בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית" מאת יאיר שלג | שלא לשם שמים

יאיר שלג מאמין שלדפי התלמוד יש סיכוי לגבור על מצבור הירכיים שעל שפת הווילה של "היפה והחנון". אשרי המאמין

תגובות

מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית

יאיר שלג. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 201 עמ', 65 שקלים

אני תופש את עצמי כאדם גדוש סתירות כרימון. אני מנסה להפוך את היהדות למשהו אקטואלי ומשמעותי, אבל סולד ממתכונים מהירים של "התחברות" לתכנים יהודיים: אני חי ונושם (ולפעמים מחרחר ופולט) ספרות ומחשבה יהודית, אבל נרתע מהצורך "לנכס את היהדות לעצמנו". לכן, אף שבמובנים מסוימים אני חלק מהרנסנס היהודי שיאיר שלג מתאר, הספר שלו לא הצליח לשמח אותי. השאלה היא למה.

יאיר שלג מתאר תהליך שכבר כתבו עליו לא מעט ולא פעם חשתי שהוא סוקר תופעות מוכרות לעייפה כמו הדינמיקה של בתי המדרש החדשים, הפופולריות הגוברת של הפיוטים בתרבות הפופולרית וכיו"ב, אבל ספרו מסדר את התמונה בצורה מניחה את הדעת. התהליך הוא התפשטותה של מעין תרבות ביניים, דתית-חילונית, בחברה הישראלית. זהו מעין זרם שלישי, המבטל את הדיכוטומיה הישנה בין דתיים לחילונים (כדי להאמין בזה צריך להימנע מקריאת הטוקבקים). שלג מחלק את המגמה הזאת לשתי מגמות משנה: זו התרבותית, המתבטאת בעיקר בלימוד מקורות יהודיים במסגרת קהילות לומדות, וזו הרוחנית, המתבטאת בדינמיקות שונות של ניו-אייג' יהודי, כמו מעגלים של לומדי ניאו-קבלה, ניאו-חסידות ומסלול החניכה המוביל מהודו לגבעות בשומרון. שתי המגמות נבדלות מהמסגרות הדתיות המוכרות (אורתודוקסיה, רפורמה והתנועה הקונסרווטיבית), אם כי הן גם משיקות להן ומשתלבות בהן לעתים.

המשמעות של תהליך זה היא שהחברה הישראלית נהפכת ליותר ויותר רליגיוזית (כלומר, לא דתית במובן הממוסד וההלכתי, אלא במובן של התודעה הדתית): הדתיים נוטים יותר אל תרבות ואל חוויה יהודית בנוסח ניו-אייג'י, ובכך מתרחקים מיהדות הלכתית נוקשה. בכך מתקיימת במידת מה נבואתו של גרשם שלום, בדבר פריצת השכבות הלא רציונליות ביהדות והבקעת המעטה ההלכתי הקליפתי והעקר; החילונים, מצדם, ממשיכים לקיים אורח חיים חילוני, אבל בתודעתם הם יותר דתיים; אלה לא רק חילונים בהכרתם המעשירים את עולמם בטקסטים יהודיים, אלא גם קהילות מתפללות וכיו"ב. בכך מתגשמת, אבוי, הדיאגנוזה של אליעזר שביד בספרו "היהדות והתרבות החילונית" (שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981, ואינו מופיע ברשימת המקורות של שלג). שביד כתב שהחילוני, מתוך הצורך שלו בתרבות יהודית, יגיע בסופו של דבר אל הממד הדתי של תרבות זו, שכן ממד זה אינו ניתן להפרדה ממנה. הפרדה כזו משמעה ריקון התרבות היהודית מתוכנה.

בחברה הישראלית, ובחלוקה שהוא מציע בין התרבותיים לרוחניים, התרבותיים הם אליטיסטים יותר, מצומצמים יותר במספריהם ומבוגרים יותר בגילם, בעוד שהרוחניים הם תופעה רחבה והמונית.

שלג חוזר על ההבחנה (החשובה) שאת הרוחניים למיניהם (לומדי הקבלה, הניאו-ברסלבים ועוד) אי אפשר להכליל כחלק מהציבור הדתי במובנו הישן. כלומר, אלה לא סתם "דתיים", אלא אנשים עם סוג חדש של דתיות שאף חותר תחת הדתיות הישנה. דתיים חדשים אלה מאופיינים בין היתר באינדיבידואליזם שלהם ובחתירתם לתחושות אישיות של משמעות, חוויה והתעלות. התמקדות זו באגו, וגם הגוון העממי והזול של "מאמיני הקברים והקמעות", עוררו על הרוחניים ביקורת מתוך שורות נאמני הדת הישנים, שרואים בדתיות החדשה דתיות שלא לשם שמים.

חולשתה העיקרית של המגמה התרבותית-אליטיסטית נעוצה בכך שהיא נותרת נחלת מעטים ואינה מצליחה להציע אלטרנטיבה אטרקטיבית דיה לשעשועים של ערוץ 2 וערוץ 10. ההמונים מעדיפים בסופו של דבר את "האח הגדול" שעל המרקע על פני האח הגדול הקדמוני שניבט אליהם מתוך דפי התלמוד הישנים. עם זאת, שלג מאמין שמאזן זה יכול להשתנות ושלדפי התלמוד יש סיכוי לגבור על מצבור הירכיים שעל שפת הווילה של "היפה והחנון". אשרי המאמין.

המגמה הרוחנית דווקא מצליחה למשוך המונים, אבל לפתחה רובצת סכנת הפונדמנטליזם הדתי-פוליטי, המשתלשלת מן הכמיהה לפשטות ולשיבה לעבר מיתי-קמאי. זו הבחנה מעניינת של שלג. אצל קבוצות שונות במרחב החבקו"קי (חב"ד-ברסלב-הרב קוק) אכן אפשר להבחין בחיבור הזה שבין אידיאולוגיה של פשטות וחזרה לשורשים, ניו-אייג' וקנאות דתית.

כתיבתו של שלג מדודה, מיושבת ועניינית, נטולת שאר-רוח אבל לא משמימה. הוא בעיקר סוקר וממפה, וממעט לפתח דיונים החודרים מתחת לפני השטח. כך, למשל, הוא מתאר את הקהילות המתפללות, אבל נמנע מלפתח את השאלה המעניינת באמת: לשם מה חילונים צריכים תפילה ואיך הם מיישבים זאת עם תפישתם את עצמם כחילונים. הם אומרים שהם מבקשים "לחוות" את השבת, אבל לחוות אותה אפשר גם באמצעות שירים חסידיים. אני מנחש שהתשובה נעוצה בקושי לפרק את המבנה המסורתי והמקובל של השבת.

פה ושם צצות מבין השורות גם עמדותיו של שלג. כך, למשל, חילון החיים היהודיים שקול אצלו לבריחה מהיהדות. משמע - היהדות היא ככלות הכל דת; ביאליק מוצג אצלו כאלטרנטיבה לחילון אגרסיבי, אבל שלג לא ער לכך שגם ביאליק ומפעלותיו (ולא רק ברנר הקוטבי והיוקד) הם חלק בלתי נפרד מתהליך חילון היהדות. ניכר גם ששלג לא ממש מתלהב מהניו-אייג' היהודי, על שלל קיצורי הדרך שלו ומגוון הישועות המיידיות שהוא מציע בנדיבות לכל דורש (ובעיקר למי שהפרוטה מצויה בכיסו). כך, כאשר הוא מתאר את הניאו-ברסלבים, חשוב לו משום מה להזכיר בדיחות שונות שנקשרו במנטרה שלהם.

לקראת הסוף פורש שלג חזון תמוה מעט: הרנסנס היהודי משמעו חזרה לאלוהים ולערכים של קדושה. היהדות תובעת באופן מסורתי את "עידונם וקידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה". אם הרציונל הזה יתורגם "לאתיקה של כלל תחומי החיים" (שלג לא מציע אפילו תאור מקדמי של האתיקה הזו), תהיה זו מתכונת לפתרון בעיות חברתיות, פוליטיות ורוחניות עבור העולם כולו. יוצא ששלג רואה את הרנסנס היהודי הקטן שלנו כמקפצת בשורה עבור האנושות כולה. לא פחות. בכך הוא חוזר לחזונו של אחד העם בדבר ישראל כמרכז רוחני שממנו תצא תורה לעולם כולו. הבעיה שלי עם החזון הזה אינה רק היומרה, הכוללנות או הפשטנות, אלא צירוף המלים "קידושם של כל תחומי החיים". כאן מתעורר החילוני שבי (רגע לפני שהרנסנס היהודי יוציא סופית את החילוניות מהאופנה) ושואל: לשם מה לקדש? למה להכניס את אלוהים (בין שהוא קיים ובין שלא) לכל הפרטים? האם לא מוטב לפרטים בלעדיו?

וכעת לשאלה שבה פתחתי. אם זה כל כך טוב, למה זה לא משמח אותי? ובכן, התהליכים ששלג דן בהם מתרחשים במקביל לירידה מתמדת במספר הסטודנטים למדעי היהדות במוסדות האקדמיים. נראה שאנשים מבקשים לעצמם יהדות, אבל לא תורה ולא חוכמה. שלג ער לכך. מדבריו עולה שעוד לא נמצא מודל התלמיד החכם החילוני או הניאו-יהודי. כל זה מצטרף לרושם המטריד בדבר התמעטות הצמא לדעת, התמעטות תלמידי החכמים (בכל המחנות - מהאוניברסיטאות ועד הישיבות הגבוהות) והתרבות מוכי הירח, דורשי מה שאפילו שלג עצמו מכנה "סדנאות אינסטנט". אני לא בז לחוויה ולצורך במשמעות, אבל תאורי הסדנאות ומעגלי הרוחניות של שלג, תאורי הדינמיקה הקבוצתית וחוגי המשתוקקים לחיבור אישי ליהדות, העלו בי געגועים למשהו שהייתי מכנה הליטאיות הישנה והטובה. מי יתנני תלמידי חכמים חמורי סבר, משוקעים בק"ן טעמי סוגיה תלמודית, גבם הכפוף מופנה אל ההמולה החסידית הבוקעת מהרחוב ועיניהם הדלוקות שבות וננעצות בדף המצהיב באור הקלוש. ובכן, "מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג".

הד"ר חגי דגן הוא ראש החטיבה למחשבת ישראל במכללת ספיר



חסידי ברסלב בשדה התעופה, בדרך לאומן. לזה קוראים רנסנס?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו