בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | הבדידות היא מקצוע נכבד

תגובות

בשעה שישבתי בקפטריה של בית הספר לצילום ומדיה תקשורתית במוסררה בירושלים, נפלה לידי תוכניית ההסברה "מוסללה". היא נושאת את שמה של קבוצה אמנותית "אשר בוחנת את מציאות קו התפר הירושלמית" ומנסה להתערות בה "מתוך מודעות אל סביבה מורכבת, מקוטבת וכאוטית, בה צלקות ההיסטוריה מעצבות את פני היומיום" - ומתוך מטרה ליצור דיאלוג עם הקהל. על מפת העיר שצורפה למנשר סומנו 14 אתרים של יצירות אמנות ומיצגים מאת חברי הקבוצה. את האתר העשירי עיצבו הסטודנטים תו זמיר, יוחאי שלום חדד ואיילה לנדאו, שכתבו: "אנחנו מבקשים להצמיח מרחב של שירה, להחיות... עץ שמת בצבעים ומלים חדשות, לאפשר למלים להתבונן ברחוב - ולרחוב להביט אל מעבר למלים".

עוד צוין שם כי "השירים עונתיים-מתחלפים כמו שלכת, סובבים סביב נושא וסביב גזע". תיאורים אלה גרמו לי שאטול את חפצי ואצא לחפש את האתר שבו נמצא "מרחב השירה".

בתום שיטוט קצר בשכונת הגנים הירושלמית הגעתי אל רחוב הע"ח, שנקרא ע"ש 78 עובדי הדסה והאוניברסיטה העברית, שנהרגו בהתקפה על שיירה שעשתה את דרכה אל הר הצופים בניסן תש"ח. מול בית מספר 17 ברחוב ניצבתי לפני מה שנראה כמעין מחסן של חנות נטושה ושמה "היפר אביזרי רכב". על דלת הכניסה שלה הודבקו שירים שהודפסו על דפים כגון "אם תפרוש את כל סיבי הנפש" מאת רחל חלפי, "חתונה" מאת יהודה עמיחי ו"נרתם הערב לסוסי בכות" מאת חביבה פדיה.

על העץ הצבוע לבן שמול לדלת וכן על מדחן החניה הגדול שניצב סמוך לו, הודבקו שירים נוספים, ובהם "אבן" מאת אבישר הר שפי; "לחם" מאת רותם סואיה ו"יושב באוטובוס המתקתק" מאת אליעז כהן. בעודי מנסה לקרוא בשירים, החלו להישמע קולות זימרה מכיוון גן הילדים שמעבר לכביש. ילדים שרו שם את הפזמון העממי הרווח בימינו: "מי שמאמין לא מפחד / את האמונה לאבד", והוא הלך והתערבב עם קולות דנדון פעמוני הכנסייה מכיוון העיר העתיקה כך שלא יכולתי להתרכז בקריאה. שלפתי מתיקי פנקס קטן והעתקתי לתוכו כמה מן השירים. מן הדלת העתקתי את השיר "קידוש לבנה" מאת בני להמן ז"ל, משורר ירושלמי יליד 1972, שחייו הגיעו אל קצם ב-2004. שנה לאחר מותו פורסם ספר-שירים שלו (בהוצאת כרמל), "ניסוי באבולוציה" שמו, שערכו ברגישות רבה שי דותן ואליעז כהן.

לשיר שלפנינו הקדים המשורר מוטו מתוך "ברכת הלבנה": "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך / כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה". בשיר עצמו פונה המשורר אל הלבנה ומבקש את קירבתה. הוא הופך את משמעות הברכה המקורית וקורא ללבנה לצאת מעורה ולהתגלות: "את רחוקה ממני יותר מת"ק פרסה / מכסה את פניך בהינומה שחורה // כובשת חיוכים למראה הפיזוזים - / יצורים ארציים / חללים חלוקים / נקבים נחותים // אני כבר לא כל כך תמים - / במגפי עופרת השתכשכו בך ונעצו דגלים / על המסך נצפו ערלים טובלים בים הדממה, / פוצעים את תומתך בפסיעה גסה" (עמ' 35). "קדשי אותי", הוא קורא לה בתחינה, "התערטלי לבנה / בואי, נפקנית עגולה, / וגעי בי - / לרעה. // גלי את פנייך וצאי מנרתיקך, / כשם שאני רוקד כנגדך", הוא מבקש (שם).

כמו להמן, גם המשורר הצעיר אלחנן ניר (יליד 1980) מתחנן על האינטימיות, אלא שבשיר שהעתקתי משלו, "טיוטת הספד ליום השנה", הוא עושה זאת מול אמו המתה. השיר מופיע לקראת סוף מחזור האשכבה קורע הלב ומרסק השפה, "האינטימיות", החותם את ספר שיריו הראשון "תחינה על האינטימיות" (הקיבוץ המאוחד, 2008). הוא נכתב כשירה בפרוזה, בניגוד לשאר שירי המחזור הכתובים כשירה בדקותה, ומתאר מסע עלייה פיסי ונפשי של המשורר אל קבר אמו במלאות שנה למותה:

"ואחרי שנה שלא היתה אלא געגוע, חוטים של לבד בפרישה / מצטברת, אני בא אליך, מנסה להיזכר אחרי מחסום / הדוקרנים היכן את ואם לא קר לך בקור הירושלמי הזה, / בלילות הללו שגוף נהנה מן הגוף. שנה לא באתי כי לא / מאמין, כי לא מקום, כי לא השארתי אבן בחיפושים שלנו / אחרינו. עכשיו אני שולח ברעד יד להקפיא הכל, לעצור / ואנחנו יחד, להצטלם ולהנציח. לא חשבתי שאלחם בזה, / שאצלול במצולות חסרות שם ועשבים, שהשכחה (יימח שמה) / תעלה גם בנו. // מחר אני עולה עם כולם. אני יודע, קשה לי לבכות כשיש / אנשים סביבי, את זה לא הצלחתי ללמוד מעינייך. סמכתי / תמיד שאת בוכה גם בשבילי. נאמר תהילים, ידברו מעט, / אחר נאמר קדיש וחיים טובים עלינו, ננסה להעביר הכל / לשפה אחרת ונלך. גם אני אלך. לא יודע למה, אומרים לי / שזה מה שאת רוצה (מאיפה הם יודעים?), אבל אני אשאר, / כלומר לא באתי כי תמיד הייתי, ורק שנינו יודעים כיצד זה / אפשרי. // ביציאה, כשנטלתי ידיים, חשבתי שאולי גם דף שנתלש הוא / סיום שכבר היה / התחלה" (עמ' 93).

אם להמן וניר פונים בשיריהם האקספרסיביים מאוד אל הנראים והנעלמים מחייהם בבקשת קירבה, הרי ששירו המלוטש של אמיר עצמון, "מנגנון", שהעתקתי מאחד הדפים שעל העץ, פונה אל היחיד ובדידותו ומנסה לאפיין את הבדידות במונחים מדויקים של השפה: "הבדידות היא מדע נרכש / נרכש מדי // הזוגות החולפים בשדרה / דוחפים את גלגל השיניים // אני רק / אני רק / ומדי // הבדידות היא הרגל מדויק / ומקיף עד לשד עצמותי / הלילות גוהרים כפצירה / גורעים מגופי את השניים // ופשוטות / ותשושות / ידי // הבדידות היא מקצוע נכבד / ממלא מרחקים את כיסי / הפנים צוחקות במראה / ומחרישות את הצליל הנואש // אין עונה / אין עונה / ודי".



'מוסללה' בירושלים. עץ שמת בצבעים ומלים חדשות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו