בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירח מר וזיקנה

במחזות ה"נו" היפאניים, כמו במציאות ימינו, אין תיקון לזיקנה ולפגעיה. רק השירה יכולה לרפא, אך גם להחלות

תגובות

התרבות היפאנית רגישה לחילופי העונות ומציינת במיוחד את שתי העונות היפות: האביב, על פריחת הדובדבן המרהיבה שבו, והסתיו - על עלי השלכת בצבעיהם המשתנים ועל גילוי הירח היפה ביותר בשנה. ההתבוננות בירח המלא בסתיו היא בילוי מסורתי, ויש לה הדים רבים בספרות ובתיאטרון. מחזות ה"נו", שראשיתם במאה ה-14, מוצגים למשל לפי עונות השנה. המחזות המתייחסים לירח המלא מוצגים כמובן בסתיו, וכך זכינו לראות בראשית נובמבר "נו" ושמו "אובסוטה", המציג אציל ושני מלוויו מן הבירה קיוטו, המגיעים להר מרוחק, אובסוטה, הידוע בנוף הקסום הנשקף ממנו בליל ירח מלא.

האציל ומלוויו אינם יכולים ליהנות זמן רב מיפי הטבע. סיורם מופרע כשמופיעה דמות נשית מוזרה הרומזת, כפי שקורה תדיר בתיאטרון ה"נו", כי במקום שהם נמצאים התרחש בעבר מעשה עוולה שלא מצא את תיקונו. אחרי האשה המסתורית מופיע תושב מקומי, המספר באריכות על המעשה הנורא שאירע על ההר הנידח. "אובסוטה" פירושו "לנטוש את הזקנה", ואמנם בראש ההר שעליו עומדים המבקרים הופקרה אשה זקנה למוות. היא גידלה את אחיינה היתום כאילו היה בנה, אך אחרי שהתחתן התעוורה הזקנה. אשת האחיין ביקשה להיפטר ממנה והבעל נכנע לשידוליה והעמיס את דודתו על גבו, בהבטיחו להביא אותה לחגיגת הירח שבראש ההר. אך שם נטש אותה, והיא מתה.

בחלקו השני של המחזה מופיעה רוחה של הזקנה, בפיאה לבנה, במסיכה לבנה ובבגדים צחורים, והיא מספרת את סיפורה. כמקובל במחזות ה"נו", היא מציגה את קורותיה בריקוד, אך מדובר ברוח רפאים של אשה שלא יכלה באחרית חייה להניע את איבריה. כיצד תרקוד? הריקוד ב"נו" הוא בדרך כלל אטי ומרומז, אך כאן הוא אטי שבעתיים. הרוח פוסעת בקושי, מניעה את זרועותיה באפיסת כוחות, והריקוד המינימליסטי הזה, המלווה בקול המקהלה, נמשך זמן רב.

במחזות "נו" רבים הסיום הוא דתי, ומציג את פיוסה של רוח הקורבן בעזרת תפילות וטקסים בודהיסטיים. ב"אובסוטה" הסיום שונה. לסיפור העממי העתיק, שעליו מבוסס המחזה, יש סוף טוב: הגבר מתחרט על הפקרת הזקנה ומחזיר אותה לביתו. המחזאי הגאוני זאמי (1363-1443) דחה את הסיום הזה. הזקנה מתה, ואין תקנה לעוול. היא אינה זוכה למנוחה נכונה, ואינה משתחררת מעברה ומרגשי הנקם. נשמתה נותרת תלויה על בלימה. איננו יודעים באיזה גיל כתב זאמי, שהגיע לגבורות, את המחזה הזה. סביר שכתב אותו בערוב ימיו, כדי לרמוז שאין תיקון לזיקנה ולפגעיה.

הסיפור העתיק הזה הופיע בגירסה מודרנית, בסרט שזכה ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן ב-1983, "הבלדה של נראיאמה" של הבמאי שוהיי אימאמורה, המעביר את העלילה לכפר יפאני עני במאה ה-19. הבן מביא את אמו להר רחוק ומשאיר אותה לקפוא למוות. מעניין לציין כי בפולקלור היפאני, הזקן המיותר הוא תמיד אשה. בצרפת, לעומת זאת, השנאה מופנית בדרך כלל לגבר, לאב או לסב האוחז בירושה שהבנים מצפים לה בכליון עיניים. אבל האיכרים הצרפתים אינם טורחים להעמיס את הזקן על כתפיהם ולשאת אותו לראש ההר. בסצינה ידועה ברומאן "האדמה" של אמיל זולה, הבנים פשוט חונקים בכסת את האב המתמהמה למות.

זאמי כתב מחזה מלנכולי נוסף על הזיקנה, המוצג אף הוא בסתיו. ב"קאגקיו" הגיבור הוא לוחם מובס, זקן ועיוור, המסתתר בבקתה נידחת, כדי לא לחשוף את חרפתו. בתו מצליחה לאתר אותו, והוא רוקד לפניה. מאחר שמדובר בגבר, הריקוד שונה ונמרץ הרבה יותר. הלוחם הזקן משחזר בשארית כוחותיו את עלילות גבורתו בשדה הקרב. גופו בקושי נשמע לו, והצופה חש במאמץ האדיר של ניסיון הגיבור לשחזר את תפארת נעוריו. גם כאן אין נחמה ותיקון דתי. בסיום המחזה מסכים הזקן להתלוות לבתו, והם יוצאים יחד מהבימה. מאחר שהוא עיוור, היא מניחה את ידה על כתפו. זו מחווה נדירה, המעוררת התרגשות בתיאטרון המסורתי. ב"נו", כמו בתיאטרון הקלאסי בצרפת, אין בדרך כלל מגע פיסי בין הדמויות.

מחזות ה"נו", הסמליים והמינימליסטיים, מצטיינים ביופי נשגב. גם במערב נמנו רבים עם מעריציהם, החל במשורר והמחזאי הצרפתי פול קלודל, שאף כתב מחזה "נו" בעצמו, ועד סמואל בקט. מעריצה מפתיעה נתגלתה לאחרונה בירחון בריטי: האופנאית האנגלית ויוויאן ווסטווד, שהמציאה את חצאית המיני ואת אופנת הפאנק. ווסטווד הכריזה שאילו נאמר לה שתמות בקרוב, היתה מבקשת דבר אחד לפני מותה: לראות עוד מחזה "נו".

המחזות העתיקים הללו על זיקנה רלבנטיים מאוד ביפאן המודרנית של המאה ה-21. לקינה על בגידת הגוף ועל בדידותו של הזקן יש משמעות אקטואלית במדינה שבה כל תושב חמישי עבר את השנה ה-65 לחייו. הצעירים מסרבים להתחתן, הילודה בשפל, והזדקנות האוכלוסייה רק תגבר בשנים הקרובות. הקיסר אקיהיטו והקיסרית מיצ'יקו עברו מזמן את שנתם השבעים. יפאן התגאתה עד לא מזמן במספרם הרב של בני מאה מאושרים, עד שהתברר שאחדים מהם מתו מזמן ובני משפחתם הסתירו את מותם כדי להמשיך ולקבל את קצבאותיהם. הזדקנות האוכלוסייה משפיעה על הכלכלה: השנה, לדוגמה, חלה ירידה חדה במכירת המכוניות של טויוטה ומאזדה ביפאן. היפאנים המזדקנים אינם ששים להחליף את מכוניתם במודל חדש יותר. ציניקנים יאמרו שהם יחליפו אותו בבוא היום בכיסא גלגלים. ואכן, כיסאות גלגלים נראים יותר ויותר בטוקיו, והרשויות משתדלות שמקומות ציבוריים יהיו נגישים להם.

והנחמה היכן תימצא? גם במחזה הקודר על הזיקנה יש תיאורים ארוכים של יפי הטבע, של הנוף המואר בנוגה הירח. אך לא די בטבע היפה; נדרש משורר שיבטא אותו. משחר תולדותיה האמינה הספרות היפאנית בכוחה של השירה. במאה השמינית כתב המשורר קי נו צוראיוקי: "השירה מניעה שמים וארץ, היא מעדנת את היחסים בין גברים לנשים, היא משפיעה על אלים ושדים, היא מעודדת את הלוחמים".

ביכולתה של השירה גם להביא שלום בית. במחזה הקומי, הקרוי "קיוגן" ומתלווה תמיד ל"נו" הרציני, יש לעתים קרובות התייחסות אירונית למחזה הראשי. אלו הם בדרך כלל סיפורים על משרתים ערמומיים, כמרים נוכלים ואיכרים חמדנים, הנשמעים מוכרים למי שקרא מעשיות אירופיות מימי הביניים. ה"קיוגן" של "אובסוטה" מתוחכם יותר, ויש בו זיקה פארודית להתפעלות מיפי הירח ולעולם השירה בכלל. "קיוגן" זה לא חובר בימי הביניים אלא במאה ה-17, שבה הופיעה אופנת ה"רנגה". חבורות של משוררים היו מתכנסות ומחברות בצוותא שירי שרשרת, שבהם כל משתתף צריך היה להוסיף שורה מתאימה לשורה שתרם קודמו.

במחזה ההיתולי שלפנינו, הגיבור הוא חובב שירה שה"רנגה" העבירה על דעתו. הוא מודיע לאשתו שהזמין לביתם קבוצה של משוררים לערב של יצירה. האשה עונה לו שמאחר שהוא בטלן ואינו דואג לפרנסה, אין לה אוכל בבית והיא לא תוכל לארח את הפייטנים. ובכלל, נמאס לה משיגעונו של בעלה והיא מתגרשת. הוא נותר שקוע בעולמו, ועונה לה בשורה על יפי הירח המאיר. להפתעתו, משיבה לו האשה בשורה משלה, המעוררת את התפעלותו. "אלוהי השירה לא היה מצליח להמציא שורת המשך יפה יותר!" הוא מכריז ומבקש סליחה מזוגתו. שוב לא יזמין משוררים לביתם, אלא יסתפק ביצירתם המשותפת. בסיום שותים בני הזוג לחיי נישואיהם, שהתחדשו הודות לכוחה המופלא של השירה.



הצגת "אובסוטה". אין תקנה לזיקנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו