בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טאבלה די דולסי

יומן

תגובות

הרבה טינה מזויפת ומניפולציות של שנאה מתרוצצות באחרונה בין טורקיה, המדינה הנחשבת יורשתה של האימפריה העותמאנית, לבין המדינה הנחשבת נציגתו של העם היהודי, זה העם שפעם אחר פעם, בעתות צרה, פרשה עליו האימפריה העותמאנית את כנפיה המגינות: תחילה בתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר השולטן ביאזיד השני פתח את שערי ממלכתו לעם שמצא את עצמו פתאום ללא מולדת. ועוד פעם, בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר טורקיה עצמה את עיניה והניחה לזרם קבוע של ניצולים מאירופה לעבור דרכה לארץ ישראל. כלומר, הידידות בין האומה הטורקית ליהודית אמיצה וארוכת שנים וזו אינה פראזה אלא עובדה היסטורית. מי שזקוק להוכחה הנה יצא לאור עתה ספר מקיף הנועד להטעים את הקורא בתולדות הקהילה היהודית בטורקיה במאות האחרונות מזוויות הסתכלות שונות.

עורך הספר, הד"ר ירון בן נאה, קנה את עולמו (בעיני) במאמר מהפכני שכתב על פרקטיקות של משכב זכר בקרב יהודים באימפריה העותמאנית, ובו הראה את מידת הסובלנות של רבני העדה לתופעות אלה, שלכאורה היו צריכים להוקיען בחריפות. מאז העשירנו בן נאה במאמרים אחרים בעניינים אחרים וגם בספר עבה על יהודי האימפריה העותמאנית במאה ה-17, "יהודים בממלכת הסולטנים" (הוצאת מאגנס), המנסה לתאר את יחסי הגומלין החברתיים והדתיים בין היהודים לסביבתם בתוך הממלכה הסובלנית שהניחה להם להתפתח במסגרת אוטונומית שהיתה תמיד פתוחה דיה אל החוץ. הסתגרות לא היתה מעולם תו היכר של יהדות זו.

במאות התשע עשרה והעשרים, התקופה שמכסה הספר הנוכחי, נחשפה יהדות טורקיה, תחילה באיטיות ואחר כך בצעד מואץ, אל המודרניזם, אל החילוניות, אל הלאומיות, אל האמנויות החדשניות, מהמחול והתיאטרון עד לקולנוע.

כאן מעולם לא היה שבר ולא מהפיכות עקובות מדם. יהודי טורקיה ידעו לכוף את ראשם במקום שהיה צריך לעשות כן, וגם בעת התמוטטות האימפריה העותמאנית וייסוד הרפובליקה ידעו להמר על הצד הנכון. אבל גם כך, אין מוצאים בתולדות הקהילה קיצוניות משום סוג שהוא, ולא מעברים חדים ולא מרידות חריפות מדי נגד המסורת, אלא בעיקר תהליכים אבולוציוניים ושינוי איטי, והרבה סובלנות, מכל הכיוונים, אמנם לא בלי פולמוסים והתקוטטויות.

פולמוסים היו סביב החינוך - טורקי, צרפתי או יהודי או שילובים ביניהם. על כך מדבר הפרק על החינוך שכתב ירון בן נאה. קטטות היו בין עיתונים יהודיים בסוגיית הציונות או ההשתלבות (על כך כותב משה מגיד בפרק אחר). פרק מרתק בספר עוסק במאמינים השבתאים, מי שאבותיהם המירו את דתם לאיסלאם יחד עם שבתי צבי, והשומרים עד היום מסורות משלהם, ורב המסתורין סביבם.

כל כך רבגונית היתה יהדות טורקיה, וכל כך בלתי אפשרי להקיף אותה במלואה, שאני יכול להעיד בעצמי ממקור ראשון, כי תולדות משפחתי שלי, למשל, משפחה ששורשיה באיסטנבול זה דורות רבים, אינן חופפות בעצם לאף אחת מהקטיגוריות המופיעות בספר. האם היתה משפחתי "מזרחית" בעצם? האם היתה "טורקית"? היא היתה לבטח יהודית, אבל על פי הגדרה רחבה ועמומה למדי של היהודיות. למשל, אני רואה בעיני רוחי את הורי ואת זקני מתפלצים, אם היו מייחסים להם חיבה כלשהי למוסיקה או לפיוט או לשירה העממית היהודית הטורקית, זו שפורש בבקיאות אדירה המוסיקולוג אדווין סרוסי בפרק מיוחד בספר. לא כי: מוסיקה בעיניהם ובעיני כל קרוביהם ובני חוגם היתה אך ורק המוסיקה הקלאסית המערבית.

הספר "תורכיה" מתווה את התופעות הכלליות והמודלים ההיסטוריים. את הניואנסים הפרטיים אין הוא יכול וגם אינו מתיימר להקיף. ובכל זאת זה ספר משמח ושופע ידע, כשבשולי כל דף ודף מיוחד טור אחד צדדי לאינפורמציה מתומצתת על אישים ותופעות ומושגים שראוי לכל מתעניין בתחום הזה להכירם. כגון (לגמרי באקראי, בעמ' 67) שורות אחדות על הרב ד"ר דוד מרקוס, הרב האשכנזי של איסטנבול, שהיה ליברל ונאור, וסבו של מי שהיה לימים עיתונאי בכיר ב"הארץ", יואל מרקוס.

תצלומים נדירים, מארכיונים משפחתיים וציבוריים, מעטים על ספר את דוק העצב הנוסטלגי שלו, שכן מה שנראה בתמונות הוא עולם שאבד לבלי שוב. יש להניח ששוב אין מגישים בבתים יהודיים ריבה כתקרובת ב"טאבלה די דולסי", ורבים מבתי הכנסת שבתמונות הישנות אינם פעילים או אינם קיימים. אבל נשאר תיעוד, נשאר מלוא חופניים, גם מפני שיהדות טורקיה זכתה במתנה יקרה אחת שלא זכו לה הרבה קהילות יהודיות בעולם - ההמשכיות הרציפה למן שלהי ימי הביניים ועד ימינו אלה, שהתאפשרה בזכות הסובלנות של החברה הטורקית ליהודים ובזכות הכשרון של היהודים לא להשניא את עצמם על סביבתם על ידי התבדלות להכעיס.

את הדו-קיום הזה שאת סיפורו מביא בעצם הספר שלפנינו, מנסים כאמור לקעקע בימינו. אבל עוד יבואו ימים טובים מאלה, ועוד נחלק זה לזה סוכריות שקדים הקרויות בפינו, היהודים, "קונפיטיס די דיספוזורייו".

קהילות ישראל במזרח במאות ה-19 והעשרים: תורכיה. עורך ירון בן נאה, הוצאת מכון בן צבי והמרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך, 2010, 314 עמודים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו