בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התאבדות: הספר שאחרי

ג'ואן ויקרשם שואלת את עצמה למה התאבד אביה ומהו, בכלל, מוות מרצון

תגובות

מפתח לאבא - מי הוא היה ולמה הוא התאבד, מאת ג'ואן ויקרשם, תירגמה מאנגלית דנה אלעזר-הלוי, הוצאת אחוזת בית, 2011, 319 עמודים

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה". כך, כידוע, נפתחת המסה על האבסורד, "המיתוס של סיזיפוס" מאת אלבר קאמי (עם עובד, תירגם צבי ארד).

אביה של מחברת הספר "אינדקס ההתאבדות - לעשות סדר במותו של אבי", שתורגם לעברית, ובצדק, כ"מפתח לאבא - מי הוא היה ולמה הוא התאבד", הכריע בבעיה הפילוסופית הזאת, לא בדרך מופשטת, אלא בדרך קיומית. במלים אחרות: הוא התאבד. לא היו שום סימני מצוקה, שום רמזים מקדימים, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה. ספרה של ויקרשם תוהה על השאלה שאנחנו תמיד שואלים את עצמנו לנוכח מוות מבחירה: "למה?"

הספר מנסה לענות על שאלה זו באופנים שונים, מזוויות ראייה שונות, ואגב כך מגולל את הביוגרפיה של האב. באחד מפרקי הספר, כמעט לקראת סופו, כשרואה המחברת שהשאלה מוליכה למבוי סתום, וכי שום הסבר אינו עונה עליה באופן אמיתי וממצה, גם אם כל ההסברים יחד בונים איזו תשובה אפשרית, אם כי לא מוחלטת, היא מביאה אוסף של ציטוטים מן הספרות על ההתאבדות. אוסף הציטוטים מחזיק ארבעה עמודים בסך הכל.

באופן טבעי מביאה ויקרשם ציטטה מתוך "המיתוס של סיזיפוס", שיש בה, לטעמי, תשובה מספקת על מה שאי אפשר להשיב עליו: "לחיות מטבע הדברים, לא קל אף פעם. אתה מוסיף לעשות את התנועות שהקיום כופה עליך מסיבות רבות, והראשונה שבהן היא ההרגל. מוות מרצון מרמז שהבנת, גם אם באינסטינקט, את אופיו המגוחך של ההרגל, את העדרה של כל סיבה עמוקה לחיות, את אופיה הלא-שפוי של התסיסה היומית הזאת, ואת חוסר הטעם שבסבל". סיבת ההתאבדות נובעת מהעדרה של כל סיבה עמוקה לחיות.

מבנה החשיבה האנושית מחייב את השאלה בדבר הסיבה כשיש תוצאה. איננו יכולים שלא לשאול: ?למה?' - כי כך מחייב מבנה החשיבה שלנו. לכל תוצאה יש סיבה.

הקוהרנטיות של העולם והקיום, שנוצרת על ידי הסיבתיות, מתנפצת כשהיא נתקלת בהתאבדות. החיפוש מתחיל בין כותלי הבית או בכיסיו או בארנקו של המתאבד; מכתב, פתק, שיבהיר את הסיבות. במקרה של אבי המספרת לא נמצא פתק או מכתב שיסייע בהחזרת הקוהרנטיות. ואז המספרת פונה אל חיפוש עמוק יותר, אל נסיבות החיים, אל ההיסטוריה של האישיות ואל המבנה שלה. אין זה מקרה שבאוסף הציטטות הקטן שמביאה ג'ואן ויקרשם יש שלוש מתוך ספרו, שכבר היה לקלאסיקה, של המשורר הבריטי א' אלוורז, "האל הפראי", העתיד לראות אור בקרוב בתרגום עברי בהוצאת "כרמל".

לספרו של אלוורז נודעה השפעה גדולה על בני דורי, כשיצא לאור בראשית שנות השבעים של המאה שעברה, שכן עמדה במרכזו דמותה של המשוררת סילביה פלאת' וסיפור ידידותו עמה ועם בעלה טד יוז, והוא לא היה נכתב אלמלא היגון וההלם שגרמו לאלוורז התאבדותה של פלאת', ואלמלא הדחפים האובדניים שלו עצמו.

עכשיו, תוך כדי הכתיבה של רשימה זו, הוצאתי את הספר הישן הזה מארון הספרים שלי כדי לקרוא בו קצת ומצאתי בו כתמי זוקן חומים צהבהבים ואין-סוף סימונים בעיפרון, המעידים עד כמה היה חשוב בעיני. גם אלוורז מביא לקראת סוף ספרו, לפני האפילוג, מדבריהם של אחרים: ציטטות מתוך קירקגור ופרויד, בית משיר של ו"ב ייטס, ולבסוף מלותיו של המשורר והסופר האיטלקי צ'זרה פאבזה. הוא מביא את הרישום האחרון ביומן של פאבזה המסתיים במלים: "לא מלים. פעולה. לא עוד אכתוב".

התאבדות נחשבה בדתות מסוימות ובתקופות מסוימות פשע ומעשה שתובע הענשה. כך ביהדות קוברים את המתאבד מחוץ לגדר, ואלוורז מספר ש"בעיר מץ, כל מתאבד הוכנס אל תוך חבית ונישא על מימי נהר המוזל, הרחק מהמקומות שהיה עלול לרודפם. בדנציג, נאסר להשאיר את הגופה ליד הדלת; במקום זאת היא הורדה מהחלון בעזרת גלגלות; מסגרת החלון נשלחה לאחר מכן לשריפה. אפילו באתונה המתורבתת של אפלטון, המתאבד נקבר מחוץ לעיר והרחק מקברים אחרים; ידו שנשלחה בנפשו נקטעה ונקברה בנפרד".

המתאבד זורע בסביבתו המיידית בלבול והלם שקשה להתאושש מהם, יחד עם רגשי אשמה שלפעמים הם קשים מנשוא, ותחושה שהעניש את הקרובים לו על איזו פגיעה לא ברורה שכביכול פגעו בו. אבל התחושה הקשה ביותר שהוא מותיר בקרוביו היא חוסר הבנה. ומן התחושה הזאת מבקשת מחברת הרומאן שלפנינו להסתלק. היא מבקשת להבין.

היה לה אב שאהבה, שלא ידעה על שום סיבה שתגרום לו לירות כדור בראשו. הוא היה אדם שלו, שחייו נראו לה זורמים על מי מנוחות, ומעשהו אינו מתקבל על דעתה. היא חותרת אפוא אל האמת שמאחורי התמונה המתעתעת, כך מתברר, של דמות האב.

המחברת מצאה טכניקה ספרותית לבירור השאלות הטורדות את נפשה: פרקים קצרים שיש להם כותרת המציגה אפשרות של תשובה, כמו הפרק הראשון, "התאבדות: אקט של אפשרות מדומיינת". או: "התאבדות: בעיה של כעס על", או: "התאבדות: היום שאחרי". הסעיפים הקצרים הללו נבנים בסדר אלפביתי. ואגב כך, נחשפים חייו הבעייתיים של האב האהוב, וסבלו שלא היה ידוע.

הביוגרפיה הקשה של האב אינה באמת מסבירה דבר, כמו שהמחברת כותבת בעצמה בעמוד 189: "ביוגרפיה, במקרה של אדם שהתאבד, היא עניין מסוכן ומתעתע, היא בוחנת חיים שלמים מבעד לעדשת המוות. בכל פעם שמתחולל משהו רע, עולה הפיתוי לומר, ?אהה!'"

הספר נכתב חמש-עשרה שנה לאחר ההתאבדות. היא נעזרת, שנים אחרי המקרה, בפסיכיאטר. אבל אין תשובות. היא מסיימת את ספרה-חקירתה באופן שרירותי, אחרי שנמנעה מלגשת לתחנת המשטרה ולחפש את התיק של אביה, כשהיא חולפת על פני מקום בית המשפחה, בדרכה הביתה מביקור בבית האבות שבו חיה אמה מזה כמה שנים. בסוף הספר היא כותבת: "יכולתי לסיים את הספר הזה בכל מיני מקומות, בדיוק כפי שהתחלתי - בסיבובים, חוזרים ונשנים, סביב יום מותו של אבי". והיא יכלה לסיים אותו כשהיא בנסיעה המרחיקה אותה מתחנת המשטרה שבה מתויק התיק על מות אביה, אבל היא יודעת כבר שלעולם לא תדע את כל הסיפור, ושאולי דווקא בגלל זה לעולם לא תחדל לחפש אחריו.

את סיפור חייו הקשה של האב היא מגוללת בספרה לאט לאט, טיפין טיפין, ומי שמסתקרן, יקרא בספר. אבל כמו שהיא עצמה אמרה, לא בזה העיקר, לא בסיפור החיים, אלא בלקח המופק מחקירת המוות מרצון, בהשפעתו על סביבתו המיידית ובחוסר הקוהרנטיות הבסיסי שהוא משליך על הקיום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו