בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבד בברלין, מאת הנס פאלאדה | לקרוא באימה, כמו גלויה ישנה שלא נועדה לנו

הופעתו הראשונה של "לבד בברלין", לפני יותר משישים שנה, לא הותירה רושם רב. גם בחוות דעתו של הסופר קרל ארנשטיין, שנכתבה ב-1947 להוצאת "פטנם" הבריטית ונמצאה באחרונה בספרייה הלאומית בירושלים, נטען שהרומאן "מלאכותי לפרקים" וגיבורו הראשי "סטטי מדי". כיצד נהפך אפוא עכשיו "לבד בברלין" לרב-מכר ולסמל המובהק של ההתנגדות לנאציזם?

תגובות

לבד בברלין, מאת הנס פאלאדה, תירגמה מגרמנית יוסיפיה סימון, הוצאת פן וידיעות ספרים, 2010, 671 עמודים

"לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה הוא ספר לא רגיל, שהופעתו לא רגילה וקריאתו לא רגילה. הספרות תלויה בשיבושים כאלה, כי הספרות היא עניין "לא רגיל" - לא צפוי, יחיד במינו, לא-לזמנו. "לבד בברלין" מופיע כעת בתרגום, שישים שנה ויותר לאחר שראה אור בגרמניה. הופעתו הראשונה לא הותירה רושם רב בתחומה של הספרות הגרמנית. הרומאן התפרסם ב-1947. באותה שנה ראה אור "ד"ר פאוסטוס" של תומס מאן, ובאותה שנה הסתמנה במערב גרמניה הבשורה הספרותית של "קבוצת 47'", שממנה צמחו לימים גינתר גראס, היינריך בל וזיגפריד לנץ, וסמוך לה - אינגבורג בכמן ופאול צלאן.

לפאלאדה לא היה חלק בכל זה. בתחילת 1947 כבר לא היה בין החיים. על מקצת מספריו, כגון "איכרים, מנהלים ופצצות" (1930) ו"איש קטן, לאן?" (1932), זכה בזמנו להערכה רבה של טובי הקוראים (ביניהם קורט טוכולסקי והרמן הסה), על שעלה בידו להציג את המשברים של שנות רפובליקת ויימאר. לאחר עליית הנאצים לשלטון נשאר בגרמניה. כתיבתו התקבלה באופן מעורב על ידי המשטר. תחילה הוכרז כסופר בלתי רצוי ויצירתו המוקדמת נדחתה. ספרו "זאב בין זאבים" מ-1937 זכה דווקא לשבחיו של גבלס (שלא תפש את מסריו הכפולים של הרומאן). פאלאדה התקשה עם זאת למלא את ציפיותיו של שר התעמולה. בשנות המלחמה גדלה מצוקתו ורבו הסתבכויותיו, ולבסוף נאסר במוסד לחולי רוח. לאחר המלחמה, שבור ורצוץ, עלה בידו לכתוב בתוך זמן קצר את "לבד בברלין".

באותן שנים לא היטיבה עמו הביקורת. כבר ב-1936 קבע מבקר הספרות גאורג לוקאץ' כי פאלאדה הוא עדות לכישלונה של הספרות הזעיר-בורגנית, שלא חרגה מן הספרה שלה (כלומר נותרה שבויה בתודעה מעמדית קלוקלת - "בורגנית"). העובדה שלא היגר מגרמניה הנאצית לא נסלחה לו (זמן מה נחשב פאלאדה למשתף פעולה עם המשטר). בדרך דומה נקרא מאוחר יותר גם הרומאן "לבד בברלין" כיצירה ספרותית מנוונת, חסרת השראה, חסרת ערך פוליטי, המבטאת מבוכה והעדר כיוון. לאחר המלחמה וחלוקת גרמניה שויכה יצירתו למזרח. אך במזרח-גרמניה נתפשה יצירתו תחילה כבלתי בוגרת מבחינה מרקסיסטית, ואילו במערב היא נידונה כריאליזם פופולרי, ולכן כקורפוס לא מעניין. כך או כך, בשני חלקי גרמניה נחשב פאלאדה לנציג הספרותי של הבורגנות הקטנה. גם בעשורים הבאים, שבהם זכתה יצירתו בקריאות חדשות, מאוזנות יותר, לא התעורר עניין יוצא דופן ב"לבד בברלין".

והנה חוזרת יצירה זו בתרגום. היא תורגמה ב-2009 לאנגלית על ידי מייקל הופמן, המניב בשנים האחרונות תרגומים מעניינים לקפקא, ולאחרונה הופיעה גם בעברית, באמצעות תרגומה של יוסיפיה סימון. מדוע "צריך" פאלאדה לחזור כעת - איני יודע. אפשר לחשוב על כמה סיבות: אולי זה בגלל העניין לשוב ולקרוא מחדש את הקורפוס הספרותי לאחר "המפנה" ו"נפילת החומה" בגרמניה (וכבר עשרים שנה לאחר נפילת החומה), והפעם - מעבר ומחוץ לסכימות האידיאולוגיות של זמנו; אולי מדובר ביכולת שהבשילה להאזין לסיפור על התנגדות גרמנית לנאציזם (הרומאן מערער את התבנית הפשטנית שלפיה כל גרמני היה נאצי); אולי בגלל העניין הזה, שאינו פוסק, לסמן זיקה דמונית בין תליינים לקורבנות. ועוד: רומאן על חיי היום-יום בגרמניה הנאצית הוא "סיפור טוב" (ואפילו סיפור הנמכר טוב). פאלאדה חוזר. והעניין המחודש בפאלאדה אינו מגיע, דרך אגב, מגרמניה (חוקרי ספרות גרמניים אינם מבינים לגמרי את מהומת "לבד בברלין").

סימן אחר לחידת פאלאדה מסתמן כעת בארכיון בירושלים. בתיקי העזבון של קרל ארנשטיין (1892-1971), סופר יהודי-אוסטרי (לא מן הידועים והחשובים ביותר; דווקא אחיו, אלברט, קנה לו שם בתחומה של הספרות הגרמנית), התגלו לאחרונה, הודות לשטפן ליט, איש הארכיון בספרייה הלאומית בירושלים, ראיות ספורות לקשיי ההתקבלות של "לבד בברלין". ארנשטיין, שהיה חסיד גדול של פאלאדה ועמד עמו בשנות השלושים בקשר מכתבים, התגורר באותה עת באנגליה וסייע בתרגום פאלאדה במסגרת הוצאת הספרים "פטנם" בלונדון. ואולם ניסיונותיו לשכנע את אנשי ההוצאה לתרגם ולהוציא לאור את "לבד בברלין" לא צלחו. התכתבויותיו עם אנשי ההוצאה, שתחילתן בקיץ 1947, מעידות על קשייו של הרומאן.

ארנשטיין תמך אמנם בפרסום הספר, אך התקשה להמליץ על כך ב"לב שלם". הוא טרח על חיבורן של שתי רשימות דיווח על הרומאן, ואף הכין בצוותא עם רעייתו תרגום (בינוני למדי) של פרקים ראשונים מתוכו. ברשימותיו כותב ארנשטיין בחיוב על "עיצובן המופלא של כמה מן הדמויות המשניות". בכוחו של הרומאן, הוא סבור, לרגש גם קוראים עיקשים ולשבות אותם ב"מנגינתו". בה בעת מעיד ארנשטיין כי הרומאן הוא "מלאכותי לפרקים" וגיבורו הראשי נדמה "סטטי מדי".

את אחת מרשימותיו חותם ארנשטיין באבחנה כי השנים 1940-1942 אינן קובעות את זמנו של הרומאן, שכן, סיפורו של פאלאדה על "צרות המוחין, העקמומיות ובדידותו של האדם", "חיי הגיהנום מעשה-ידיו וכמיהתו לעולם טוב יותר", הוא "נטול זמן, נטול גיל". אבחנה זו אכן נוגעת בגורלו של הרומאן. בינואר 1948 החליטה הוצאת "פטנם" לוותר על פרסום הרומאן. "הסופר האומלל שלנו", קבע סוכן ההוצאה בהסתמך על תרגומו של ארנשטיין, איבד ביצירה זו את "ההשראה". ארנשטיין השלים עם הגזירה וגנז לפיכך את תוכנית התרגום שלו.

הבה נקרא תחילה ברומאן: "הדוורית אווה קלוגה עולה בצעדים אטיים במדרגות בית מספר 55 ביבלונסקי שטראסה. תנועותיה אטיות כל כך לא רק מפני שחלוקת הדואר מעייפת אותה, אלא משום שבתיק שלה טמון אחד מאותם מכתבים שהיא שונאת למסור לנמענים. ועכשיו, ממש בעוד רגע, היא חייבת למסור אותו למשפחת קוונגל המתגוררת שתי קומות למטה".

כך נפתח הפרק הראשון: "הדואר מביא חדשות רעות". הרומאן מתחיל בתנועה אטית, וכולו עשוי כך, 72 פרקים, כתנועה מבשרת רעות. וכך הוא נמשך, כסיפור על חלוקת מכתבים, או מדויק יותר - סיפורן של גלויות. אוטו ואנה קוונגל, הקוראים כעת במכתב על נפילת בנם בחזית, מתקוממים, ועד אותו "יום שני הגורלי" שבו נתפסו, במשך שנתיים ימים, הם מניחים 285 גלויות ומכתבים פרי עטם בחדרי מדרגות, במשרדים ובבתי מגורים, ובהם הם קוראים בגנות הפיהרר ובגנות המשטר, ומטיפים להתנגדות. "לבד בברלין" מגולל סיפור של התנגדות נדירה, שהוא סיפורה של גלויה - טקסט קצר הכתוב בכתב יד, באותיות מרובעות, ללא חתימה, ללא מען, ונועד לכל אחד. ובמובן זה, סודה של הגלויה הוא גם סודו של הרומאן - הסוד של הספרות? והרי זו, כשהיא במיטבה, עשויה כך - כטקסט מתקומם, יחיד במינו, בעל סוד, הנועד לכל אחד.

אך הרומאן "לבד בברלין" אינו רק "ספרות במיטבה". רומאן זה מעורר קשיים לא מעטים. וקשייו עקרוניים. הדמויות ב"לבד בברלין" עשויות היטב, גזורות היטב. הדמויות המתגוררות ביבלונסקי שטראסה 55 משחקות טוב את התפקיד שלהן, אולי טוב מדי? פראו רוזנטל מן הקומה הרביעית היא "היהודייה" (זקנה, נרדפת, ובאחד הפרקים הבאים היא קופצת אל מותה); הבנים של פריסקה מן הקומה השנייה הם נאצים קטנים ודוחים; הקוונגלים, כותבי הגלויות, המתגוררים בקומה השלישית, הם רודפי צדק; השופט העליון פרום מן הקומה הראשונה, מגלם את מידת הדין; אמיל בורקהאוזן, מן החצר האחורית, מלשין ותבוסתן; בנו, קונו-דיטר, הוא שארית התקווה שבה נחתם הרומאן.

אל "הבית" הזה וממנו נכנסות ויוצאות דמויות נוספות: הדוורית אווה קלוגה, הנמלטת מברלין לחיי "אידיליה בכפר"; בעלה, אנו קלוגה, מהמר, שתיין חסר תקנה, שאינו מוכשר לעבודה, ורק המוות מכניס בו פיכחון; טרודל באומן האומללה, חסרת הסיכוי, וכמובן אנשי הגסטפו, גופי האכזריות. ובכל זאת מתרחשת בעולם זה של הגסטפו סטייה אחת חיובית - קומיסר אשריך, הקרימינולוג, המואס בחיי ההשפלה והרדיפות. מעל לגלריה זו עומד המספר, שעיניו פקוחות, והוא יודע טוב ורע.

העובדה שהרומאן מבוסס על תעודה היסטורית מרתקת, מעוררת השתאות - תיק הגסטפו של אוטו ואליזה המפל - אינה ממצה עדיין את השאלה הספרותית. שכן, את המקרה של זוג הפועלים המפל, את סיפור הגלויות, את תיק החקירה של הגסטפו, צריך היה להפוך לסיפור ולגולל גם כמיתוס פוליטי. זה המפעל האחרון של פאלאדה, העזבון שלו, מה שהותיר לא לזמנו. על כך מעיד פאלאדה עצמו. במאמר קצר שפירסם בנובמבר 1945, טרם כתיבת "לבד בברלין", מונה פאלאדה את עיקרי הממצאים בתיק הגסטפו של הזוג המפל ומספר על כוונתו להפוך את "חומר הגלם" מתיק החקירות לרומאן, ועל דרך זו להראות כי "המאבק, הסבל, המוות" של בני הזוג לא היו לגמרי לשווא. מה שהרשים את פאלאדה היה ההתפכחות הפוליטית שאירעה לזוג נשוי ממעמד העובדים, והחלטתו לעמוד מול המכונה הנאצית.

מקצת מן הדמויות ב"לבד בברלין" מורכבות, הן מביעות מצוקה גדולה וכאב ללא שיעור, וסיפורן תופס אותנו, אך דבר מה ניטל מהן - חירות המבע. הן נשמעות לפרקים מלאכותיות וכמו מדקלמות את הטקסט שהמספר שם בפיהן. הדמויות של פאלאדה רפלקטיביות מאוד; הן מרבות לחשוב, וכאשר הן מתעייפות או שניטלת מהן הבינה, המספר חושב במקומן, ובמידה מסוימת המספר חושב גם בעבור הקוראים. המספר ב"לבד בברלין" הוא מספר מופרז מאוד. יש רגעים שהמונולוגים שהסופר שם בפי גיבוריו מתגלגלים בנאומים אנטי-פאשיסטיים, וברגעים אלה הרומאן נעשה כמחזה לימוד. הרפלקסיה הפוליטית גורעת מבכורת הלשון.

ב"לבד מברלין" אכן ניכרת דחיפות רבה (מעין "מצב חירום ספרותי") התובע גם השהיה מסוימת של האמצעים הלשוניים, ובו בזמן גם הקצנתם. צריך לפיכך לחשוב פעם נוספת על האופן שבו נכתב הרומאן. סגנונו הוא סגנון החיתוך. "לבד בברלין" הוא רומאן אפי (עלינו לחשוב כאן על התיאטרון האפי, התיאטרון של ברכט): הוא מציע פרקים קצרים, חתוכים, "גזורים במספריים". אפילו באופן ההתנהלות של הדמויות ניכר המימזיס (אופן החיקוי) של הניכור. על הדמויות ברומאן נאמר פעמים רבות כי אין בהן רגש. הן מתקוממות באופן מוכני. פעולתם היא פעולה קרה. גם כאן מדובר בעצם בהכרעה אמנותית-מודרניסטית להציג את האדם באופן אובייקטיבי, מבחוץ, כסימפטום נוסף של העידן הטכני.

ובכל זאת, בפרק האחרון ברומאן אנו לומדים על תשוקת הקירבה והגעגוע שיש בדמויות אלה. מתודת החיתוך מעצבת את פרקיו של הרומאן כגלויות. הגלויה, לפיכך, היא לא רק נושאו של הרומאן אלא גם תבנית היסוד שלו: הטקסט הקצר, הקטוע, המופיע, נעלם ומתגלה בפתאומיות. אך על התמונות ב"לבד בברלין" אפשר גם לחשוב אחרת - דרך הקולנוע. את התמונות שהרומאן מייצר אפשר לקרוא כפריימים, כ"מסגרות" קולנועיות. הסיפור מתרחש בהבזקים סימולטניים, במעברים חדים. במקצת הפרקים אנו חשים בתקריבי מצלמה. אוטו קוונגל, כותב הגלויות, הוא מנהל עבודה בבית מלאכה. דמות זו חסכנית ומאופקת, וגזורה לפי טיפוס "האדם העובד". העבודה היא מהותו של קוונגל. הווייתו כולה היא ביטוי של יצרנות, סדר, התמדה, משמעת.

דמות זו, שאינה יכולה לכאורה לחרוג מן המכניזם שלה (קוונגל הוא "מכונת עבודה"), מסוגלת לבסוף לתפוש את העוול המושל בעולם. העובדה שאיש זה, הצייתן בדרך כלל, קמצן הנוטה לשתיקה ופניו כפני ציפור, חש באופן העמוק ביותר את הסטיות האיומות של המשטר הנאצי ומתעורר אל תוך מחשבה חתרנית ורדיפת צדק, היא הבשורה הפוליטית של הרומאן (קוונגל הופך ל"מכונת התנגדות"; את הגלויות שלו הוא כותב באופן סדיר ביום ראשון ומקפיד על חלוקתן). בה בעת צריך המספר להודות כמה דל ונטול השפעה הוא המעשה של הזוג קוונגל. הגלויות מעוררות חרדה בקרב אלה המוצאים אותן (החרדה היא המבנה הנפשי של הרומאן), ואין בכוחן ליצור תנועה גדולה של התקוממות. את הופעתה של הגלויה יש לתפוש לכן כמבע טהור של התנגדות, כהתגלות סרבנית. הגלויה אומרת "לא" (לא למלחמה, לא לעבודה).

הקורא העיקרי של הגלויות הוא הקרימינולוג אשריך (והוא לבדו "מושפע" מהן לבסוף). את "לבד בברלין" צריך לקרוא מכאן גם כדרמת פשע. הוא נסב על "התכתבות" (במובן הכפול של "קורספונדנציה" - חילופי מכתבים/זיקה) עם קרימינולוג, ומגולל סיפור מעקב, חקירה, עינויים, משפט וגזרי דין. גם בשל כך ניכר בעלילה זו מתח גדול, ללא קשר כמובן לסופו הידוע מראש. אך הפשע הגדול שמדובר בו כאן אינו של אוטו קוונגל, אלא של המשטר(ה). "לבד בברלין" מסמן את האלימות המשטרתית, האלימות המשמרת את המדינה, במופעה הפרברטי ביותר - הגסטפו. וגם כאן ניכר קושי. שכן, אופן הייצוג של הגסטפו כאסופה של סוטים, שתיינים אימפולסיביים, מזוכיסטים המתענגים על כאבו של הזולת, גם מקהה את האפשרות של הרומאן להעמיד תובנה מורכבת, מעורבת יותר, בדבר פשרה של האלימות.

את "לבד בברלין" יש לקרוא גם כיצירתו של סופר מותש, העומד עם סיום המלחמה על סף השיגעון וסף המוות, ובורא מתוך הפרוטוקולים של הגסטפו את סיפור ההתנגדות של כותבי הגלויות. "הנס פאלאדה" מיהו? שם העט של רודולף דיטצן עולה כרוח רפאים מתוך עולם המעשיות של האחים גרים. "פאלאדה" הוא שמו של הסוס כרות הראש מן המעשייה "נערת האווזים". דבר מה מן הניסיון הנורא הזה (הדיבור האמיתי וכריתת הראש) אכן מתממש ב"לבד בברלין". והנה, בסוף סופו של הרומאן, בפרק "הנער", פרק "המוקדש לחיים, החיים שאין להכניעם", חוזר, בתחילת הקיץ של 1946, בכפר אחד בברנדנבורג, הנער קונו-דיטר, והוא בריא ושלם, שאנן ותאב חיים. ובהופעתו של קונו-דיטר נשקף גם דיוקנו המאושר של הנער מן המעשייה "הנס המאושר" של גרים, שגם את שמו לקח דיטצן לעצמו - "הנס", השוטה הלומד להסיר נטל מגבו ודאגה מן הלב. ואולם משאלת החיים שהנס פאלאדה מותיר לקוראיו בסוף הרומאן, לא היתה עוד מנת חלקו. הסופר, שהיה מכור לאלכוהול ולסמי הרגעה, מת בפברואר 1947.

הערה על התרגום: יוסיפיה סימון יצרה תרגום טוב - מדויק וקריא, השומר לפעמים גם על האידיום הגרמני, ומחולל על דרך זו זרות ומרחק בעברית. כמה מן המונולוגים נשמעים בעברית מלאכותיים יותר מאשר במקור. בניסוח אחר: התרגום מחריף את "אפקט הניכור" - את הפער בין הדמות ובין אופן הדיבור שלה. אך המקור הגרמני מחזיק בכמה רבדים לשוניים והתרגום אינו מוסר את כולם. כבר בתחילת הרומאן מקבל פריסקה האב, העסקן הנאצי, את פניה של הדוורית קלוגה בדיאלקט ברלינאי, ואותו שטף גס של לשון הרחובות אינו נשמע עוד בתרגום. בתרגום העברי, פריסקה ובניו נשמעים מנומסים יותר. אך התרגום אינו מעדן כמובן את מעשיהם הקשים. איני מבין מדוע נבחרה כאן שוב הכותרת "לבד בברלין" (כך הופיע בעבר הרומאן בתרגום לצרפתית, ולאחרונה נבחרה כותרת זו גם למהדורה של הוצאת "פינגווין" באנגליה). התרגום הנאמן יותר (ועליו שמר מייקל הופמן במהדורה של הוצאת "מלוויל") הוא "כל אחד מת לבדו". והרי על כך בדיוק נסב חלקו האחרון, המבעית, של הרומאן, על אודות אימת הבדידות, האימה להיוותר לבד, אימת המוות.

את "לבד בברלין" צריך לקרוא, לא מפני שזו "יצירת מופת" (לרומאן חולשות רבות), או מפני שהוא מיוסד על "סיפור אמיתי". את "לבד בברלין" צריך לקרוא, כפי שקוראים גלויה ישנה, שלא נועדה לנו, אך משעה שהונחה לפתחנו, אנו הופכים וקוראים בה, באימה.


צרות המוחין של האדם, עקמומיותו ובדידותו

חוות הדעת הראשונה של קרל ארנשטיין על הרומאן "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה שנמסרה להוצאת "פטנם" באוגוסט 1947

זה רומאן ארוך הנבנה באטיות בחלקו הראשון ועוסק בברלינאים הגונים ובלתי הגונים כאחד, עובדים קשי יום שהמשטר הנאצי נכפה עליהם. כאשר צרפת נכבשת על ידי גרמניה, פראו אנה קוונגל לומדת על נפילת בנה היחיד בקרב. בזעמה היא אומרת לבעלה כי מות הבן הוא מעשה ידיו כשם שהוא מעשה ידיו של היטלר. על מנת להוכיח לה שלא היתה זו אשמתו, הוא כותב מדי יום ראשון שתיים עד שלוש גלויות אנטי-נאציות חסרות ערך שלעצמן, כתובות בכתב מרובע, ומחלק אותן ביום למחרת.

בחלק השני של הרומאן אנו עדים למרדף חסר הצלחה אחר החשוד בחלוקת הגלויות. החוקר הממונה על המקרה ננזף בשל כישלונו. כדי להדוף את המפקחים המטרידים אותו, בעודו ממתין בסבלנות למעידה של המבצע שתחשוף את זהותו, הוא ממציא לו חשוד בדמותו של הולך בטל אחד, שבו הוא יורה למוות בסופו של חלק זה.

בחלק הראשון של הרומאן פאלאדה טוב כמו בספרו "גוסטב העשוי ברזל" ולפרקים גם מלאכותי כמו בספר ההוא. הפחתה בפרטים עשויה היתה לשפר ולהאיץ את הסיפור. בחלק השני פאלאדה עומד ברמתו הגבוהה ביותר, ושט כספן מנוסה על פני נהר. כאן בכוחו לרתק את הקוראים העיקשים ביותר במנגינתו שובת לב. דמויותיו של פאלאדה, הנוכלים הקטנים, הבלש הפיקח, אוטו קוונגל ההגון, וכמה נשים המתנגדות לנאצים, הן ממשיות, תואמות למציאות וחדשות לקורא. עד כה (שני חלקיו הראשונים של הרומאן) אין אנו פוגשים ביותר אלימות ופשע מאשר אלה שאותם צורכים בשקיקה ובעונג מיליוני בני אדם בעיתונות היומית ובעיתוני סוף השבוע או במותחנים, אף שפאלאדה מבטיח לנו במבוא הקצר לספרו תמונה קודרת של חיים ומוות בבתי הסוהר ובבתי המשוגעים, שתוספת למעלה משליש הספר. השנים 1940 עד 1942 אינן קובעות את התאריך של ספר זה, שכן סיפורו של פאלאדה על צרות המוחין של האדם, עקמומיותו ובדידותו, חיי הגיהנום מעשי ידיו וכמיהתו לעולם טוב יותר, או חיי נועם סתם, הוא סיפור נטול זמן, נטול גיל.

ק. ארנשטיין, 9.8.1947

תודה להנהלת הספרייה הלאומית בירושלים. מקור המסמך: 430/31 .ARC. Ms. Var; ארכיון קרל ארנשטיין, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו