בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ומנין אדע שלדברים יש ערך

החושניות הזאת, שסירבה להתברגן, שלא יכלה להתברגן, בניגוד גמור לסביבתו, כולל מעריציו, היתה בוודאי המאפיין המרכזי של דן דאור. על אוסף תרגומיו ושיריו, "משתה לאדם בודד"

תגובות

משתה לאדם בודד, תרגומים ושירים, מאת דן דאור, הוצאת חרגול ועם עובד, 2011, 278 עמודים

באחת ההקדמות היפהפיות שלו לשירים ולקובצי שירה סיניים עתיקים - הקדמות הממלאות את הספר "משתה לאדם בודד" בפנינים - מקדים דן דאור דברים גם לאסופה של שירי יין: "המשתה של אפלטון", הוא כותב, "עלול להוליד בנו את הרעיון, ששיחת חכמים היא עיקרו של משתה, ולא היא. משתה זה לשתות זה לשתות". כאן מצטט דאור באופן חלקי ממסכת כתובות, ואני מבקש להרחיב את הציטוט, כי הציטוט של דאור נלקח, במקרה או שלא במקרה, ממה שרב חנן בר רב, בערך בן זמנו של המשורר הסיני המתורגם בהמשך, אמר על שצריך לאומרו, בניחום אבלים: "אחינו המיוגעים, המדוכאין, באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת, זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית, רבים שתו, רבים ישתו, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו, בעל-נחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים".

אלמלא מת דאור פתאום, אילו יכול היה לצוות משהו על המתאבלים אחריו, כלום לא היה מצווה עליהם לשבת ולשתות לזכרו? מכל מקום, באותה הקדמה לשירי היין ממשיך דאור: "ב'לשתות' אנחנו מבינים בדרך כלל ?לשתות אלכוהול'. ולא לשתות אלכוהול כתחליף לשתיית מים או גזוז, אלא לשתות אלכוהול כתחליף לעישון חשיש או לאכילת פטריות-הזיה. כך על כל פנים", ממהר הוא לכתוב באירוניה, "אצל המשכילים הסינים באלפיים השנים האחרונות; אלכוהול כדרך המהירה והבטוחה למצב התודעה האלטרנטיבי, שבו אנחנו מתעלים אל מעבר להבחנות הטורדניות שמעסיקות אותנו בחיי היומיום". התרבות המשכילית הסינית היתה מסגרת ההתייחסות האהובה ביותר על דאור. ברוחה כתב ותירגם ואסף וחי.

אחד הפרויקטים הראשונים של דאור בהוצאת "חרגול", שהקים יחד עם גבי, רעייתו, ועם יונתן נדב, היה ספר שיוחד כולו לחשיש ולכתיבה על חשיש. בסקירת הספר כתבתי כאן: "דן דאור, מאותם מאורות אינטלקטואליים, ששורה ארוכה ארוכה של משכילים ישראלים חבים לו זוויות חדשות להתבוננות, התעקש משך זמן רב לממש תשוקה ישנה זו: לערוך אנתולוגיה על הדבר האסור, צריכת חשיש. הקדמתו של דאור שזורה אירוניה: ?כמו ידידו הוותיק האחר של האדם, הקנבוס מגוון מאוד. וכמו כלב הבית, גם הוא מלווה את האדם כל כך הרבה זמן, שכיום אי-אפשר למצוא אותו, אלא בצורתו המבויתת, ופחות או יותר בכל מקום'".

זה היה חוש ההומור שלו, מנוף לקריאה, לכתיבה, לתרגום ולהתרועעות, והחושניות הזאת, שסירבה להתברגן, שלא יכלה להתברגן, בניגוד גמור לסביבתו, כולל מעריציו, היתה בוודאי המאפיין המרכזי שלו. השירים עצמם באסופה שלפנינו - "מודרניים". הנה כך כותב טאו צ'יין (365-427) בשיר היין שמהקדמתו של דאור לתרגום ציטטתי למעלה:

איני ער לידיעה שיש לי "אני"

ומנין אדע שלדברים יש ערך

ריחוף רחוק, הכל נשמט מאתנו

היין הזה יש בו טעם עמוק.

מה היה "מודרני" כל כך במה שהספרות המערבית גילתה בתרבות הסינית? קשה להשיב על כך בלי להיגרר לדוגמאות קונקרטיות ושונות זו מזו, נניח ברטולט ברכט ועזרא פאונד. ובכל זאת, בשיר הזה, מן הזמן שבאירופה שלטה עדיין "העת העתיקה", אפשר לקרוא משהו מסוד הקסם הסיני שהילך על המודרניזם האירופי: "איני ער לידיעה שיש לי ?אני'". אפשר להוסיף לציטוט הזה גם מלאו דזה העתיק הרבה יותר, וגם מהוגים אחרים, ממה שבתוך תרבות המערב, רק מראשית המאה העשרים - ביחד עם הפסיכואנליזה - נהפך למשמעותי כל כך: ה"אני" הוא רק אפשרות אחת מכל מה שמאפיין את הסובייקט האנושי, מעין השתלטות של ה"אני חושב משמע אני קיים", על חשבון כל מה שאפשר לומר על הסובייקט: "אני חולם, גם משמעו אני קיים" ו"אני הוזה, גם משמעו אני קיים", וגם "איני יודע אם אני קיים או איני קיים", כמו פרפר זה של ג'ואנג דזה, שלא ידע אם הוא חולם שהוא פרפר, או הוא פרפר החולם שהוא ג'ואנג דזה.

לכן מרתק היה כל כך לשמוע את דאור שואל שאלות ספקניות על ההנחות המערביות הוודאיות, ובאמת ספק אם אפשר להימלט מהאירו-צנטריות בלא להיות מצויד בכמות נכבדה של היכרות עם תרבות סין. כאן, במקום הזה, למשל, אפשר להזכיר את השאלה על מדינה עתיקה ונטולת-דת, שדאור כל כך אהב בתרבות הסינית, תרבות שהוגיה האנטי-מורליסטים היו חשובים כל כך, יותר מבכל תרבות אחרת, שבה לדתות היו תפקידים מורליסטיים, כמעט כמו לעיתונאים בזמננו, ולהוגים האנטי-מורליסטים היה רק מקום שולי.

בהקדמה לאחד המרובעים של ואנג ויי, כותב דאור: "המרובע הרביעי בשביעייה הוא אוטופיה נקייה ואינו נזקק עוד לארמזים, הגלימה והמצנפת שייכים כמובן למשכילים הקונפוציאניים, שהעדרם הוא אולי האלמנט החשוב ביותר בכפר המאושר והאל-זמני הזה". הנה המרובע שממנו מסולק הקונפוציאני (כלומר המורליסטי) למען האושר:

עשבי האביב מוריקים בסתיו דשנותם מצופפת

האורנים הגבוהים קרירים בקיץ בדידותם מכונפת

לסימטאות הכפר חוזרים מעצמם פרות וכבשים

ילדים ונערים שלא יידעו לעולם גלימה ומצנפת.

הספר הזה, כמו שנאמר על כריכתו היפה, כולל הרבה תרגומים, מעט מקור וכמעט הכל - שירה. לא רק שירה סינית. בשל שליטתו של דאור בשפות מכונסים בכרך הזה תרגומים לשירים מאת הלדרלין, בודלר, ויון, פאונד, וולטר, ואחרים. יש בו מעט שירים שכתב דאור עצמו, יש בו תרגום לחלק ממחזה הודי עתיק, ובעיקר יש בו כתיבה דאורית, ומי שהכיר, אינו יכול לפספס את הקול.

חלק ממה שהיה דאור אינו בולט, לכאורה, בספר הזה: הנוסע. ואולם, תשוקת הטיולים הרחוקים שלו, בעיקר לאסיה, השאירה את חותמה גם בתרגומיו, או מוטב לומר, הספר נראה כמו סיכום של חיי מסעות. אפשרות אחת היא של נוסע-תרבותן, כלומר מי שנוסע למחוזות געגוע שהתרבות הציעה לך מילדותך. אפשרות אחרת היא המסע לגילוי תרבויות חדשות. מחזור שירי ההייקו שחיבר דאור, שנולדו בנסיעת רכבת ארוכה בהודו, מלאת הומור וזיכרונות אכילה מכל מיני מקומות בעולם, היא בוודאי משהו מובהק לו, רק לו.

בשנה שכבר לא היה, הייתי זקוק לו מאוד, וניסיתי לא פעם להסביר לעצמי מה הלך עם דאור ומה נשאר מסביב. פעם אחת שאלתי אותו איך יכול היה לסלוח לאוניברסיטה שלא מצאה לו מקום בתחומיה. הוא ענה מה שענה, בנדיבות וברוח טובה. אחר כך שלח לי את התרגום הזה של משל מאת ג'ואנג דזה:

"במדינת סונג היה איש בשם צאן שאנג, ומלך סונג שלח אותו כשגריר לצ'ין. כשיצא לדרך קיבל מרכבות אחדות, אבל הוא מצא חן בעיני מלך צ'ין, וזה העניק לו עוד מאה מרכבות. כשחזר לסונג פגש את ג'ואנג דזה ואמר לו: ?לגור בסימטה צרה בכפר עלוב, במצוקת רעב ומחלה, לקלוע את סנדלי בעצמי, צמוק גרון וצהוב פנים - בזה אני לא מצטיין. אבל לזכות בהכרה מאדוני ריבוא מרכבות ולחזור ממנו עם מאה - בזה אני טוב'.

"'כשמלך צ'ין חולה הוא קורא לרופאים', אמר ג'ואנג דזה, ?מי שמנקז שלפוחית או מייבש מורסה מקבל מרכבה אחת, ומי שמלקק לו את הטחורים מקבל חמש; ככל שהוא מטפל בו נמוך יותר ככה גדל מספר המרכבות. האם טיפלת לו בטחורים אדוני? איך קיבלת כל כך הרבה מרכבות? תסתלק מכאן!'"



דן דאור. סיכום של חיי מסעות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו