בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | גרמני ופולני נפגשים בעבר

תגובות

תומס זיפ - "ההתנהגות האסורה (סטיות בחברות שמרניות)", גלריה זומר, תל-אביב. מירוסלב בלנקה - "Rekonstruktion", גלריה דביר ברחוב ניצנה, יפו. "Lichtkiele", גלריה דביר בנמל יפו.

שני אמנים ממרכזה המזרחי של אירופה, שני מאורות של האמנות העכשווית העולמית, מציגים את הרבדים האפלים של היבשת באור המקומי. החלטתם של שני אמנים חשובים להציג פה היא אות הערכה למקומה של תל-אביב בסצינת האמנות העולמית. שני האמנים הללו שונים מאוד זה מזה, אך שניהם נוגעים בצד החשוך של אירופה המזרחית-המרכזית. בתערוכתו הקודמת בגלריה "זומר" בנה תומס זיפ קתדרלה שבמרכזה היו תאים של בתי שימוש ציבוריים, שהוא המיר לתאי וידוי צבועים בשחור - התכה של הקתוליות במיניות ההומוסקסואלית ששיחרה לטרף באותם תאים. בתערוכתו השנה בקאסל הפך זיפ את המוזיאון לבית חולים לחולים בנפשם.

בתערוכתו הנוכחית ב"זומר" זיפ ממשיך לחקור את היבטי התרבות האירופית-גרמנית בבואה לחנך את הנפש. התערוכה אינה מונומנטלית כקודמתה אך לא פחות מהפנטת ומופלאה ממנה. זיפ חוזר אל התת-מודע של גרמניה שלאחר המלחמה; גרמניה שהסתירה כל סטייה או מיניות - כהוכחה לעולם הבוחן אותה, להיותה אנושית ושפויה. זיפ מצליח לשחזר את הסטייה והמיניות שמתחת לנס הכלכלי. רוב העבודות מורכבות מצילומי זירוקס בשחור-לבן (המשדרות תחושת צנע סגפנית) של אלו שזיפ מכנה אותם "שומרי החברה": כמרים ונזירות-אחיות, מורים, פסיכולוגים, רופאים. בעיניו הם החולים בנפשם. קשה שלא לחשוב על התפקיד שמילאו רובם של אותם "שומרי החברה" גרמנים שנים ספרות לפני כן, בעבר הנוכח בכל יצירתו של זיפ.

לכל אחד מהפנים של שומרי החברה זיפ מצמיד מסכת נשף ונציאנית גזורה מנייר, מסכות לבנות ושחורות המתאימות עצמן לסטייה הנסתרת של הפנים הללו. אולי אלה הן "מסכות קלון", כמו המגבעות המחודדות שיהודים נאלצו לחבוש בגטאות בימי הביניים. לרוב שכפולי הפנים זיפ מחבר ציורי שמן נרחבים וחשוכים, שבהם נגלה עולמם הפרטי והלא-מודע. זה מופשט הכפוף לחוקיה של מושבת עונשין סוריאליסטית, שיש בה מכונות סוטות המפיקות עינוי ועונג בו בזמן. לעתים הציורים הם כגרפיטי ששורבט בטושים שחורים וגירים צבעוניים. דיוקן של "אחות רחמנייה" העוטה מסכת עיניים שחורה, באור הממתין בתאווה. תמונתו של ארכיבישוף עוטה מסכת ציפור טרף שחורה מוצגת לצד ציור נאפל שבו שתי ישויות ערטילאיות מחליפות ביניהן נוזלי גוף.

על ארבעה כנים רבועים ושחורים בגבהים שונים, המוצבים בארבע נקודות בחלל הגלריה כמו היו קודקודי מבנה אדריכלי רבוע, כעמודי כנסייה, מונחים מתחת למנורות שולחן שחורות התלויות מהתקרה גופים שחורים כנקניקים שחורים - עיצוביות המתחברת לפן הסאדו-מאזוכיסטי ביצירתו של זיפ. אלה הם שלדים של סדר חברתי שמשהו בהם שובש מעט, עד שהפכו לדוממים של יופי חסר שימוש. כך הוא מבטא חברה שמרנית הנאחזת בנורמטיבי בסופו של השבר.

אמן גרפיטי אנונימי כיסה את קירות הפח המאולתרים שליד בניין הגלריה, הנתון בשיפוצים, בפלקטים בשחור-לבן בסגנון שערי "העולם הזה". נראים בהם פניו של אביגדור ליברמן במסכת "זורו", ומעליהם הכותרת: "בלי אמנות אין אזרחות! קול קורא לאזרחים". הדימוי והמלים של אמן הגרפיטי האלמוני ממשיכים את האמנות שבתוך הגלריה.

בחלל בעל הפרופרציות המושלמות של גלריה דביר ברחוב ניצנה ביפו מציג האמן הפולני מירוסלב בלנקה שלוש מפות של מחנות הריכוז טרבלינקה, סוביבור וברגן בלזן, שהפרופורציות שלהן הן גופו שלו. אין אלה מפות ממש, אלא קו המתאר החיצוני המקיף אותן. רק השמות והמטען הנלווה להם יוצקים תוכן במפות המחוקות הללו שעל הנייר האירופי הזול והממוחזר וזול, המשמר זמן ומקום קודרים. כשמתבוננים מקרוב רואים את קווי העיפרון החלשים, המשמשים מעין פיגומים לצורה המוגמרת, וניכרים גם חורי הנעצים, כצלקות הירי בקירות הבתים ששרדו בברלין או בוורשה.

כאן אולי מתבצע החיבור בין מתארי מחנות המוות הללו לבונקר הברזל הנפילי, החשוך והדומם, שבלנקה הציב בחלל הטורבינות ב"טייט מודרן" - כסוג אחר של חור שחור בתרבות האירופית, תא וידוי מפלצתי שהאל המוודה הלך בו לאיבוד. מול שלוש המפות של מחנות הריכוז שהופשטו מפרטיהם תלויים שלושה צילומי תקריב עצומי ממדים, שבכל אחד מהם בלנקה מתמקד בראש של עמוד ברזל מרובה זיזים, כמין אלות עונשין ממרתפי האינקוויזיציה, או ראשי הגדרות של הגטו. הפרטים האלה באים לרמוז על החסר ב"מפות" שמולם. זו הפעם הראשונה שבלנקה נוגע במפורש ולא במרומז בשואה, אך גם עכשיו יש לנעדר יותר כוח מאשר לנוכח.

את התערוכה של בלנקה בגלריה דביר בהאנגר בנמל יפו יש לראות רק אחרי שרואים וסופגים את תערוכתו ברחוב ניצנה. התערוכה בנמל נדמית לפעלול יפה וקל, כאור העולה ויורד בעשרות העקלתונים התלויים בגבהים שונים מתקרת ההאנגר העצום; מוביילים אופטיים פשוטים הלוכדים את אור היום, נעים קלות ברוח הים, בוהקים ככתמי נפט על מים אפלוליים. אך בחיבור של התערוכה הזאת והתערוכה האחרת, מתקבלת משמעות עמוקה יותר. האור הזולג בה לאורך המוביילים נדמה לדמעות, או לנשמות המפיחות רוח.



מירוסלב בלנקה, מתוך תערוכתו בגלריה דביר ביפו


תומס זיפ, 'עינוי', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו