בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | נקודת מפגש

פרשת "משפטים"

תגובות

בפרשת השבוע שלנו, אחרי שמשה מוסר לעם את רשימת ה"משפטים" הארוכה שנותן לו הקב"ה, הוא מכין את העם לטקס הברית של קבלת התורה, ברית המכינה את הקרקע לקראת מעמד ההתגלות המתואר בסוף הפרשה: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, ט-י).

ההתגלות מתוארת בשפה פשוטה, ללא הרחקה והפשטה. "ויראו את אלהי ישראל", פשוטו כמשמעו. אין מדובר על ענן או על ערפל, אלא על מציאות פשוטה, ללא דימויים וללא מיסוך. הפרט היחיד בתמונה שתיאורו מורחק בדימוי כפול הוא דווקא מה שנמצא "תחת רגליו" של הקב"ה. התורה אינה מדווחת מה היה תחת רגליו (למרות שאינה נרתעת מלומר שיש לו רגליים). כ"ף הדמיון חוזרת פעמיים וגוררת אחריה שני דימויים פתוחים: "כמעשה לבנת הספיר" ו"כעצם השמים לטהר". הכפילות מלמדת שאף אחד מן הדימויים אינו שלם, ובעצם גם שניהם ביחד אינם שלמים. הנקודה תחת רגליו של הקב"ה אינה מובעת בצורה פשוטה, שכן מקום המפגש של הקב"ה עם קרקע המציאות עדין מכדי לתארו במלים.

ההסתרה הזאת, התנ"כית, שונה לחלוטין מן ההסתרה שעליה דיברו פילוסופים מאוחרים יותר כמו הרמב"ם. הרמב"ם ביקש להרחיק את הקב"ה עצמו מעין האדם, ולכן אמר שיש לדבר עליו בעזרת "תוארי שלילה" או "תוארי פעולה", שכן כל שם חיובי הוא גשמי מכדי לתפוש דבר כה גבוה ומופשט כמו האל עצמו. הרמב"ם ביקש להימנע מהגשמה של הקב"ה בעזרת ההימנעות מן הדיבור עליו באותה שפה שאנו מדברים על בני אדם או על חפצים גשמיים. אך הדיוק בלשון הפסוק מלמד שהתורה חוששת מדברים אחרים. אין בעיה בהצבעה על הקב"ה או בתיאורו בתיאורים פיסיים כמו "רגליו". הבעיה היא בהצבעה על מקום החיבור של שמים וארץ, על המקום שבו ניצב הקב"ה.

מיד אחרי ראיית הקב"ה אומרת התורה "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שם, יא). "אצילי בני ישראל" הם ככל הנראה אותם נציגי העם שזכו לראות את הקב"ה. הפסוק מציין שהם לא ניזוקו בעקבות ראייה זו אלא - "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". זה ביטוי שפרשנים התקשו בו לאורך כל הדורות. מה עניין אכילה ושתייה לכאן?

אונקלוס תירגם את הפסוק כך: "והוו חדאן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתן" ובעברית - "והיו שמחים בקורבנותיהם שהתקבלו ברצון כאילו אוכלים ושותים". אונקלוס מפרש את הפסוק בהקשר מעמד הברית שקדם לו. הקורבנות שהובאו התקבלו ברצון לפני ה', ומכיוון שקורבנותיהם התקבלו, שמחו האנשים כאילו אכלו ושתו.

כקומה נוספת על פירוש אונקלוס, בן המאה השנייה, בא ר' שמחה בונים מפשיסחה, בן המאה ה-18, ומחזיר את הביטוי אל משמעותו הפשוטה בעזרת פירוש חסידי. ר' שמחה בונים היה אחד האדמו"רים המרכזיים בחסידות גליציה, והוא הדגיש את ה"עבודה בגשמיות", היכולת לעבוד את ה' בעזרת מעשים גשמיים - אכילה, שתייה, שיחה, ריקוד ושינה. ר' שמחה בונים דרש על הפסוק "ויאכלו וישתו" את הדרשה הבאה, המובאת בספרו של תלמיד-תלמידו ר' לייבל'ה איגר, "תורת אמת" בשם בנו של ר' שמחה בונים, ר' אברהם-משה:

בשם רבינו הקדוש אדוני אבי הרבי ר' בינם מפרשוסחא זצ"ל, אשר עיקר כוונת האכילה - הוא ללעוס היטב. והנראה בזה, לדקדק הדק היטב קודם הבליעה, בעת הגיעו לעיקר הנאת האכילה, לברר מזה שורש הטעם שהוא המוצא פי ה'. והוא כמו שנאמר במתן תורה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" ותרגומו, והוו חדאן כאילו אכלן ושתן. כי באמת הוא, שדייקא מהנאת אכילה יוכל להתברר התגלות אלהות (...) וממנה דייקא, יוכל להגיע למחזה אלהים. כי הוא לדוגמא לשורש העונג שבקדושה (תורת אמת, ח"ב, עמ' 108. יום שני של שבועות, תרל"ג).

הדרשה הגרעינית היא הוראה חצי אירונית על חשבון המקובלים המתייחסים אל האכילה כאל פעולה מיסטית הרחוקה מן החוויה החושית. התייחסות זו היא ה"כוונה" הקבלית שכנגדה אומר ר' שמחה בונים: "עיקר כוונת האכילה הוא ללעוס היטב". זה הומור אופייני לר' שמחה בונים, הנוטל את העוקץ מכוונות המקובלים ומחזיר את מיקוד תשומת לבו של האדם אל עצם המעשה. אך פיתוחה של הדרשה הוא הוראה מעשית כיצד לעבוד את ה' דרך האכילה. על האוכל לשים לב אל הרגע המסוים שבו נכנס האוכל אל תוך פיו, אך עדיין לא נבלע. זה הרגע שר' שמחה בונים מגדיר "עיקר הנאת האכילה".

היכן מצוי הטעם שממנו נהנים כשאוכלים? הוא אינו נמצא באוכל עצמו, שכן האוכל דומם. הוא גם אינו בפה, שכן אי אפשר להרגיש בו אם האוכל אינו נכנס אליו. רק הפגישה בין הפה לבין האוכל מגלה את הטעם. ההנאה מן הטעם היא איכות דקה שקשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה היא נוצרת. הנאת האכילה היא דוגמה ארצית, שבעזרתה יכול האדם להרגיש משהו מן התענוג העליון של חוויית ההתגלות, ולכן נסמך "ויחזו את האלהים" ל"ויאכלו וישתו".

אולי משום כך סמוך הפסוק "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", המדבר על פי הדרשה החסידית על נקודת המפגש העדינה שבין הלשון לבין המאכל וגילוי הטעם, אל הפסוק "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", המדבר על נקודת המפגש העדינה בין הקב"ה לבין העולם הזה. ואולי לא לחינם סוגרים שני הפסוקים הללו את מעמד הר סיני, שבו חברו עליונים אל תחתונים כדי ליצור אותה איכות קשה להגדרה, שיש בה גם מן העולם הזה, גם מן העולם העליון וגם איזה גוון שאינו יכול להתגלות אלא בחיבור שבין השניים: התורה.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו