בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אדם ברוך: תקשורת" מאת אדם ברוך | הרנטגן

דעותיו של ברוך, ביקורתו, הטקסט שלו, הם לעולם תולדה של שני מהלכים ולא של אחד: הזדהות ורק אז מיקום. זה יתרונו על מרבית הכותבים

תגובות

אדם ברוך: תקשורת

אדם ברוך. הוצאת דביר, 411 עמ', 89 שקלים

אדם ברוך כתב מדויק. נהוג לזהות דיוק עם אנליטיות. הדיוק של אדם ברוך הוא תולדה של אמפטיה. הוא אינו מותיר ליכולת האנליטית להשתלט עליו, גם לידע העצום שלו הוא לא מניח לתפוס מקום בלעדי. את שניהם הוא מכפיף לאמפטיה. אדם ברוך ככותב הוא ראשית לכל אמפטי, רק אחר כך "מבריק", "ידען", "מבקר תרבות", "פורץ דרך" וכו'. חשוב לזכור את ה"אמפטי", בעיקר כי כדימוי - כובע, זקן, דיבור קמצני, עיניים שקועות - הוא עשוי להיתפש כאנטיפטי.

מהי אותה "אמפטיה"? היכולת להזדהות עם מושא הכתיבה ורק לאחר מכן למקם את עצמך ביחס אליו. להיות בן אדם. דעתו של ברוך, ביקורתו, הטקסט שלו, הם לעולם תולדה של שני מהלכים ולא של אחד: הזדהות ורק אז מיקום. זה יתרונו על מרבית הכותבים - שיש בו מספיק ביטחון עצמי להזדהות עם האחר. כדי לבקר את הוא מבקר אצל.

מרבית הכותבים חוששים שבמשך הביקור יישארו בתוך מושא ההזדהות, כלומר שהעצמי שלהם יתמוסס אל תוך האחר. הם מפחדים להתבלבל. לכן הם מסתפקים בכתיבה שנובעת מעצם ה"מיקום" שלהם בעולם. "מיקום" הוא למעשה תיאור טופוגרפי של המושג "דעה". דעתך היא המיקום שלך ביחס למושא שעליו אתה כותב. מרבית הכותבים פשוט פולטים את דעתם כיחס הזווית שנוצרת בינם לבין המציאות.

בנעליו של צביקה הדר

אדם ברוך כותב: "במאי ישראלי צעיר, שזכה להצלחה מסוימת, ענה למראיינו: ?האם אני מאושר? אני לא יודע... אושר הוא מושג של עקרות בית'". לאחר מכן, ברוך מסביר באריכות מדוע הבמאי טועה, מדוע ה"אושר" שלו ושל עקרת הבית הוא שווה. הוא עושה זאת בעזרת כלים פסיכולוגיים-פילוסופיים שמלמדים כי "חתירתם, הנואשת או המשועשעת או איזה שלא תהיה, להשגת ה'אושר' גוברת על כל הניגודים האפשריים ביניהם ו'משווה' אותם".

מדוע הוא מתעכב על אותה עקרת בית, על האושר שלה, על השוואת תנאיו לאושר של הבמאי? מפני שגם הוא עקרת בית. מתי הוא עקרת בית? בדיוק ברגע שהוא נחשף לטיעון של הבמאי, "אושר הוא מושג של עקרות בית". זו למעשה פעולת ההזדהות: ברגע שמופיעה דמות חדשה, לכאורה חלשה, שמקופחת על ידי חזק ממנה (ה"במאי"), ברוך מיד הופך לאותה דמות חלשה ומוציא מתוכה סנגוריה.

אך זו לא אמפטיה ששמורה רק ל"עקרות בית", לחלשים מתוקף תפקידם או מעמדם. ב-2006, בשיאה של "כוכב נולד", כתב ברוך על צביקה הדר: "בכל פעם שאני רואה אותו על המסך מנקר בי צער אנושי פשוט על מה שהבידור עוד חלילה יעשה לו לצביקה הדר. ואז אני מאחל לו שלפחות יספיק לעשות כסף... מה הבעיה בבדרנים שכמותו? כל פעם שהם מסתכלים אחורה כבר יש שם חושך: אין להם לאיפה בדיוק לחזור".

כשברוך כותב "מנקר בי צער אנושי פשוט", הוא רוצה להפנות אותנו לכך שהוא בשיאה של פעולת ההזדהות. לכך שברגעים אלו הוא צביקה הדר, וכצביקה הדר הוא מביט לאחור ורואה חושך, מבין שאין לו לאן לחזור, מאחל לעצמו לפחות להספיק לעשות כסף. ומדוע הוא בוחר להזדהות עם צביקה הדר? כי מבחינתו צביקה הדר חלש למרות חוזקו, למרות הפסאדה הציבורית הכוכבנית.

בכלל, ברוך מאתר לא פעם דמויות חזקות ומתייחס אליהן כחלשות. המדד שלו לכוח שונה מהמדד המקובל, זה שנמדד ברייטינג ונספר בדולרים. הכוח, על פי ברוך, נמדד בעיקר ביחס שבין יכולותיו וביצועיו של מושא הביקורת לבין הפרופורציה שהוא מקבל בחלל הציבורי. הוא לרוב בודק האם בתוך הפרסונה עדיין שוכן האדם, כלומר התודעה העצמאית, או שמא הפסאדה השתלטה על הנפש וכעת לפנינו בובה שמופעלת על פי וקטורים מסחריים.

כדאי לשים לב לערבוב שבין האמפטיה לביקורת ובעיקר להתאפשרות החיבור ביניהן. העובדה שברוך נכנס לנעליו של הדר, למשל, לא מסרסת את הביקורת, בבחינת "דברים שרואים מכאן" וכו'. להיפך, היא רק מעצימה אותה, דווקא משום שהיא מבטלת את ה"דברים שרואים מכאן" וכו'. אדם ברוך מנסח את הדברים שרואים מכאן וגם את הדברים שרואים משם. עכשיו לך תתווכח.

האמפטיה של אדם עשויה להיקרא כביקורתיות נוקשה בתנאים מסוימים. למשל, אם אתה חזק מדי, או עושה נזק גדול מדי. במקרה כזה, ההזדהות תהפוך כלי מחודד כדי לנקב אותך, להוציא ממך אוויר, לפנצ'ר אותך, להחליש אותך. למעשה, לאזן אותך. להכניס בך מודעות, ודרך המודעות - להפסיק במידת האפשר את הנזק שאתה עושה.

הוא כותב: "אלון בן דוד, הכתב הצבאי של ערוץ 1, נמצא על ספה של השלמת הזדהות עם הצבא ומשרד הביטחון. השפה, תפישת הנושא וההדגשים המוכמנים והגלויים שלו הולכים ונוטים לעבר מנטליות של דובר (לא בהכרח מודע) - ועל כן מתרחקים והולכים ממנטליות של כתב צבאי מודרני, שאינו חדל רק בשל תכונותיו העצמאיות והאנליטיות להיות פטריוטי". נדמה לי שאלון בן דוד של ערוץ 10 הוא הפנמה של אותה הביקורת.

ועל ערוץ 2 הוא כותב: "מה משותף לכל בעלי המניות הנוכחיים והעתידיים של ערוץ 2? הם יעשו הכל להרחיק את הילדים הפרטיים שלהם מהשפעת ערוץ 2". נדמה לי שערוץ 2 הנוכחי הוא אי הפנמה של אותה ביקורת.

ראו אותך בטלוויזיה

אני מתעכב על עניין ההזדהות מפני שלא זה המושג שהוצמד לאדם ברוך באופן טבעי, אסוציאטיבי. הוא היה הרבה דברים, מלבד אמפטי. תמיד הידע, האנליזה, הקרבה לדת ומרכזיות התפקיד הקדימו בתודעה את האמפטיה, אם בכלל הוזכרה. בהקדמה ל"אדם ברוך תקשורת" - שבו מרוכזות ביקורות תקשורת שפירסם על במות שונות - ניתן לזהות את היחס המקובל אליו, בעיקר מצד חסידיו: "ברוך היה מורה, מנחה, מלמד, רב... מבחר הקטעים מהווה, בין היתר, קודקס חוקים והלכות לכל איש תקשורת באשר הוא". נדמה לי שההתייחסות לברוך כאל רב, כאל פוסק, לא בהכרח מיטיבה איתו. יש בסוג הסגידה הזה מעין היפוך לתפישות של ברוך עצמו, שבמידה רבה ניסו למוסס את ה"אחד" - אם הוא צורתו של הממסד, אם הוא הזרם השלט בתקופה נתונה. בכלל, השילוב האוטומטי בין ברוך לדת לא תמיד עושה אתו חסד, ולו בשל העובדה שהוא מטיל על הדימוי "אדם ברוך" הילת קדושה נוקשה שלכאורה אינה מכניסה תחת קורת הגג כל דיכפין. זאת בעוד שהטקסטים עצמם, כלומר המחשבה שבבסיס הדברים, היא הימנון לאנושי, ל"כל-אדם", להיעדר ההייררכיה, להזדהות כתפישת עולם, כנהר שזורם בקרקעית ושעליו נערמים הידע ויכולת הניתוח. הבחירה של ברוך להתמקד בביקורת תקשורת, בדגש על טלוויזיה ועיתונים, אינה מקרית. ברוך הבין שאין דרך לדבר על המציאות מבלי לדבר על התקשורת. אדם שהולך ברחוב הוא אדם שהולך ברחוב, קשה להסיק מכך משהו בעל ערך. אדם שהולך ברחוב ומצולם לטלוויזיה, זה כבר סיפור אחר. זה כבר סיפור על הטלוויזיה. כלומר, סיפור על הדבר הזה שהרבה אנשים רואים; סיפור על משהו שאמור לעניין; משהו שאמור להיות בעל ערך. זה סיפור על למה בחרה הטלוויזיה לצלם את דווקא את הסיטואציה הזאת, ולמה בחרה לשדר אותה, ולמה בחרה בזווית הזאת, ולמה בחרה באיש הזה. כלומר: הטלוויזיה, או העיתון, התקשורת - הם לכשעצמם ההקשר, הערך. ללא הגורמים המתווכים הללו, שמייצרים משמעות, סיפור, העולם מתקיים כפרודות, כמקטעים של מציאות נטולי קונטקסט. ברוך בחר לדבר על הקונטקסט. החל ממדורו "קשר עין" בידיעות וכלה ב"שישי" במעריב.

העובדה שהתאפשר לו לעשות זאת בכלי תקשורת מרכזיים מלמדת ש"התקשורת" היתה מוכנה לקבל על עצמה ביקורת. היה לה מספיק ביטחון לשמוע היכן עליה להשתפר, איפה היא טועה, איפה היא מטעה. התפישה שלפיה תקשורת לא מבקרת תקשורת לא מתייחסת ברצינות ראויה למשמעות של התקשורת, לכוח העצום שמונח בה, לאיום הפוטנציאלי שהיא מחזיקה. תקשורת ללא ביקורת תקשורת היא חומר נפץ, תקשורת מסחרית ללא ביקורת תקשורת היא פצצה מתקתקת. הרגולציה, כפי שמוכח בישראל של השנים האחרונות, אינה אלא מושג אבולוציוני שמתפתח בהתאם לדרישות בעלי ההון ונציגיהם באמצעי התקשורת. לעתים ביקורת היא כל מה שיש נגד כוח.

"נקווה שבחוזה העבודה של עורכי החדשות בערוץ 2 ובערוץ 10 אין בונוס כספי על עלייה ברייטינג של החדשות. מדוע? כי זה מזמין חדשות צהובות, מחופפות יותר, אלימות יותר, מפתות יותר. הרייטינג הרי לא עולה אם החדשות עמוקות, אחראיות יותר".

יקירתי

אדם ברוך כתב מדויק. אבל גם ה"מדויק" שינה צורות במשך השנים. בתחילה, בעיקר בשנות ה-70 המוקדמות, ה"מדויק" כלל 750 מלה לטור בנושא אחד, ולעתים הרחבות של 1,500 ואף 2,000 מלה. הביקורת סרקה את הנושאים, הביטה בהם מגובה מגדל וממרחק יריקה, מצד ימין ומצד שמאל, לשה אותם וחוררה אותם, ביתרה אותם ואיחתה אותם. ככל שהשנים חלפו, ובעיקר בשנות ה-90 וה-2000, הסריקה התחלפה ברנטגנולוגיה, בשיקוף מזהיר של פיסות מציאות, בחיתוך אנכי של ההוויה. הטקסט התקצר, התהדק, התריס ברזותו. אדם ברוך התהלך כמו אנורקטי בעולם שהולך ומשמין.

כמה דוגמאות לרזון ולכוחו: תחת כותרת הביניים "דו"ח העוני (הכתובת על הקיר)", נכתב הטקסט הבא: "נ נתנ נתניה נתניהו"; "מאיפה צה"ל יודע שהוא כבר תיקן את ליקויי מלחמת לבנון? מרוני דניאל (ערוץ 2)"; "המאבק על עצם חופש הביטוי בישראל מלבין גם זבלים כ'הדוגמניות' (ערוץ 10)".

והיתה כמובן "יקירתי", ששימשה לברוך מין אם ואחות, קן תפילותיו הנידחות. שתיים לדוגמה: "יקירתי, אם אני נהרג בפיגוע, אל תרשי לטלוויזיה לצלם את הלווייה"; "יקירתי, קחי בחשבון שאנשים ידברו".

העובדה שבמשך ארבעה עשורים כתב "אלפי רשימות בעיתונות הישראלית, ובהן שירטט דיוקן של חברה, של תרבות, של שפה" (מתוך ההקדמה), העובדה שעבד באמצעי תקשורת מרכזיים ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מוניטין", "שישי", "גלובס", "מעריב") בתפקידים מרכזיים (ערך את "מוניטין", "7 ימים", "מעריב", "גלובס", מוסף "שישי תקשורת/תרבות") היא תעודת כבוד ל"תקשורת הישראלית", שבמובנים רבים הפכה ל"תקשורת הישראלית" כפי שאנו מכירים אותה בזכות אדם ברוך.

"אבי, אשר רוזנבלום, שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, אמר לי השבוע בחלום: לחינם נהרגנו כל חיינו על הדיוק, הנה פה, בשמים, מתייחסים ליומרת הדיוק שלנו כאל ניסיון נואל להידמות לבורא".



אדם ברוך. האומנם היה פוסק הלכות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו