בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צריך לטובב, אבל אפשר גם לפרגן

העברית יכולה להתעשר מאלפי תחדישיו של יונתן רטוש, כמו גדלת (מגלומניה) והבלנות (ניהליזם), אבל גם מהמלים המיוחדות מרחבי העולם המופיעות ב"טינגו". כי העברית, בניגוד לדובריה, מעולם לא היתה שפה גזענית

תגובות

טינגו - ועוד מלים מיוחדות במינן מרחבי העולם כולו, מאת אדם ז'אקו דה בואנו, תירגם מאנגלית גיא שרת, הוצאת קרן, 2011, 222 עמודים

המלים המתבקשות - תחדישיו של יונתן רטוש, מאת מיכל אפרת, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2011, 1185 עמודים

בשעה השמנדריקית הזאת, כמעט לא נעים להשתעשע בניואנסים ובגאג'טים לשוניים, כמו שני הספרים האלה: "טינגו" ו"המלים המתבקשות". אבל במה להמתיק ימים אם לא במלים? הרי גם מלה אחת יכולה לפעמים להיות ספרות, שורת שיר או פיסקה ברומאן, כמו המלה "גאג'ט" עצמה. התחדיש העברי שלה - חפיץ - מחמיץ את רוב מובניה: את הדרך הרחוקה שעובר צעצוע המותרות ההיי-טקי מרגע שעלה בדעתו של הממציא המערבי, דרך ייצורו במזרח הרחוק, ועד שחזר למערב, לאבא היי-טקי שמשחק בו בעיניים נוצצות.

"גאדג'ט" הוא סיפור קצר במלה אחת, ומלים רבות כאלה יש ב"טינגו - ועוד מלים מיוחדות במינן מרחבי העולם"; מלים-מותרות, כמובן, שלא ידענו שהן חסרות באוצר שלנו עד שהופיעו בספר הזה. מלה אחת חוסכת לפעמים מלים רבות בעברית, או באנגלית - שבה כתב אדם ז'אקו דה בואנו את "טינגו" (אף על פי שגיא שרת תירגם אותו כאילו נכתב בעברית). לפעמים המלים הללו, או צירופי המלים, אפילו מעוררות תחושות ותשוקות, למשל: "רזבליוטו (רוסית): הרגש כלפי מי שכבר לא אוהבים", או: "אונסאי (שפת בורו): להעמיד פנים שאוהבים".

מטבע הדברים יש ב"טינגו", השואל מלים ומונחים משבעים לשון בקירוב, גם כאלה שאינם נחוצים כל כך בעברית, מלים השייכות לתרבות מסוימת, כמו 27 הביטויים לשפמים באלבניה (מ"דירס אור: אניצי שפם של נער מתבגר" ועד "מד: שפם עבות"); מיני הקידה היפאנית השונים, או 47 המלים בשפת הוואי לתיאור בננות. המונחים המקומיים המובהקים ביותר הם כצפוי בתחום מזג האוויר, כמו עשרות המלים לשלג בשפות האינואיטיות, שיש בהן בין השאר המלה "אפינגאוט: שלג ראשון", כשם שלנו יש "יורה", המיוחד לגשם הראשון. זו מלה מיותרת לחלוטין במקום כמו סקוטלנד, שבה הגשם יורד תמיד ולכן נחוצות שם עשרות מלים לסוגיו השונים (מ"דריבל" לזרזיף ועד "לין" - זרם שוטף). יש להניח שבצפון אירופה לא ירבו גם להשתמש בביטוי "פרמקלמק (טורקית): לאכול עם האצבעות". מהצד האחר, אנשים רעבים באפריקה לא יביטו בעין יפה במלה כמו "וומיטריום (לטינית): חדר שהאורח מקיא בו כדי לרוקן את קיבתו לקראת המשך האכילה".

אבל יש דברים שאפשר ללמוד, לפחות ללמוד לומר, מתרבויות שהתמחו בנושא מסוים, כמו "בוסטרלה (איטלקית): שוחד בכסף מזומן; מילולית: מעטפה קטנה", ושאר מלים לפשעים ולפושעים, כמו "זמונטה: גניבה שמבוצעת בתוך אוטובוס או רכבת", או "פלו: שותף לפשע שמשמש גם תצפיתן". ובנושא קרוב: "סקאנז'ם (פורטוגזית, ברזיל): לחפש שותף או כמה שותפים למין מלבד בן או בת הזוג הקבועים, במהלך חגיגות המארדי גרא". דברים כאלה, וכמו המונח הבא, אפשר להבין באופן מטאפורי: "רפנידוסיס (יוונית עתיקה): העונש שהוטל על גברים נואפים והיה כרוך בהחדרת צנון לחלק האחורי שלהם".

המלים השימושיות והמוצלחות ביותר בספר ממלאות את מקומם של מסמנים חסרים למסומנים קיימים, כלומר מלים שקשה להבין בדיעבד איך הסתדרנו בלעדיהן. "טינגו" מלא בהן, ובזה מיטבו. מלים "לועזיות" כאלה אפשר לאמץ מיד לעברית, כמו שעושה האנגלית למשל, ואפשר להתאמץ ולחפש להן תחליף עברי, כפי שעשה יונתן רטוש. כך למשל: "נדובטיפה (צ'כית): מי שלא מבין רמזים"; "בוצ'יפלומה (ספרדית קאריבית): מי שמבטיח אבל לא מקיים"; "צ'יגובמי" (יפאנית): סימני הנשיכה שמותיר התינוק על פטמת האם המיניקה". וגם "ספרצטורה (איטלקית): טכניקה נטולת מאמץ של אמן גדול" ו"ואבי (יפאנית): פגם קטן שמעצים את האלגנטיות של היצירה כולה". אילו הכיר תומאס מאן את המלה הזאת, אולי לא היה צריך להסביר באריכות מדוע יוסף היה יפה כל כך דווקא מפני שהיה בו פגם קטן (טוב שלא הכיר, ונראה שלא משום כך נכתב הרומאן "יוסף ואחיו").

לא רק שמות אפשר לשאול, אלא גם פעלים חשובים כמו "צ'פקנלשמק (טורקית): להפוך לרודף שמלות"; "וזלינה (צרפתית): להחמיא. מילולית: למרוח בווזלין". ויש גם הפועל החשאי הבא: "סקרוסטרסי (איטלקית): לזוז או להסתלק מפני שמרגישים לא רצויים".

יש ב"טינגו" צירופי מלים כמו "טורשלוספניק (גרמנית): הפחד מהתמעטות ההזדמנויות ככל שמתבגרים". מלים כאלה מרשימות מאוד דוברי שפות שאינן נוטות להרכיב מלים, כמו אנגלית ועברית, אבל למעשה הן לא יותר מסך כל מרכיביהן. הגרמנית תרמה ל"טינגו" גם את "קאצניאמר: הנגאובר. מילולית: הרעש שמשמיעים חתולים מיוחמים"; אגב, חתולים נקראים ביידיש קאטער - קרי: קוטר או קוטר - ומכאן נגזר הפועל העברי: לקטר, להישמע כמו חתול (מיוחם).

בכל מקרה, צירופי מלים כאלה אפשר לתרגם כשם שמתרגמים שירה. בתחום הזה מצטיינת הצרפתית. למשל, הכינוי להולך רגל הוא "ויאנד אה פנה: בשר צמיגים (על משקל ?בשר תותחים')"; "וואר לז אנז': לראות את המלאכים", כלומר - לגמור; ולבסוף "סוקרה לה פרז: למות, מילולית: לפזר סוכר על התותים". יש ביטויים ומלים שהעברית לא צריכה ללמוד מאף אחד, כמו "שנה פון גסטרן" (גרמנית), שאינו אלא השלג דאשתקד, או "מליו אה אסר קאפו די לוצ'רטולה קה קודה די דראגונה" (עדיף להיות ראש של לטאה מאשר זנב של דרקון), שיש לו כמובן ניב עברי נאה: "הווה זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים".

גם בתחום המומים, אבוי, התברכה העברית אפילו ביחס ליידיש, המצטיינת בעלבונות (ע"ע: "שלומפערים ושלעפרים", עמ' 59). חבל שמחבר "טינגו" הסתפק בתרומה עברית צנועה לאו"ם (אוצר המלים) המילולי שלו: "עגונה", ולא הכיר כמה מבעלי המומים שמנו חז"ל, וביניהם: אצבעי (גמד); קפח (ענק); טפיח (שחור עור), עינני (בעל עיניים גדולות); גיחור (אדום עור); חרדלי (צהוב עור). רק "אוסורגן (טורקית): אדם שנופח ללא הפסקה" - לא היה כנראה בימי אבות אבותינו.

מאז ומעולם, העברית - המקראית, המשנאית, וגם המודרנית - אימצה מלים זרות וצורות לועזיות. ובכל זאת נשארה עברית, ולא שינתה את שמה ל"חשמונאית", למשל, אף על פי שבעת ההיא הושפעה מאוד מצורות יווניות. מלה כמו "טלפון", שנכנסה למערכת הפעלים העברית, ו"צימר" שקיבלה סופית עברית - נכנסו מזמן לשיגרת הלשון הטבעית. באותה דרך, אפילו כמה מלים מ"טינגו" יכולות להיכנס למשפחה ברוכת הילדים של שפתנו, אם תצטרף להן סופית או תחילית מתאימה.

העברית יכולה להתעשר כמובן גם מלגו, וזו היתה דרכו המובהקת של יונתן רטוש (1909-1981), המשורר הגדול של אומת הכנענים. מלה לועזית - אמר המשורר שאחד משמותיו האחרים (נוסף לרטוש) היה אוריאל שלח - נכנסת "כמו פגיון בגוף". לכן הציע כל ימיו תחליפים עבריים למלים לועזיות שחדרו לעברית, בעיקר מאז התחדשה במאה ה-19. באופן פרדוסקלי, דווקא הפה שהתיר נישואי תערובת אסר את כניסת המלים הזרות לעברית.

רטוש לא כינס את תחדישיו, אבל כשם שעשו יצחק אבינרי לביאליק ויעקב כנעני לשלונסקי, עשתה עכשיו מיכל אפרת ליונתן רטוש, וערכה לקסיקון עב כרס, המכיל אלפי ערכים, מבואות ומפתחות. מלאכת הכינוס היתה ארוכה ומייגעת, מפני שרטוש לא קיבל תלוש משכורת (רצע, או שלשול, על פי הצעתו) מהאקדמיה ללשון העברית או מאקדמיה אחרת, ולא ערך משנה סדורה של תחדישיו. את המלים המציא פה ושם, "כמעט בהתנדבות", מתוך "חבה" (תחביב). הם פזורים לפיכך בתרגומיו הספרותיים, במכתביו לעיתונות (בעיקר לעיתון הזה, "הארץ"), ואפילו על חפיסות סיגריות. למקרא כתבות בעיתון סימן מטרות כמו "ריאליסטי, סוריאליסטי, קטגורי, אספקט" - "שעומדות כעצם בגרון" (הקדמה ל"המלים המתבקשות", עמ' 24) - והציע תחתן את המלים הבאות (בהתאמה): מציאותני, על-מציאותני, נשאך, פנה.

"התחדישים", כותבת אפרת, "באו אפוא בכל מקום שזיהה בו רטוש חסר עברי במונח עברי להצבעת מושג" (עמ' 16). חסר עברי, צריך להדגיש, ולא חסר בכלל, ולכן רבים מתחדישיו של רטוש אינם נחוצים באמת, והם גאג'טים: צעצועים לשוניים מרהיבים. רטוש הציע למשל לשנות את הסיומת "גרפיה" ל"וה" (משורש תו"ה), כמו ספרוה לביבליוגרפיה, אותוה לטיפוגרפיה וכיו"ב. כמו להכעיס השתמש בעיצורים עבריים קשים כמו ז' וח': שתוחחה (דו שיח), חיחדה (סימביוזה), זוע (טרוריסט), ובמשקלים לא כל כך קלים, כמו תעוית (קריקטורה), תחת - קיטש וכו'. יש מלים שניסה

לתחדש, אבל נראה שפשוט אי אפשר להמציא להן תחליפים בשפה שמית, כמו זלהבי (בלונדיני) וצבהן (ג'ינג'י); ויש מלים שפשוט לא צריך בעברית, כמו דפלציה. דווקא את המלה הזאת עיברת רטוש פעמים רבות: עפחת, צמצמה, צמקת, תמעטה, תחסוראות ועוד, כמו רש"י שמשיב תשובות אחדות לשאלה אחת מפני שאין לו תשובה טובה אחת ויחידה.

אחת הדרכים של רטוש לתחדש היא יציקת משמעות חדשה במונחים עבריים שהתרוקנו מתוכן, ולפיכך פנה באופן טבעי בעיניו אל הדת היהודית. מאחר שאבד כלח בעיניו על הגדרה תלמודית כמו מלוג (רווח הבעל מנכסי האשה), קיבלה מלה זאת אצלו את משמעותה של המלה "רנטה". באחרית הימים של רטוש, והיה אונן (מי שמתו מוטל לפניו) לאטומיסט, מכילתה - לאנציקלופדיה, ומשחיאות - לכריזמה. רטוש גם רב-אמן בתחדוש על ידי שימוש באפונים (שם פרטי ההופך לשם כללי, שרטוש תיחדשו ל"אבישם"); כאלה הם, בין השאר: יכין (מוצק) ומכמס (לטנטיות).

מאידך גיסא (רטוש היה אולי שולח מכתב נזיפה למערכת על השימוש הלא עברי במונח הזה), יש בין העברותים של רטוש המצאות מוצלחות בשפע רב, והספר כולו משול לטיול מהנה בפסגות המחשבה. נראה לי שהמלים ה"מוצלחות" הן אכן "המלים המתבקשות", במובן זה שהן מובנות מאליהן בדיעבד; תחדישים שדובר העברית יכול להבין למה הם מכוונים, מפני שהם מזכירים לו צורות קיימות. למשל, המחלות שרטוש המציא במשקלים העבריים המוכרים של מחלות, ובראש וראשונה תמדת (מחלה כרונית); גדלת (מגלומניה), רדפת (פרנויה), וגם פתחת (אגורופוביה), קבעת (אובססיה), סגרת (קלאוסטרופוביה). או השימוש הטבעי בסיומת "אי", כמו במלה שחוראי (פסימיסט), או להבדיל "ני": כמו עלמוני (אזוטרי) ותלמוני (הולך בתלם, קונפורמיסט), ו"לי", כמו אצולי (אריסטורקט).

גם קידומת כמו "רב" עוזרת להבין בנקל את כוונת המלים רבנשות (פוליגמיה), רבאלות (פוליתיאיזם), ואפילו רב-שוק (סופר מרקט). ויש תחדישים יפים, שבכל זאת הם מלחמה בטחנות רוח: כמו סודיה, סודאי וסודאות (נגזרות המיסטיקה), או מהדס (פארק), משורש הד"ס (הילוך מתנודד), המזכיר את שיח התבלין הנחמד שאכן גדל לפעמים בגן ציבורי. מרכוליות דומה מאוד למלה המקורית: מרקנטליות, והדמיון עומד לימינה. לפעמים רטוש אפילו מדייק יותר מבמקור, כמו במלים דלאות (פרולטריון) והבלנות (ניהליזם).

בין השאר אהב רטוש לדרוש מלים, והתוצאה מצחיקה ומוצלחת פעמים רבות. כך למשל פועל כמו מתנדבק (נדנד+דבק) וצירופי מלים כמו ישבן ראש (כינוי לעג ליושב ראש), כהד"ם, על משקל להד"ם, במובן של דז'ה-וו, ונגזרות ממטבע הלשון "עלה תאנה" במובן המקורי: שמלת תאנה (שמלת מיני), פס תאנה (סליפ). הבן הרציני יותר במשפחה הזאת הוא יום היוד: שעת שין כלפי יום.

אחד התחדישים הנחמדים ביותר של רטוש הוא לטובב, שבא להחליף את "לפרגן". הפועל הזה גזור מיידיש - פארגינען זיך, שפירושו בקירוב: להרשות - בעיקר לעצמי. למשל: למרות הסוכרת, אני פארגינען זיך (מרשה לעצמי) תפוח בדבש בראש השנה. דווקא "לפרגן" העברי מעתיק את הפועל האנוכי לזולתים ומרחיב אותו, וכך יש לו קיום טבעי וחשוב בעברית. למרות הפיתוי לקטרג על העברית, קשה אפוא לומר, כדברי השדר המצוטט בהקדמה לספר, "אין זה מקרה שאין בעברית מלה עבור לפרגן". ובכל זאת, צריך לטובב לרטוש על התחליף המוצלח והקליט.

האם התכונות הללו הקלו על קליטתו של התחדיש "לטובב" בעברית? לאו דווקא. מלים כמו מדבור, יושרה, מקול (תחדיש שכבר התיישן) וסוגה - נראות היום מובנות מאליהן, אבל האומנם היו כאלה מלכתחילה? רטוש תיחדש למשל את המלה ממטר, במובן "כלל הגשם", ומיד קמה צעקה על רציחתה של המלה הישנה והטובה "מטר" בידי המלה החדשה. והא ראיה: המלה החדשה שרירה וקיימת. בכל אופן, נראה שמלים המזכירות צורות קיימות בעברית - מלים לועזיות ותחדישים עבריים - מתקבלות בטבעיות יחסית. התקבלותו של תחדיש קלה יותר כמובן אם הוא מומצא סמוך לחדירת המלה הלועזית, בטרם תספיק המלה הלועזית להשתרש בעברית. לדוגמה, המלה "גא'גט" יכולה להיות בעברית "שביב": מלה שמזכירה צעצוע חביב ושביר, המורכב משבבי מחשב.

אולי "המלים המתבקשות" ו"טינגו" יעזרו לעברית להתרחב ולהתגוון, ואולי בעצם מוטב לה לעברית להתרכז בשמירה על הקיים - משימה לא קלה בגסגסה הזאת. חבל שרטוש לא אתנו, למצוא מלה קצרה וקולעת שתתאר את ההוויה מסביב: עזות מצח, גבהות לב, שיקור עיניים, שליחת ידיים, וכיו"ב. אפילו התחדיש הישן של רטוש, מ-1949, דמוקטטורה (דמוקרטיה+דיקטטורה+קריקטורה), אינו מדויק מספיק. בסופו של דבר, אולי אין ברירה אלא לשאול מונח מעם לועז, כמו זה המופיע ב"טינגו": "יי לואן טואו שה (סינית): להגזים לגמרי בהערכת כוחך לנוכח אסון מתקרב. מילולית: לזרוק ביצה על סלע".





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו