט אקזוטי מציצני בסגנון סיורי התיירים בשכונת נחלאות, אלא מבט רחב יריעה, הכולל גם את מזרח העיר ובית צפאפא, שבה מתגורר איסמעיל. כך, למשל, עם פיטוריו של חזקל, מתוארת הליכתו לרחוב צלאח א-דין, בתקווה למצוא שם עבודה כפועל דפוס. במשפט מובלע, אגבי, נאמר לנו כי זו הפעם הראשונה שבה מגיע חזקל אל הרחוב המרכזי הזה: "את שמעו שמע אך אל מקומו עדיין לא בא". כך מספר לנו בהר על הנתק בין תושבי מזרח העיר למערבה, על אופן ההתנהלות שלהם במרחב, על חיים המתארגנים תחת משטר סמלי של מובלעות.

נדמה כי בדיוק את המובלעות הללו מבקש הספר לנפץ, אולם זוהי פוליטיות שצומחת מתוך המציאות ולא רק מתוך אידיאולוגיה. הנה המשך הפסקה: "ואין לאיש להציע תעסוקה לידיו הארוכות, אלא אומרים כאן עומדים אנו לסגור, שלא מרשים את עיתוננו לצאת לרמאללה ולשכם, וכאן מצמצמים אנו, שלא מעניקים לנו רישיונות להסיע כתב העת לחברון, ומי פנוי היום לדברי ספרות, וכאן סגורים אנחנו בינתיים, בצו של המושל הצבאי והשופט הצבאי ושר הצבא, כי כתבנו דברים שאסור אתה לכתבם, וכאן לא מתירים לכתבינו לצאת את ירושלים, לא מזרחה ולא מערבה, לא צפונה ולא דרומה, ומי יקנה עיתון שכל חדשותיו מירושלים". המבט הביקורתי מסתתר תחת העובדתיות הקרה, החותכת.

דמויותיהם של צ'חלה וחזקל (ובמיוחד דמותו של חזקל) משמשות את בהר כדמויות המאזנות את העמדות השונות הקיימות בספר, ומציגות וריאציות שונות של המזרחיות בישראל של 2011. כך מקבלים הקוראים נתחים נתחים של מציאות עכשווית מאוד, תוססת ומתפקעת מרוב חיוניות: העמדה הפוליטית האתנית העכשווית (מבית מדרשה של הקשת הדמוקרטית המזרחית), המדברת על יחסי אי-השיויון בין מזרחים לבין אשכנזים, נוכחת בדמות חברו של חזקל; ההוויה המחוברת בקשר אמיץ ליהדות ולבית הכנסת מקבלת ביטוי סמלי בדמותו של החכם עובדיה, שם המתפקד גם כאיזכור ברור לרב עובדיה יוסף; הפוליטיקה הלאומית, המדגישה את הקרבה הגדולה בין התרבות המזרחית לערבית, שמתגלמת בדמות אחיו למחצה של חזקל, וגם סצנת מפתח בין צ'חלה לחזקל: הם הולכים לערב שירים עיראקיים, בו מבוצעים משיריהם של אלר'זאלי וסלימה פאשא, ואז מגלה צ'חלה לחרדתה כי חזקל אינו מבין כלל את מלות השירים בערבית "ונתכעסה עליו יותר משנתכעסה עליו בכל זמנם יחד".

הן חזקל והן צ'חלה מצויים בתווך בין אוטונומיה מחשבתית מלאה לבין נכונות להיות מושפעים, ותודעת שניהם מתרחבת במהלך הספר. ההרמוניה מתוך ריבוי שמציג בהר מתחוללת גם במישורים אחרים: באחד משיאי הספר מתפלל חזקל תפילה יהודית במסגד המצוי בבית צפאפא - כמו מבקש ליצור בכך אחדות תיאולוגית חובקת כל.

הכתיבה עצמה ככלי להשגת גאולה היא מוטיב השזור לאורכו של הספר כולו. במכלול הסיפורי משובצים קטעים שבהם נכנסת במפורש תודעתו של המספר ומעלה לדיון גם את עצם ה"ספרותיות" - את עצם מעשה כתיבת הרומן. בנוסף לכך, נהפך חזקל במשך הסיפור, לנגד עינינו, למשורר. הוא מתחיל את דרכו מתוך ההתקרבות לחוג המשוררים הבאים בשעריו של בית הקפה הירושלמי "תמול שלשום". הוא קורא בשירי ארז ביטון וחביבה פדיה, ולבסוף מחבר בעצמו שירה. שיאה של הסמיכה המשוררית מתנקז אל הקריעה האישית המתחוללת בחזקל כאשר שירו הראשון מתפרסם. השיר פותח בשורה "אני ביחד עם אחי המת עברנו דרך ארוכה" ומעלה את חמתו של אחיו-למחצה, החי לגמרי.

בראשית דרכו מהרהר חזקל: "אולי גם אני אם אצרף שורות ששמעתי בתפילות ופסוקים שאני זוכר על פה, ואחבר ביניהם מעט מלים משלי שיעלו בראשי, אוכל לכתוב דברים צורת שיר ולומר זה השיר שלי". כך, במלים פשוטות, מגדיר חזקל את הד-נ-א של הפואטיקה המזרחית; מסביר את טיב השפה שבה נכתב הספר, את אופן הכתיבה השואב מן הדרך המסורתית שבה נכתב הפיוט, תוך שהוא נסמך על המקורות.

השזירה וההתמזגות (לעתים עד בליעה והיבלעות) אופייניות לפואטיקה של בהר, שהחל את הקריירה הספרותית שלו עצמו בטקסטים שהיו עשויים ציטוטים-ציטוטים משיריה של המשוררת אמירה הס. אופן השזירה וההשתזרות הזאת ניכר בעיקר בשירה המזרחית, אולם גם ברומן הנוכחי מודגש העבר המשוררי של בהר, והפרוזה שלו ספוגה בפואטיות מרנינת לב.

אל מול "משעול השירה החילונית" מוצע לחזקל מסלול אלטרנטיבי, המסתופף תחת גגו המגן של בית הכנסת ומציע התנהלות פואטית המצייתת לחוקים אחרים: "ומבקש אני כי תכתוב אתה פיוט חדש לבית הכנסת לחג פסח הבא", אומר הרב עובדיה לחזקל, עם היוודע דבר משוררותו.

ספרו של אלמוג בהר הוא בבחינת טנא מלא וגדוש, שקצרה היריעה לעמוד במסגרת זו על כל הטמון בו. אולם ברצוני לציין עוד מאפיין של הספרות המזרחית הנפרש במלוא בהירותו ברומן, והוא מעמדו של הספר כ"חפץ בעולם". מספרו של בהר עולה קוד אחר של התייחסות לתוצר הדפוס הקרוי "ספר", המעמיד אותו בקוטב הקרוב הרבה יותר ל"דברי קודש" מאשר לתוצר של חולין. חזקל שותף לסוגיה זו, ומתלבט בעניין מיקומו הסמלי הראוי לספרו של ששון סומך שהוא קורא בו: "לבסוף הכריע כי גם ספרו של סומך קודש הוא, והניחו מעל ספר הלכה אך למטה מסידורים". אלמוג בהר מקדיש את הספר לפרופסור ששון סומך, המוצמד לרב עובדיה יוסף: "למרן חכם עובדיה יוסף שליט"א במלאות לו צ' שנים ולמורי ורבי אוסתאז פרופ' ששון סומך במלאת לו ע"ז שנים". כך, במשפט אחד, "חיצוני" לחלוטין לכאורה, נצמדות מלים עבריות וערביות, האקדמיה החילונית וההלכה הדתית.

גם אופן החיתום של הספר מהדהד את העירבול הרעיוני והלשוני המצוי בו: "וכותב השורות, כדי שלא להניח שארית הנייר חלקה וריקה, בחר להעתיק לכאן מסופי ספרים רבים שמצא את נוסח החתימה המקובל שהיו אבותינו חותמים בו ספריהם בכל גבולם; תם ולא נשלם, השבח לבורא עולם, היודע כל נעלם, המלך על כולם... יצמיח לעמו ישועות, וישלח משיח לעדר כבשותיו התועות".

הד"ר קציעה עלון היא חוקרת ספרות ואוצרת



אלמוג בהר. יצירה שהיא טנא מלא וגדוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו