בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שתי סנוניות ראשונות

הקריאה בנובלה המצוינת של לורנצה מאצטי ובקובץ הסיפורים המהנה של הסופר הנורבגי של אסקילדסן, שהוציא לאור אוריאל קון בהוצאתו החדשה "סימטאות", מלמדת על ההפך הגמור ממה שנאמר במניפסט הספרותי המלווה אותם

תגובות

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל, מאת של אסקילדסן, תירגמה מנורבגית דנה כספי, הוצאת סימטאות, 2011, 152 עמודים

השמים נופלים, מאת לורנצה מאצטי, תירגם מאיטלקית יורם מלצר, הוצאת סימטאות, 2011, 200 עמודים

אוריאל קון, אדריכל וחובב ספרות, המבקש להיות גורם משפיע בהוויה הספרותית בישראל ואולי גם לכוונה על פי תפישותיו, החליט, לאחר פרסום רשימות ומתן ראיונות בעיתונות, לייסד הוצאת ספרים עצמאית. שני הספרים הקטנים, מאת הנורבגי של אסקילדסן והאיטלקייה לורנצה מאצטי, הם הסנוניות הראשונות ששילח כדי להביא את בשורתו. עיצוב הספרים ומידותיהם מזכיר במקצת את הוצאת "תרמיל" הישנה והטובה. אלה ספרים בגודל של 12/16 ס"מ, קלים במשקל (אפשר לתחוב אותם לכיס), עיצוב עטיפותיהם נאה ומוקפד, ומחירם נמוך יחסית. סביב הספרים נכרכו סרטים אדומים שעליהם טקסטים, ובהם ציטטות מרשימות ביקורת בעיתוני המערב, המעידות על איכותם הגבוהה וכן מניפסט ובו הצהרת כוונות, שכותרתו "הכתיבה החדשה", מאת הסופר הארגנטיני ססר אירה בתרגום שוש נבון.

יש בפרסום של מניפסט ספרותי משום הכרזה על דרך, הכרוכה ברצון לכפות אותה על העמיתים למקצוע. מבחינה זו, מהותו של מניפסט היא התוויית פוליטיקה חדשה, ותפקידו לגייס חברים לדרך. למניפסט נלווה גם נופך דתי בשל ההיבט הקנאי שלו. על כן אני, אישית, דוחה מניפסטים בתחושת חרדה.

כשססר איירה, במניפסט דלעיל, מנתח את המצב הקיים של אמנות הרומאן, הוא נהיר פחות או יותר. אני מסכימה אתו, כשהוא כותב שיש קושי לכתוב כיום כמו בלזאק או פלובר, וכי "אלפי כותבי רומאנים המשיכו לכתוב את הרומאן הבלזאקי לאורך המאה העשרים: זהו הזרם הבלתי פוסק של רומאנים להעברת הזמן, בידוריים או אידיאולוגיים". כלומר: ספרות מסחרית.

דבריו של ססר איירה מנוסחים לצערי בצורה מסורבלת, וככל שהוא מתקדם ופורש את התיאוריה שלו נעשים דבריו חסרי נהירות. אבל מכיוון שהמו"ל והעורך של ההוצאה החדשה מתכוון להוציא ספרים מתורגמים ומקוריים ברוח המניפסט הזה, אי אפשר לפטור את הדברים בלא כלום. וראשית לכל, יש לשאול מה חדש בשתי הסנוניות הראשונות ששילח אל הקורא הישראלי.

והנה מתברר לאחר קריאה, שמדובר בספרים נעימים מאוד לקריאה, שאין בהם חתרנות משום בחינה. במקרה של לורנצה מאצטי מדובר בנובלה מצוינת וראויה להמלצה לכל קורא חובב ספרות טובה, ובמקרה של של אסקילדסן מדובר בסיפורים קצרים שייקראו בהנאה על ידי כל חובב סיפורים קצרים, אבל אין בשני הספרים הללו הרבה חדש, מה שמשליך אותנו חזרה אל שאלת האיכות של הכתיבה ולא אל מדידת החדשנות שלה, שתגרום לנו לאבד אותם.

לפי תפישתי, החדשנות והשינויים הם עניין אבולוציוני. הם מתרחשים ממילא, לעתים דרך מוטציה מהפכנית ולעתים דרך התפתחות אטית. לא נראה לי שמהותי לסופרים להתעסק בכך, אלא כשהם מתיישבים בינם לבין עצמם אל שולחן העבודה שלהם.

לעצם העניין, כאמור לעיל, "השמים נופלים", היא נובלה מצוינת ומרתקת, שמזכירה במקצת את ספרה האוטוביוגרפי של נטליה גינצבורג "כל אתמולינו" (עם עובד, ספריה לעם). זה ספר מבריק ורווי הומור, שקראתיו יותר מפעם בשל ההנאה הכרוכה בקריאתו. "השמים נופלים" מסופר מנקודת ראות של ילדה יתומה שנאספה על ידי דודה ודודתה אל בית האחוזה שלהם בכפר באיטליה, על הנפשות החיות בו, ילדים ומבוגרים, והיא מספרת על הימים של שלטון מוסוליני והכיבוש הגרמני באיטליה.

הנובלה מצליחה להחיות את עולם הילדות התמים, שהמודעות שלו לסכנות האורבות לו מגיעה רק כש"השמים נופלים". זו ילדות מאושרת ומתוקה, רצופה במשחקי ילדות ומטופלת ביחסים עם המבוגרים האחראים להם, ילדות על הבעיות הקטנות שלה, או כמו שמובא בציטטה מ"אל פאיס" הספרדי על הסרט האדום העוטף את הספר, "כפי שנראה רק פעמים בודדות בעבר, קולה של ילדה קטנה חושף את נשמתה של הילדות ואת הטירוף שבעולמם של המבוגרים" (כמו שמוצאים אצל אנה מריה מטוטה הספרדייה שזכתה השנה בפרס סרוונטס בספרה "התעוררות").

"השמים נופלים" מומלץ בכל לב מפני שהוא נעים ומענג מאוד לקריאה וגם אינו מקשה על הקורא בשום דרך אבנגרדיסטית. מבחינת סגנונו, דרך כתיבתו והז'אנר המוכר שלו יש בו דווקא משום ירייה ברגל למניפסט של ססר איירה, כי הוא מוכיח איך אפשר לכתוב היטב גם בז'אנרים שכבר חרשו בהם קודם לכן. הרי כתיבה על ילדות מנקודת מבט של ילד הגיעה לשיא שאי אפשר לדעתי לעבור אותו כבר ביריית הפתיחה של המודרניזם ב"דיוקנו של אמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס.

עניין אחר לגמרי הוא קובץ הסיפורים הקצרים של הנורבגי של אסקילדסן, שנכתבים במסגרת המסורת שהנחיל לנו קפקא בסיפוריו הקצרים הנפלאים. אמנם, סיפוריו של אסקילדסון מתמקדים בזיקנה, וחושפים את כיעורה וקשייה של תקופת חיים זו באומץ, כמו בסיפור "תומס" הפותח כך: "אני מתחיל להיות זקן נורא עכשיו. בקרוב יהיה לי קשה לכתוב כפי שקשה לי ללכת. אני אטי. מצליח לכתוב רק משפטים בודדים מדי יום. ולפני כמה ימים התעלפתי. הסוף בוודאי קרוב" (עמ' 71).

מצד זה יש בהם ייחוד, יש בהם גם הומור וחוכמה. הם מומלצים לקריאה, ראשית לכל, כדי להיפגש עם סופר רחוק ולא מוכר, שבא אל אקלימנו החם והצחיח מאקלים קר ועשיר במים. אבל גם כאן אין בסיפורים הללו חידוש מיוחד או בשורה ספרותית חדשה. כבר עשו את זה בעבר. מה שמוכיח שוב, שאין לשפוט את המוצר גם הפעם על פי חדשנותו, כי אם על פי איכותו. והאיכות אכן משובחה.



של אסקילדסן. אומץ הזיקנה


לורנצה מאצטי. מחיה את עולם הילדות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו