בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש מצבים שאתה הוא רק אתה

בספרו של אברי הרלינג מפעמת רוח אחרת, המזכירה מעט את התקופה הרומנטית, שבה חוויית הנשגב מדרדרת את האני לתהום תחתיות

תגובות

סליחה איך מגיעים מכאן, מאת אברי הרלינג, הוצאת כרמל, 2010, 226 עמודים

גם למראה מוכר יש רגע של הולדת - כך חזיתי מבשרי בבלגראד בירת סרביה, כשבחוץ שמים זרים ומבוצרים בפתותי שלג ועל הקרקע כלבי חוצות, ובפנים יושב לי אני וצופה בתוכנית התעודה העילית "האח הגדול" בגירסתה הגרמנית. פתאום, בעוד אני בוהה בעמיתו הבווארי של מנחם בן, עלם חמודות מלא כתובות קעקע בשם אולף, שבמקום לנאום העדיף חשוף את מבושיו ולגמוע גלונים של בירת חיטה, הבנתי מחדש עד כמה נכונה תפישתו של ז'אק לאקאן, שלפיה מושג האני הוא פרדוקסלי מטבעו. אולף החביב, כשאר כוכבי הסוגה וכשאר בני האדם, זקוק להתקיים כאני המובדל מהסביבה. לפי לאקאן, הדרך היחידה של אדם להבין מי הוא באמת עוברת דרך העולם החיצוני, דרך החזר המבט של האדם האחר. אך ציפייה זו לשיקוף חיצוני היא תמיד טראגית, כי כל שיקוף חיצוני יהיה רק חלקי, ולכן ישנה שארית תמידית שאינה מוגדרת ואינה מתומללת ובכל זאת היא חלק מהאני.

אותה שארית, המדרבנת את האדם לפעול ביחס לאחר, להתחנן שוב להחזר המבט, מובילה את גיבורי תוכניות המציאות ללהג את נפשם למולך, לקוות להחזר המבט, והכל כדי לנסות לייצב את עצמם כאני שלם. אך תרומתם להבנת החוויה האנושית נעצרת בחשיפת הסימפטום. לכן, במצבים כאלה עדיפה הספרות, שיכולה להשתמש באותה משוכה כבנקודת זינוק ולצאת דווקא מתוך הסתירות לדיון אישי וחברתי. ספרות טובה אף תוכל למצוא מחדש את הנשגב ולהגדיר מחדש את האדם דרך מלאכת הכתיבה, וכך עושה היטב היצירה היפה "סליחה איך מגיעים מכאן" מאת אברי הרלינג.

אקורד הפתיחה של הספר, המורכב מקטעים קצרצרים שכל אחד מהם יכול לעמוד כסיפור עצמאי, הוא אקט של כפירה בתפישת האני: "יש מצבים שאתה הוא רק אתה. אך ורק אתה" (עמ' 7). פתיחה זו, שבקריאה מהירה יכולה להיתפש בטעות כמימרה חבוטה של גורו מפרברי רמת השרון, היא למעשה הכרזת מלחמה. במצב שהאני מוגדר עד אין-סוף בעין החיצונית, בוחר הספר הזה להתחיל מהשארית, מהאני הטמיר והאוטונומי. האני המוצג בו, זה של הגיבור המרכזי, הוא חסר נכסים, חסר כוח לפעול ונטול כל רצון מיוחד לחיות. בשונה מיצירות אחרות שבהן הפרק הראשון הוא מעין מתאבן שתפקידו להבטיח לקורא עונג עתידי, פה מדובר בפרולוג מטלטל, שדרכו אפשר לקרוא את כל היצירה כספרות המערערת בתנופה קטלנית על תבנית האני.

המעלה הראשונה של כפירה זו באה לידי ביטוי דווקא בפרספקטיבה המוצגת על העולם החיצוני, בשאלת העוני המוצפת לאורך כל היצירה. באופן אירוני, הסיבה לכך שפעמים רבות גולש ייצוג העוני אל הקלישאה, אינה העניים, אלא המתבונן החיצוני המבקש לתארם כאחר מובחן, כקשישה בעלת מבטא המקוננת במהדורת החדשות אל מול המקרר הריק. קריאה בספר "אבא עני אבא עשיר", או בשאר ספרי סוגת "השיפור העצמי", מראה עד כמה משתמש הקפיטליזם באני כהצדקה לפער החברתי. כדי לחיות טוב עם הקפיטליזם, צריך להאמין שהוא הגיוני, כלומר לחשוב שמעמדו החברתי של אדם נובע ממשהו שקשור באני שלו.

בעולם שעניים ועשירים חיים בו באותו קוד כלכלי, הנחה זו היא שטותית. ובכל זאת, הצורך להבחין את האני העני כמובדל מהאני המתאר אותו, מוביל על פי רוב למבט הפטרוני של האמיד המביט בפשוטי העם, או בהיפוך שבו מבקש הכותב להיות ווקס פופולי ולתרגם את שפתם של הדלפונים לעשירים. כאשר מוותר הרלינג על האני החיצוני שלו, הוא מסוגל לנפק את הביקורת החברתית המהותית. ביקורת כזאת יש למשל בסיפור שפושט יד מדבר בו בשפתם גדושת הצימרים והוויפאסנה של בעלי הנכסים, עד שלבסוף נחשפת זהותו של הדובר ואתה המציאות, ומובן כי ההבדל היחיד בינו לבינם הוא מצב העו"ש השרירותי ולא שום דבר אישיותי.

השימוש בשארית, באני המקליש, אינו מסתכם רק בזווית חדשה או במה שמכונה "ביקורת חברתית", אלא פותח אפיקים חדשים בספרות. כאשר כותב יודע מה הוא רוצה להגיד ואיך הוא כותב, השעתוק הוא בלתי נמנע והוא מביע את עצמו עד-דלא-ידע. בספר הזה יש סגנונות רבים, נטולי כל יומרה של "ככה אני כותב". נתיבים אלו, המשולבים בכפירה התמידית באני שמעבר לשארית, מביאים לפנינים כמו סיפור שלם המתאר פגישה בין שני אנשים באמצעות פעולותיהם בלבד. תיאור כזה יכול לנבוט רק מתוך הכנות של הכחשת האני של המחבר, וכפועל יוצא מכך: שיכוך הצורך להעניק גם לדמויות את החובה לדבר מתוך האני שלהן.

לצד הזוויות השונות שכתיבה כזאת מאפשרת, היא אף מפיחה רוח חיים בשחקן ישן נושן שכמעט נעלם, והוא הנשגב. הנשגב, שעל פי קנט מתרחש ברגע של איום על האני, כתוצאה מהרף עין של חולשה אל מול עוצמת הבריאה, היה פעם הלחם והחמאה של הספרות. כיום, כאשר אנחנו מוסיפים אל תורת האישיות של לאקאן את העיסוק התמידי באני, שמתקשר כאמור גם עם הקפיטליזם, הנשגב כמעט ונכחד. מובן שכעת הכתיבה של הנשגב בנוסחו הרומנטי תהיה אנכרוניסטית, שהרי האני המאוים של המאה ה-19 אינו משקף את ההווה. לכן, כדי למצוא מחדש את הנשגב יש לפלס נתיבים אחרים.

ב"סליחה איך מגיעים מכאן", יש רגעים של נשגב. רגעים שלא באים מגדולת התבל, אלא מהתפישה הבסיסית שמכירה רק בשארית הפנימית של האני. השילוב בין המציאות הפרוזאית לבין אותו קורט של אני שברירי, מוביל לנשגב אחר, כזה הפורץ מחיי היום-יום: "בתחנה שקרובה לפינת לוינסקי, אחת לפני זו שאני יורד בה, קם זה שישב לידי וירד אל חייו. הבנתי אז שהדמות שהסתכלתי בה כל הדרך היתה שלו, שאולי איראה כך עוד כך וכך שנים, שראיתי את פניו של העולם, אחד מפניו" (עמ' 33).

הזעקה החברתית ומציאת הנשגב דווקא בשרירותיות חסרת המובן, יכולות היו לגרור את היצירה למחוזות הסכריניות. אבל אצל הרלינג מפעמת רוח אחרת, שמזכירה מעט את התקופה הרומנטית, שבה חוויית הנשגב שמוציא את האדם מחוץ לעצמו, מדרדרת את האני שלו לתהום תחתיות. כאשר שארית ההוויה של הגיבור והדובר הראשי מנותקת מהעין החיצונית, יש עדנה ליצר ההרס. הטנטוס, שאינו כפוף ביצירה זו לביקורת החיצונית, מביא את הגיבור אל ההרס העצמי. במובנים רבים, העישון, השתייה והרהורי המוות, הם הנשק היחיד של מי שכפר בעין החיצונית. לכן הוא נותר כשבאמתחתו רק פעולה אחת שתייצב את האני, וזו הפגיעה העצמית. היא מוגשמת באבסורדיות של חיי היום-יום גדושי המוות: "מצאתי את עצמי מתלבט יום אחד בין שתי אפשרויות, לעשות כביסה או למות" (עמ' 137).

מה שמקנה לספר זה את כוחו הוא ההבנה שמחלחלת במהלך הקריאה, שהתוקפנות העצמית אינה רק אקט של ייאוש, אלא כורח. כדי להגיע אל היכולת לדבר על החברה בבהירות, להחיות מחדש את הנשגב, המחבר נאלץ לכפור בעצמו ובכך לשתות את כוס הייסורים, את ההתפרקות התמידית. אריגה זו של חיים ומוות היא במובנים רבים משל לקיומו של האדם הכותב, שאינו רק זה המביט במציאות וזועק אותה, אלא מי שכדי להתבונן כיאות משלם מחיר כבד ותמידי. בזכות שני הזרמים המתנגשים הללו, יצירה זו מגלמת את האוטונומיה של הספרות, שבה יכולים הכותבים הטובים לפענח מי הם, או ליתר דיוק להבין את האני מתוך המעגלים הנטווים והנפרמים.

מענה זה לשאלת האני, אשר הידהד בראשי במהלך הקריאה, הוא המיטבי. אך למרבה הצער, רק בעלי סבלנות מעטים יזכו לחסות בחסדו של ספר זה, בעוד הרוב הדומם ייוותר שמוט פה וטרוט עיניים, בוהה בישראל, כמו בגרמניה, במשתתפי "האח הגדול", שיגידו בשפות רבות "אני כל כך כזה" או "זה כל כך אני", יפטפטו את עצמם עד כלות ובמקרה הטוב ייאלמו מדי פעם בפעם כדי לגמוע בירת חיטה ולהתערטל בפרהסיה.



אברי הרלינג. כפירה בתפישת האני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו