בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שאלות לבעז כהן | שואה שלנו

מחקר השואה החל בישראל מיד אחרי קום המדינה וגיבש לעצמו אופי ייחודי בזכות פועלם של ניצולים שהיו להיסטוריונים. ספר חדש בוחן את התפתחותו, את יחס הממסד אליו ואת השפעתו על הנצחת השואה

תגובות

מחקר השואה הוא התחום האקדמי היחיד בישראל שיש לו ועדה מדעית שמתאמת בין פעילותן של האוניברסיטאות השונות בנושא. ב"הדורות הבאים, איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי" (הוצאת יד ושם) מתחקה הד"ר בעז כהן אחר התגבשות התחום מקום המדינה ועד תחילת שנות ה-80. כהן, ראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, מציג בספרו את ההקשרים החברתיים, הפוליטיים וההיסטוריים שהשפיעו על התפתחות התחום, מצביע על תרומתם של ניצולי השואה למחקר ובוחן את השפעתו על עיצוב זיכרון השואה בישראל.

במה שונה מחקר השואה בישראל לעומת המקובל בעולם?

"בחו"ל עסקו בעיקר בשאלה ?כיצד פעל מנגנון הרצח?' לכן התמקדו במבצעים ובביצוע של ה'פתרון הסופי' והתבססו על המסמכים שהותירו הנאצים. לעומת זאת, המחקר בישראל עוסק בעיקר בשאלה ?כיצד חיו היהודים עד להשמדתם? הוא מתמקד בחיי הקהילות לפני השואה ובחיים בגטאות ובחקר של ההתנגדות היהודית ושל התמודדותם של מנהיגים, ארגונים ויחידים עם מכונת המוות הנאצית. לכן הוא משתמש במקורות יהודיים: יומנים ועדויות בכתב ובעל פה".

למה המרד בנאצים, שהיה מרכיב מרכזי באתוס הישראלי של השואה כבר בשנות ה-50, נהפך לתחום מחקר לגיטימי רק מאוחר יותר?

"בשנות ה-50, כשלוחמים לשעבר מתנועות השמאל הציוני הגיעו לארץ ונקלטו בתנועות האם שלהם - הם ותנועותיהם החלו להוציא ספרי זיכרונות על המאבק בגרמנים. הספרים לא היו ספרי מחקר, אלא השתלבו בקו תנועתי, כהצדקה של אידיאולוגיה. כך נהפך השיח על המרד לנחלתו של צד אחד בוויכוח הפוליטי בארץ, ולכן נדחק לשוליים. רק בשנות ה-60 המאוחרות זכתה ההתנגדות המזוינת של היהודים בשואה להתייחסות אקדמית, בעיקר על ידי מורדים שהפכו להיסטוריונים, כדוגמת ישראל גוטמן ודב לוין. ורק בראשית שנות ה-70 החלו ביד ושם להנציח גם את המרד".

במחקרים רבים על ראשית המדינה מתוארים ניצולי השואה כפסיביים, ואילו אתה מתאר אותם ככוח אקטיבי במחקר ובהנצחה. מהי תרומתם?

"אני מציג את קבוצת ההיסטוריונים הניצולים שהתמסרו לתיעוד השואה ולמחקרה והיו בני האינטליגנציה היהודית המזרח-אירופית. הם הקימו באירופה המשתחררת ועדות יהודיות, שעסקו באיסוף תעודות, בגביית עדויות מניצולים ובהוצאת פרסומים בנושא. הם שאפו לספר את הסיפור היהודי של השואה ולרפא את הטראומה על ידי מחקר מעמיק וחסר פניות של קורותיה. כשעלו לארץ, חלקם השתלבו ביד ושם עם הקמתו. הם נאבקו כדי שהמוסד יעסוק בשאלות כואבות וזכו לגיבוי רב בציבוריות הישראלית וגם ובעיתונות, שהכתירה אותם כ'נביא ירמיהו של דורנו'".

אתה מזכיר בספר חוקרי שואה שאינם ידועים לציבור הישראלי. מדוע נדחקו מהשיח האקדמי?

"דור החוקרים הראשון לא לימד באוניברסיטה ולכן לא הכשיר תלמידים. האוניברסיטאות, שנכנסו לתחום מאוחר יותר, ראו בעצמן מייסדות מחקר השואה ועבודתם של קודמיהן נדחקה לקרן זווית. במשך השנים חלו שינויים תרבותיים ואינטלקטואליים שהביאו להערכה מחודשת של חוקרים נשכחים כמו רחל אוירבך, נחמן בלומנטל, מאיר (מרק) דבורז'צקי ואחרים, ולהשפעתם על מחקרים עדכניים".

מדוע אתה חולק על היסטוריונים שטוענים שהממסד החדיר את השואה לתודעה הציבורית באופן שיטתי ועוצמתי מדי?

"לדעתי, לדבר על החדרה כזו בעשורים הראשונים למדינה זו טעות שנובעת מקריאה לא נכונה של החברה הישראלית. במדינה שרבע מהתושבים בה הם ניצולי שואה ורבים מהאחרים איבדו משפחות בשואה אין צורך להחדיר את השואה - היא פשוט שם. יתרה מכך, בשנותיה הראשונות היתה הממשלה הישראלית שחקן חלש מאוד בכל הקשור להנצחת השואה. יד ושם, למשל, קם בזכות פעילותו של אדם אחד, משוגע לדבר: מרדכי שנהבי. התחום הזה התפתח כתוצאה של יוזמות מלמטה".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו