בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רצח בין ידידים: אורי אבנרי, סיפור אהבה פוליטי" מאת אמנון לורד | הצד השלישי של המטבע

האומנם שירת אורי אבנרי בעיתונו "העולם הזה" סדר יום קומוניסטי?

תגובות

רצח בין ידידים: אורי אבנרי, סיפור אהבה פוליטי

אמנון לורד. דני ספרים, 290 עמ', 88 שקלים

אחרי שהנחתי מידי את ספרו של אמנון לורד, שאלתי את עצמי, מי אתה, בכל זאת מי אתה, אורי אבנרי? ישנו אורי אבנרי המוכר משנות ה-50 ואילך. עיתונאי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, פורץ דרך אמיתי בתקשורת באמצעות שבועון החדשות שהקים, "העולם הזה". מקומו הוא לצדם של גרשום שוקן, שהפך את "הארץ" למה שהוא, עזריאל קרליבך, מולידו של "מעריב", לשעבר העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ושל דב יודקובסקי, שיחד עם נח מוזס הפך את "ידיעות אחרונות" לעיתונה של המדינה.

שמו של אבנרי נכלל בעבר בין המועמדים לפרס ישראל בתקשורת. הספר מדביק על מצחו של אבנרי אות קין, לפיו אינו עיתונאי שהמקצוע הוא יישותו, אלא הוגה פוליטי שניצל לשם כך את עיתונאותו.

על פי תפישתו של לורד, אבנרי הוא מהנדס דעת קהל לטובת "ישרא-קומוניזם", מעין קומוניסט שאינו חלק אורגני מעולם המהפכה הסובייטי (שבינתיים קרס); מוצר שנוצר על ידי קולקטיב העבר מורכב ממפ"ם, מחלקים במק"י, מחלקים בלח"י ומדומיהם. המחנה הזה התפרק, אבל אבנרי נותר קשור בטבורו לעבר, מנהיג של "גוש שלום", והוא, בגילו (87), פעיל ובועט.

לורד, צריך לדעת, בן קיבוץ עין דור שלמרגלות התבור, היה איש שמאל שהשתתף בהפגנות סולידריות עם ערבים ובהפגנות של "שלום עכשיו". לדבריו, במלאות עשור למבצע אנטבה התחולל אצלו השינוי. אז נראה היה כי בנימין נתניהו הוא מנהיג הימין בעתיד, וכתוצאה מכך החלו להתפרסם כתבות מכפישות על אחיו יוני, שנפל במבצע. "חשתי מנוכר והרגשתי שמשהו לא טוב קורה פה, משהו נבזי שלא ייאמן. אחי נהרג במלחמת ההתשה בבקעה והקטע הזה של התעלמות מכל דבר שיש בו איזה אלמנט של קדושה או כבוד, הדליק אצלי נורה אדומה. לאורך התקופה נחשפתי שאני מחובר לאנשים שכבר נמצאים בעמדה אנטי ציונית. הבנתי שאני באופן אישי, כאיש שמאל אמיתי, נדרש להתכחש לגרעין ולשורש הזהות שלי", אמר בראיון לחוקר זאב גלילי. הוא מצא את עצמו, כדבריו, במלחמה מול לוחמה מהפכנית, "שאם אנחנו לא נחסל אותה, בדרך זו או אחרת, היא תחסל אותנו".

בעיניו, אבנרי הוא אחד מסמלי אותה לוחמה, ואת טיבה ביקש לחקור באמצעות הביוגרפיה שלו. ואכן, בחתירתו לחשוף את דמות המודל של אבנרי, איתר לורד את וילי מינצנברג, קומוניסט גרמני נסתר ותועמלן מבריק, מהנדס דעת קהל שבראשית המאה ה-20 הפעיל פעלולים נטולי שמץ קומוניסטי שהובילו אל הקומוניזם. בין השאר, פעל בדרך התקשורת. "הוא השתמש בשיטות עיתונאיות בצורה דומה למה שאני עשיתי", אמר אבנרי ללורד. "הוא הקים עיתון בולווארי, שלא נראה מפלגתי, כדי להגיע להמונים". מבחינה כרונולוגית, הדברים היו צריכים להיות הפוכים, כלומר "אני (אבנרי) השתמשתי בשיטות עיתונאיות בצורה דומה למה שהוא עשה" וכו'. אבנרי, בדרכו, פרש את מחשבותיו, הגיגיו, רצונותיו, מטרותיו, יעדיו, בטורו "הנדון", בסגנון כתיבה שהשאיר טעם לעוד. "הנדון" היה ממוקם בלב העיתון, כשמשמאלו סיקור של התרחשויות מדיניות, פוליטיות וחברתיות, ומימינו רכילות חברתית מרתקת. מה שהעיתונים האחרים לא העזו, העז אבנרי תחת הסיסמה "ללא מורא, ללא משוא פנים". מסריו הפוליטיים התאחדו עם אלה של השמאל המרקסיסטי, ותחקיריו רמסו את כל שנואי נפשו, כשהרשימה הארוכה עודכנה מעת לעת. במרכזה עמדו האישים החזקים במדינה: דוד בן גוריון, איסר הראל, טדי קולק, שמעון פרס, אהוד אבריאל ומשה דיין (חבל שהספר נטול מפתח שמות, ביבליוגרפיה וביוגרפיות מתומצתות של רבים מהאישים המוזכרים בו).

את דמותו הפוליטית של אורי אבנרי - כן, זו בעיקרה ביוגרפיה פוליטית - שירטט לורד על פי עדויותיו של אבנרי: ספריו, רשימותיו בעלות הסממנים האוטוביוגרפיים ושני ראיונות שהעניק למחבר - ועל פי מעקב אחרי התנהלותו בהקבלה עם אירועים בינלאומיים ומקומיים. התוצאה מעניינת: אורי אבנרי (על שם אחיו אבנר, שנפל בעת שירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה), שנולד בגרמניה בשם הלמוט אוסטרמן, חווה את לידתן של שלוש תנועות פוליטיות ותרבותיות עולמיות: נאציזם, קומוניזם ופאשיזם, והוא נדלק לעקרונותיהם "המיתוס, התעמולה וארגון ההמונים". את מקיאוולי, מרקס, לנין, גנדי, סטלין והיטלר, כינה "מורי" (עמ' 21). זיקתו הראשונה היתה גרמניה הנאצית ועם תבוסתה דילג אבנרי אל המהפכה האחרת, הסובייטית, והחל להתבטא במונחים פרו-קומוניסטיים. אבנרי טען לחברות באצ"ל, ואת רשימותיו הראשונות, בעלות הקרבה לקומוניזם, פרסם בבטאון התנועה הרוויזיוניסטית! במלחמת העצמאות לחם ביחידת שועלי שמשון, נפצע קשה ואף חיבר את ההימנון שלה. כישוריו העיתונאיים נחשפו בראשונה בדיווחיו משדה הקרב לעיתון "הארץ". ספרו "בשדות פלשת, 1948" הוא עדות אישית על המלחמה שבה נטל חלק והיה שיר תהילה לצה"ל ולוחמיו ("צבא עם שהתגבש במחנותינו"). הספר נעשה גם לרב מכר, אך אבנרי "איזן" את התהילה כעבור שנתיים בספר שני בשם "הצד השני של המטבע" - עם נראטיב הפוך. בספר הזה, הלוחם הישראלי הגיבור "הופך... לרוצח, שודד ואנס". קביעה זו כבר היתה תרועה פוליטית, קריצה אל הקו הקומוניסטי, ששינה את יחסו החיובי לישראל. מכיוון שסיפור חייו של אבנרי כולל גם תרועות לאומניות הרי על פי אמנון לורד אלו הן חלק מתפישת מינצנברג.

לי, באורח אישי, קשה להשלים עם התפישה שהמינצנברגיזם השתלט על אבנרי מכל וכל. כמי שפעל כעיתונאי בתקופת השיא של "העולם הזה", וקיים קשרים אישיים עם אבנרי (הוא ביקש ממני לחקור למענו את פרשת הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, של יעקב ישראל דה האן), יכולתי להיווכח בברק ששטף את עיניו כאשר שבועונו שם ידו על סיפור גדול. בימים ההם היה אבנרי סמל ודוגמה לעיתונות במיטבה. אילי התקשורת בזו לו בגלוי אבל בסתר לבם קינאו בו. רשימותיו הפוליטיות זכו להערכה, וגילויי השבועון ותחקיריו היטו את לב ההמונים אליו. "העולם הזה" היה גם בית ספר לעיתונאים רבים, שכמה מהם היו בהמשך כתבים נודעים בעיתונים אחרים (כמו ברוך נאדל, אורי דן, סילבי קשת, חיים הנגבי, ענת סרגוסטי, דן מרגלית ואהרן בכר).

אף שלא שירת בפלמ"ח, מיקם אבנרי את עצמו לצדו בעת המאבק נגד מהלכיו של בן גוריון, לפרק את מטהו בעת מלחמת העצמאות. אבנרי הצטרף מבחוץ ללוחמת הפלמ"ח והסית את מנהיגי מפ"ם, אבות הפלמ"ח, בכתב ובעל פה, "לחולל הפיכה נגד בן גוריון, למרוד בו, לסלקו מן השלטון". בעיניו, בן גוריון וחבריו להנהגה נהפכו להיות "בוגדים מהעורף" לעומת הלוחמים שהפלמ"ח, ואופיו המעמדי, ייצג אותם. רעיונו של אבנרי להקים תנועה מהפכנית שתסגור את החשבון עם בן גוריון ומרעיו הצטלב, מבלי שיידע על כך בגלל החשאיות, עם כוונה דומה במפ"ם.

מפ"ם אמנם ויתרה על קיומו של המטה הצבאי, אך בהמשך עקב אחרי פעולותיה הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל. אנשי מפ"ם נתפסו על חם בפעילות חתרנית בתוך הש"ב ובתוך משרד החוץ וסולקו. מפ"ם קיבלה אז את חסותו של "העולם הזה": כשבחדר העבודה של מנהיג המפלגה, מאיר יערי, הותקן מכשיר האזנה - שנחשף על ידי הש"ב הנגדי שהקימה מפ"ם - הופיע תצלומו הבלעדי ב"העולם הזה".

כדי להבין את משיכתו של אבנרי לפלמ"ח ולמפ"ם הציג לורד בהרחבה את תוכניותיה לקדם את פני הצבא האדום בבואו למזרח התיכון. התברר כי בעניין זה קיים סא"ל ישראל בר, שהוביל את הדיונים בתוך מפ"ם נגד בן גוריון, תדרוך בקורס צוערים בצה"ל. בר, כזכור, סיים את הקריירה הצבאית המפוארת שלו בכלא ישראלי באשמת ריגול לטובת אותה מדינה שלקראתה פרש את זרועותיו. במשפט הריגול שלו העיד בר על מבצע "לוויתן": "לתפיסת השלטון על ידי מפ"ם בכוח מזוין בקונסטלציה מסוימת", תוכנית שלה היו שותפים מיטב מנהיגי המפלגה, בכללם יגאל אלון. את השלטון הם אמנם לא תפסו, אבל מנהיגיה הפוליטיים חלמו.

בסמינריון להשתלמות צבאית שערכה מפ"ם דנו ברותחין את נטייתה של ממשלת ישראל להתייצב לצד המערב ואת המגמה לעצב צבא נטול סרבנות אידיאולוגית. המשתתפים היו אנשי צבא שלימים היו בכירי צה"ל - יצחק רבין, מאיר זורע, דוד אלעזר, אברהם יפה, חיים ברלב - שלמעשה קיבלו בסופו של דבר את מרותו של מייסד צה"ל בן גוריון. על פי לורד, אם פעם קיווה אבנרי לסמוך עליהם, הרי גם אלה נהפכו מבחינתו לאלים שהכזיבו. "לא היה שם אף אחד שיעשה הפיכה", מקונן בספר אבנרי, שמגלה ללורד שאחד ממקורות המידע שלו היה בר.

על פי לורד, יישם אבנרי בהדרגה את תורתו של מינצנברג, גם כאן בחוכמת העמדת הפנים. בבחירות לכנסת השישית נשא את דגל חוק איסור לשון הרע, עניין שדיבר ללב רבים, ופילס את דרכו אל העשייה הפוליטית. הוא חבר - רק לחלקם מבחינה אורגנית - למחנה של"י, לרשימה המתקדמת לשלום היהודית-ערבית, לאק"י, לסוציאליסטים העצמאיים, לתכלת אדום, לפנתרים השחורים ולמצפן. אין ספק כי שיא פעילותו התמקד בהקמת המועצה לשלום ישראל-פלסטין שחבריה, ואבנרי ביניהם, היו החלוצים בקיום פגישות עם מנהיגי אש"ף באירופה, פרשה שנחשפה ב"ידיעות אחרונות" (על ידי, ב-1976. לימים גילה אבנרי בראיון לעיתונאי רפאל בשן כי החשיפה גרמה לשני הצדדים להיכנס למחבוא מחשש לחייהם, אך בסופו של דבר העניקה לגיטימציה לפגישותיהם, ועיסאם סרטאווי, שנרצח מאוחר יותר, אמר לאבנרי: "אם תפגוש את הנקדימון הזה, תגיד לו שבבוא היום נקרא בבירת המדינה הפלשתינאית רחוב על שמו").

אפשר לומר כי הפעילות הפוליטית האינטנסיבית של אבנרי הביאה גם לנפילה ההדרגתית בייחודו ובתפוצתו של "העולם הזה", אשר ב-1990 נמכר וכעבור שלוש שנים נסגר סופית.

ספרו של אמנון לורד מגביר את העניין באיש המיוחד הזה, והמתעניינים בצדדים של ההיסטוריה הנחשבים לשוליים ימצאו כי הם לא היו כל כך שוליים בתקופתם. "העולם הזה" כל כך הרגיז את הממסד, עד אשר זה הוציא שבועון נגדי בשם "רימון", שנהנה אמנם מתקציבים נדיבים, אך עורכיו לא יכלו להתמודד במקצוענות של אורי אבנרי. אבל הוא גם הרגיז אפילו את אמו, הילדה אוסטרמן, אשר בצוואתה נישלה את בנה מחלקו בירושתה. "לבני אורי", כתבה, "איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת" (ארכיון זאב גלילי). יש לקוות כי ספרו המעניין של לורד ידחוף את אבנרי לכתוב את האופן שהוא עצמו רואה את פני הדברים, באוטוביוגרפיה משלו.

שלמה נקדימון הוא סופר ועיתונאי שכותב על ההיסטוריה של מדינת ישראל



אורי אבנרי. כתב מה שהעיתונים האחרים לא העזו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו