בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בלעדיה" מאת אנטוניו מוניוס מולינה | בלנקה הכפולה

בנובלה "בלעדיה" לקוח הסופר הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה חיים רגילים עד אימה ומגלה שהם למעשה יוצאי דופן

תגובות

בלעדיה

אנטוניו מוניוס מולינה. תירגמה מספרדית: יערית טאובר. הוצאת כתר, 115 עמ', 84 שקלים

הדינמיקה של חיים זוגיים לא-שוויוניים היא שעומדת במרכז הנובלה הקצרה "בלעדיה" של הסופר הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה. מריו לופז, פקיד מעיירה קטנה, בן מעמד הפועלים, התחתן עם אשה שהיא ממעמד גבוה ממנו. אשתו, בלנקה, באה ממשפחה אמידה ומסתובבת בעולם בתחושת זכאות. החיים בעיר הפרובינציאלית חאן, בדירה המרוהטת בטעם רע, גורמים לה להרגיש מקופחת. כל תערוכה חדשה שנפתחת במדריד, כל מופע תיאטרון, נחווים אצלה כהתגרות מכאיבה של הגורל, שכלא אותה ביישוב נידח עם בעלה השרטט, שהיא מקפידה להציגו לפני חברים כ"ארכיטקט". היא בזה לחיים האפורים של האנשים שהיא מכנה "פקידים מנטליים" וחולמת על קיום שיש בו "חוויות גדולות". היא משכילה ותרבותית ונמשכת לכל מה, או מי, שמקרין אווירה אמנותית.

מריו אמנם פרובינציאלי, אבל לא טיפש. הוא מודע היטב לתסכוליה של אשתו וחושד בסתר שמא גם הוא שייך לקבוצת האנשים המשמימים שהיא סולדת מהם. הוא טיפוס ביתי, שטעמו פשוט וחיי השגרה מספקים אותו. העובדה שבלנקה בכל זאת מצאה את עצמה חיה עם מישהו כמותו מוסברת בכך שמריו פגש אותה ברגע פגיע בחייה, לאחר שננטשה על ידי אחד האמנים שלה. כשמריו הכיר את בלנקה, "היא נהגה לשתות שש או שבע כוסות וודקה ליום, היתה מעשנת שתי חפיסות קאמל ובתיק היד שלה היתה ערבוביה של ממחטות נייר משומשות, פירורי טבק, ניירות טבק בתפזורת, כדורי מרץ וכדורי שינה". החיים לצדו של האמן האנוכי "נטו במהירות ובאופן צפוי לכיוון גיהנום מענה של נטישות, התפייסויות, בגידות ומנוסות". בניגוד לכל זה, מריו הציע לה חיים שלווים ויציבים ואהבה עקבית.

גם אחרי שש שנות נישואים, מריו נשאר מאוהב בבלנקה. הוא הקפיד לחזור בכל יום ב-15:10 בצהריים מהעבודה כדי לאכול בחברתה; התחמק מלבלות בברים עם החברים לעבודה, משום ש"אינו מצליח להפגין עניין בסיפורי הבגידות שסיפרו", וסירב להצטרף "לתלונות החוזרות ונשנות שלהם על חיי הנישואים". במקום אחווה גברית, הוא העדיף לבלות כל שעה פנויה שלו עם אשתו, שעצם נוכחותה מילאה אותו באושר: "החמדנות היחידה שהסכים להודות בקיומה היתה זו שגילה כלפי הזמן שבילה במחיצתה".

לנובלה אין עלילה של ממש, ויש בה מעט מאוד אירועים ודיאלוגים. התנועה היחידה שלה נובעת מתוך תעלומה שמולינה מציב בבסיסה: מיד בפסקה הראשונה מריו מכריז שהאשה בביתו, שנראית ונשמעת בדיוק כמו אשתו, היא למעשה מתחזה.

רעיון הכפיל מושך מבחינה ספרותית, ואכן לא מעט כותבים עסקו בו בגלל המרכיב המתעתע ועתיר הסמליות שלו. אלא שאצל בורחס, דוסטוייבסקי, סאראמאגו וכותבים אחרים, הגיבורים ניסו לפתור את הכפילות והעלילה סבבה סביב השלכותיה. מולינה, לעומת זאת, לא מתעמק בחידה, אלא רק מציג אותה באופן ענייני. העובדה שיש אשה הזהה לבלנקה אך אינה היא, ושבלנקה האמיתית נעדרת, לא מובילה לשאלות על מהות הזהות והשוני, אלא מתחפרת עוד ועוד בנושא יחסיהם של בני הזוג ותולדות ההיכרות ביניהם.

נדמה שמולינה מאמץ את הסגנון של גיבורו, וכתיבתו, כמו האהבה של מריו, הופכת כאן צרה וקדחתנית. כפי שמריו לא סוטה ימינה ושמאלה, וממוקד כל כולו באשתו, כך מולינה נצמד לנושא כתיבתו ואינו מתפתה לפנות ממנה לכיוונים אחרים. וכמו מריו, גם הנובלה של מולינה נהפכת בזכות התכונה הזאת לדלה מבחינת התוכן ובה בעת לאינטנסיבית מבחינה רגשית.

העובדה שמולינה, שזכה פעמיים בפרס הלאומי הספרדי לספרות, מצליח ליצור עוצמה רגשית מתוך ההיקף המצומצם והאופי החסכני של הנובלה, היא עדות לכשרונו הרב. למרות קוצרו, הספר הזה בוחן נושאים לעומקם. יש בו ביקורת על עולם האמנות והתרבות. מולינה מתאר את הטיפוסים האמנותיים שבלנקה מעריצה בנימה של לגלוג, ונראה שהוא מבכר את הבורות החפה מפוזה של מריו, שמאפשרת לו לשפוט באופן נקי יותר יצירות, מאשר את דעתה המשכילה אך הקלה להתפעם של בלנקה. כשהוא בוחן ביתר תשומת לב את יצירותיהם של אותם ציירים ופסלים שבלנקה התרועעה אתם, "הוא לא חושב שהן ראויות להערכה רבה יותר מאשר תספורת כזו או אחרת". דרך דמותו של מריו מולינה מתייחס לעובדה שרבים מהאמנים ומבקרי התרבות שכה מזדהים עם מעמד הפועלים, באים, כמו בלנקה, ממשפחות עשירות, ולא יודעים הרבה על חייהם של העניים, שאת ענייניהם הם מנסים לקדם. מריו אף מבחין בכך שאותם קיצונים שמאלניים שדגלו בפציפיזם ובפירוק נשק, תמכו באותה נשימה בפיגועי הטרור של המחתרת הבאסקית.

מולינה מעניק לגיבורו גם את ההבחנה שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו להיות בוהמיין והרפתקן. "העוני הופך אדם לחרדן ולפשרן", מהרהר מריו, "נוכחותו הקבועה של הכסף... היא שמעוררת את התעוזה... הכסף הופך אנשים לקוסמופוליטיים". כך, באופן עדין ביותר, מולינה טווה דמות שעל אף הערצתה המביכה כלפי בת הזוג, לא מבטלת את עצמה וניחנת בראייה מזוככת של יתרונותיה וחסרונותיה שלה, ומזהה גם את החסרונות של בת הזוג - אך מעדיפה לראותם באור חיובי. חוסר היציבות של בלנקה, ההתמכרות שלה לחלומות, העובדה שהיא לא מצליחה להחזיק מעמד בשום משרה או להשלים תואר אקדמי, אלה נראים למריו כ"הוכחה לחיוניות שלה, לתעוזה שלה, למרדנות מולדת". זוהי עוד פסגה שמולינה כובש בצניעות (לא מעט בזכות התרגום המצוין של יערית טאובר) - הוא מצליח לתאר את המורכבות והרגישות של האהבה המוזנחת של הבעל הטוב.

נהוג לומר שיש שני ארכיטיפים של גברים: הבעל והמאהב. מבחינה ספרותית, ואולי גם רומנטית, הדמות של המאהב יותר מושכת: ההפכפכות שלו יוצרת דרמה ואופפת אותנו בתחושה של גורליות. הוא מסתורי, ולכן נדמה לנו שיש בו תמיד יותר מהנראה לעין. לעומת זאת, הבעל, שמייצג את היציבות הבורגנית הבטוחה, נוטה להיות מוכר ללא שיור. אין לו, לכאורה, פינות חבויות, וזה מתפרש כעדות לשיממונו. מריו באמת בנוי כדמות משעממת למדי, ויחסו המעריץ לאשתו נראה מוגזם ואף דוחה, אבל יתרונו הגדול הוא נקיון המבט שלו, המאפשר לו לזהות זיוף ריקני מצד אחד, ולהכיר ביופיים ובאיכותם של הדברים הפשוטים מצד שני.

בסופו של דבר, מולינה לא מספק פתרון לתעלומה שבבסיס הנובלה. איננו יודעים האם באמת זו כפילה של בלנקה ואם בלנקה האמיתית אכן סוף-סוף ברחה משממת חייה, או שמא המתח הכרוך בחיים עם בלנקה הכריע לבסוף את מריו, והוא פשוט השתגע. אפשרות שלישית היא שהעניין הוא סמלי. ההבדלים הבודדים שמולינה מציין בין בלנקה האמיתית למתחזה הם דקים מאוד: גון נשימה אחר, שינוי במגע שפתיה בנשיקה. ההבדלים מצביעים על התחממות יחסה של בלנקה אל מריו ועל הריכוך של ביקורתה כלפיו: קולה נעשה "חם מאי פעם, בלי העוקץ החד של ריחוק וקרירות". ייתכן שרעיון ההחלפה של בת הזוג נועד כדי לרמוז שבעיניו של מריו, בלנקה המחזירה לו אהבה היא לא בלנקה שלו, הבלנקה שבה התאהב, וכי ביושרתו הבלתי מתפשרת הוא לא יכול לראות בה את אשתו.

השאלה נותרת פתוחה, ומצטרפת אליה, בסוף הקריאה, תמיהה נוספת: איך זה שנובלה כה קצרה, כה דלה בפעולה ובדיאלוג, מצליחה לאחוז בחוזקה בקוראים? זו אמנותו של אנטוניו מוניוס מולינה, הוא לוקח חיים רגילים עד אימה ומגלה שהם יוצאי דופן.

\ En ausencia de Blanca Antonio Munoz Molina



תצלום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו